כולם מכירים את האיבה בין בגין לקיבוצניקים. איש לא מכיר את הרומן שפרח ביניהם.

כתבתה של מירב מורן (הארץ 16-8-2023) שנפגשה וראיינה את פרופ' אמיר גולדשטיין.

נדמה כי מאז ומעולם הייתה מושרשת סלידה בין בגין ואנשי הקיבוצים. אלא שמחקר היסטורי מגלה כי בקיבוצים דווקא ביקשו לשמוע מקרוב את מנהיג הימין, והוא נהג לבוא בשמחה. סיפור אהבה קצר שמעולם לא סופר.

פרופ' אמיר גולדשטיין. כשפנה לקיבוצים עם הגילוי, נתקל בתגובות מופתעות ואפילו בהכחשה  צילום: גיל אליהו

תקציר

ההיסטוריון פרופ' אמיר גולדשטיין כותב בימים אלו ספר שמנתח את הדרך למהפך הפוליטי ב–1977, ובשעת העבודה בארכיונים נחשף לפרק נעלם בתולדות המדינה: הידברות, הערכה והקשבה הדדית בין מנהיג הימין מנחם בגין לבין חוד החנית של מחנה השמאל - הקיבוצים. המחקר מגלה כי ביומון תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר נאלצו להודות בשלב כלשהו שמנחם בגין הוא הפוליטיקאי המבוקש ביותר להופעות בקיבוציהם. התכתובת עם ראשי ועדות תרבות ועם מנהלי מועדוני צוותא (מוסדות התרבות השיתופיים של הקיבוץ הארצי) מעידה על הפצרות חוזרות ונשנות במנהיג הימין הרהוט והעסוק, לפנות זמן ולמצוא מועדים אפשריים להתארח - אפילו אם יבוא אל האולם האזורי שאליו יתכנסו, וכך יוכל לדבר עם חברים מכמה קיבוצים בהופעה אחת. בגין מצדו נעתר לרוב לבקשות האלה. "רצונו של בגין להתקרב לקיבוצים נבע מכך שהם הצליחו להפוך את עצמם לסמל באתוס הלאומי - תנועה שבולטת בחלוציות ובתרומתה", אומר גולדשטיין. "הקיבוץ הוא דבר ייחודי אשר זוכה להכרה כיצירה ציונית מקורית, וההסתפחות אליו היא המפתח לשער הכניסה אל הקונצנזוס הישראלי הרחב".

"בגין מבקר את רות אלון, אלמנתו של יגאל אלון, בקיבוץ גינוסר, 1981. ירח הדבש הגיע לסיומו לקראת עלייתו של בגין לשלטון צילום: חנניה הרמן/לע"מ

"אם בממשלה יושבים כמוך אז העם לא ייבש! התבקשתי על ידי כל החברים להעביר לך את תודתנו העמוקה על הערב הנפלא במחיצתך..." כך כתב מוישלה לב־רן, רכז התרבות של קיבוץ נחל עוז למנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. הימים ימי ראשית 1970, בגין חבר כנסת מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים) ושר בלי תיק בממשלת גולדה מאיר. חודשים אחדים אחר כך פגש בגין חברים בקיבוץ אחר - הגושרים. כתב עיתון "מעריב" דיווח מהשטח ותיאר בסיפוק את המפגש: "נפלו מחיצות שעמדו כחומה בצורה... נמתח גשר ראשון של הבנה על פני תהום הבדלי דעות, אשר בעבר כמעט שהביאו למלחמת אחים".

ובאביב 1971 הסתתר בעמוד 3 בעיתון "הארץ" דיווח קצרצר של הכתב לענייני מפלגות: "למוסדות תנועת החרות הגיעו בקשות רבות מקיבוצי שלושת הזרמים (איחוד, מאוחד, הקיבוץ הארצי–השומר הצעיר - מ"מ) לבוא להשמיע את השקפותיהם בבעיות המדינה המרכזיות... רבות מן ההזמנות ממוענות ליושב ראש התנועה מנחם בגין... כעת רשומים כשלושים קיבוצים בתור לביקורו".

הפרק המפתיע הזה של התפתחות יחסי קירבה בין מנהיג הימין ובין התנועה הקיבוצית נחשף בידיעות עיתונאיות, במכתבים ובתעודות שנשתמרו בארכיונים. כל אלו התגלו במחקר שעורך ההיסטוריון פרופ' אמיר גולדשטיין ממכללת תל־חי. הוא חבר סגל במכללה, שימש דקן סטודנטים ומלמד היסטוריה בתוכנית לתואר שני בלימודי גליל ובמרכז מנדל למנהיגות בצפון. ספריו ומאמריו מתמקדים בחקר ההיסטוריה של הימין הציוני לאורך המאה ה–20 ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

בימים אלו גולדשטיין כותב ספר שמנתח את הדרך למהפך הפוליטי ב–1977, ובשעת עבודה בארכיונים נחשף לפרק נעלם בתולדות המדינה: הידברות, הערכה והקשבה הדדית בין מנהיגי הימין בישראל ובין חוד החנית הפעילה והמזוהה כל כך עם מחנה השמאל - הקיבוצים. ממצאי מחקרו נערכו למאמר שיתפרסם בסתיו הקרוב, בכתב העת האקדמי הוותיק "ישראל" לחקר הציונות והמדינה והם נחשפים כאן בפעם הראשונה.

מכתב התודה של חברי קיבוץ נחל עוז לבגין לאחר ביקורו, 1970. "אם בממשלה יושבים כמוך, אז גם העם לא יביש!"

כדי להבין עד כמה מפתיע הסיפור שגולדשטיין מספר, אפשר להיזכר בכנס בנהריה שאירגנה תנועת חרות ביוני 1949, לקראת הבחירות. התנועה שכרה את בית הקולנוע העירוני והזמינה את תושבי נהריה לשמוע את דבר המנהיג - בגין. קיבוצניקים "שהגיעו במשאיות" התערבבו בקהל ומילאו את האולם. עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר" דיווח כי "בגין לא הגיע כלל לרשות הדיבור". יומון הקיבוץ הארצי "על המשמר" פירט: "ניסיונותיו של בגין ואנשיו לדבר עלו בתוהו ולכשטענו ש'אין זה דמוקרטי', ענתה מן האולם מקהלה: 'דמוקרטיה כלפי הדמוקרטים' ולא כלפי פשיסטים".

כשהוזמנה המשטרה לעשות סדר היא דרשה מהקהל המתפרע לרדת מהבמה, אך הבהירה כי מותר לקיבוצניקים לקרוא קריאות ביניים, וכי כל עוד אינם גורמים נזק לרכוש, זכותם להישאר באולם ולהשתתף בכינוס. "לבסוף התייאש בגין ועזב את המקום, לאחר שדיבר כשלוש דקות עם קומץ חבריו בבית קפה", סיכם "על המשמר". עיתון "יום יום" דיווח כי "בגין ומלוויו עברו לקפה גינתי, אך גם לשם הגיעו המפריעים וגם שם בגין הספיק לנאום רק כמה רגעים ובנאומו האשים את מפ"ם בפשיזם".

עיתון "חרות" מסר לקוראיו על המתרחש בכתבה שכותרתה "אנשי הקיבוצים משתוללים בנהריה", ודיווח כי בגין ואנשי התנועה נמלטו לבית הקפה. שם פנה בגין לאנשיו והבטיח "את הפורענות והטומאה הזאת נעקור מחיינו כמו שהוצאנו את המשעבד הבריטי. לא תהיה אפשרות לתופעות פשיסטיות כאלה". בטור הפרשנות הנלווה הכריז עיתון תנועתו של בגין כי "חיינו הציבוריים לא יהיו מושתתים על התפרעות של חוליגנים".

מה נעשה פה, נשתעשע במילים?

התיעוד הראשון שמצא גולדשטיין לביקור של בגין בקיבוצים כמנהיג פוליטי הוא בקיץ 1959. המארח היה קיבוץ מגל שבמרכז הארץ, והאירוע נמצא מעניין דיו כדי ש"מעריב" - העיתון הנפוץ במדינה באותם ימים - ישלח כתב לסקר אותו והעורכים יציגו את האירוע בכותרת "היסטוריה". "מעריב" דיווח מהשטח: "המנהיג הימני פקד את החברים בחדריהם, ביקש לדעת את תולדות הקיבוץ, התעניין במספרם ובמוצאותיהם ובקשיי היומיום שהם מתמודדים איתם. שיא הביקור היה ההרצאה לפני החברים בחדר האוכל. היא נפתחה בברכת שהחיינו שאמר בגין לציון המעמד החגיגי. חברי קיבוץ מגל ציפו להרצאה בעניינים מדיניים, אך בגין הפתיע ודיבר על כלכלה ועל פרנסה, בתוכן שבימינו היה זוכה לכותרת "הון־שלטון". בגין פתח בתיאוריה, ביקר את הפילוסופיה המרקסיסטית ודיבר בשבח היוזמה הפרטית ומשק ליברלי וחופשי. ואז, כדי לקשור את התיאוריה להווה, הרחיב על הפגיעה בחירויות של עובדים התלויים לפרנסתם במעסיק שהוא גם שליט". הדוגמה האקטואלית שבחר להמחשת הפגיעה לא הייתה מקרית: העובדים השכירים במפעלים של חברת העובדים שבידי ההסתדרות, שבה שולטות מפלגות השלטון שמייצגות גם את הקיבוצים.

כשביקר בקיבוץ תל יצחק, ואף שחברי המשק העלו שאלות בעניינים מדיניים וביטחוניים, שוב בחר בגין להתמקד בשיחתו בסוגיות כלכליות וחברתיות. גולדשטיין מסביר שבגין עשה זאת מדעת ובכוונת מכוון. אמן דעת הקהל רכב על האווירה הבינלאומית ששירתה את צרכיו הפוליטיים. בעולם העמיקו הידיעות וההכרה בכישלונן הכלכלי של הארצות הקומוניסטיות, ואלה נתנו רוח במפרשי התפיסה הליברלית־קפיטליסטית של בגין ושל מפלגתו. סייעה העובדה שבתוך התנועה הקיבוצית הלך והתרחב הפער בין חזון השוויון והשיתוף ובין מימוש הערכים הנעלים בחיי המעשה. בשנים ההן החלו הקיבוצים לצבור הון והעסיקו עובדים שכירים במפעלים שבבעלותם - תנאי ניצול על פי ערכי המרקסיזם הטהור. בגין תהה בסרקזם גלוי "מי הם העבדים ומזי הרעב אשר [הקיבוצניקים] קוראים להם להתקומם נגד המנהלים בשיר האינטרנציונל, המושר בפיהם בהתלהבות חסידית".

הוא סבר שחברי הקיבוצים מבינים את כישלון השיטה ושמים לב לשינויים באורחות חייהם. הוא היה משוכנע שבסתר לבם חברי הקיבוץ מבינים שאין סיכוי לקיים מדינה משגשגת בשיטה הסוציאליסטית. לפיכך קרא להם לשאול "איך טעו מנהיגינו זמן כה רב? ואיך הטעונו כך?"

לביקור בקיבוץ עין גדי בא בגין עם אשתו עליזה. האווירה החברותית והאוהדת שהייתה שם באה לידי ביטוי במכתב התודה ששלח לקיבוץ "על הכנסת האורחים החמה והמלבבת ממנה נהנינו". בגין מציין במכתבו במיוחד את השיחה הפתוחה עם החברים ואת הרוח הסובלנית שנשבה בה. את דבריו לקיבוץ הוא מסכם בסופרלטיבים על מעשה ההתיישבות במדבר הקשוח אשר "צריך לעורר רגש של גאווה בליבו של כל יהודי ושל כל אזרח במדינת ישראל... מעשי ידיכם להתפאר".

בגין משיב להזמנה של קיבוץ משמרות, 1969. "האם חברים מן הקיבוץ הארצי לא זקוקים לאישור מראש להקשיב לדברי?"

כאשר גלש השיח עם קיבוצניקים לסכסוך עם הערבים, ליהטט בגין במאזיניו. בקיבוץ עין החורש שאל חבר על פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים (החזרת שטחים) והפיל בידי בגין ההזדמנות לחדד נקודה בכישרון דמגוגי: "ידידי, היזהר לך! כאשר אתה מודה במושג 'פלסטינה', אתה חותר תחת זכותך לשבת בעין החורש. אם זו פלסטינה ולא ארץ ישראל, אתה כובש - ולא חורש. רק אם זו ארץ ישראל יש לך הזכות לשבת פה או בדגניה ב'. הקיבוץ הארצי לא לקח אדמות מאת הערבים ולא סיפח אותם אל הקיבוץ שלו בגליל? מה נעשה פה, נשתעשע במילים?"

בשנים הבאות נהפך טפטוף ההזמנות מקיבוצים למבול. ביומון תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר נאלצו להודות בשלב כלשהו שמנחם בגין הוא הפוליטיקאי המבוקש ביותר להופעות בקיבוציהם. התכתובת עם ראשי ועדות תרבות ועם מנהלי מועדוני צוותא (מוסדות התרבות השיתופיים של הקיבוץ הארצי) מעידה על פניות חוזרות ונשנות המפצירות במנהיג הימין הרהוט והעסוק לפנות זמן ולמצוא מועדים אפשריים להתארח - אפילו אם יבוא אל האולם האזורי שאליו יתכנסו, וכך יוכל לדבר עם חברים מכמה קיבוצים בהופעה אחת.

כדי להקל עליו לבוא ולפיתוי הציעו "דירת אירוח נאה ורחבה שבה יוכל לבוא אלינו לשבת עם בני ביתו", ואף אירוח לסוף שבוע שלם: "יבוא נא אל יפעת שבעמק ויראה כיצד מקבל את השבת בית יפעת למשפחותיו. אנו מקווים שיישא איתו חוויה מרשימה ממסיבה זו. כשם שהעידו רבים שהוזמנו נענו ונהנו". בתשובותיו הקפיד בגין להבהיר כי אינו נוסע בשבת ולא יוכל לייחד יומיים לפעולה זו, אף ש"אני מחשיב אותה מאוד", וכי יעדיף להיפגש עם חברי הקיבוץ בימי חול.

בגין אכן לא נעתר לכל ההזמנות. יחיאל קדישאי, מנהל לשכתו, נאלץ לא אחת להשיב את פני הפונים ריקם. בנימוס פולני הוא כותב לרפי עפרוני, חבר ועדת תרבות של תנועת הקיבוץ הדתי: "מובן מאליו שמר בגין ישמח [לבוא]. הבעיה היא - זמן. רשימת הקיבוצים המזמינים ארוכה למדי".

מחילופי מכתבים אחרי המפגשים שכן התממשו עולה אווירת פיוס והקשבה הדדית, גם אם לא בהכרח הסכמה: אחרי ביקור בקיבוץ עין גב שליד הכנרת כתבו המארחים לבגין כי למרות חילוקי הדעות שהתגלעו בדיון, הם מקווים שהמפגשים המתוכננים הבאים איתו "ירבו הבנה והידברות בין הזרמים והתנועות במדינתנו". אחרי ביקור במשמר השרון כתב בגין לחבר הקיבוץ בנימין רוזנבלט: "המנחה לא היה אובייקטיבי, ועל אף הכל הנני צופה במידה של סיפוק גם על המפגש הזה... לפחות חלק (מהחברים), מטה אוזן קשבת לדברינו". לוועדת התרבות בקיבוץ עין שמר כתב: "אמנם כן, הייתי מרוצה. עמלתי קשה ועשיתי כמיטב יכולתי. אם אתם נהניתם מן ההרצאה וחילופי הדברים - הרי זה שכרי".

בתשובה למכתב התודה ששלחו מארגני ביקורו בגבעת חיים איחוד מסגיר בגין בכנות מכמירת לב את החוויה האישית שלו מהמפגש עם החברים, ומכך ניכר כמה רחוק הסכים ללכת ולהקריב כדי להידבר עם יריבים, גם תוקפניים: "היו דברים בערב המעניין שהכאיבוני ממש. אך אין זה העיקר. העיקר הוא המפגש עצמו שהיה חשוב".

אחד מעשרות המפגשים היה באפיקים, ושם שאל חבר ותיק את בגין אם הביקור אצלם הוא סימן לשינוי בעמדתו כלפי התנועה הקיבוצית. בגין השיב מיד כי מעולם לא היה לו ולתנועתו יחס שלילי לקיבוצים. אחר כך הוסיף הלצה שהיה בה יותר מקורטוב של רצינות ואמר כי למרות התדמית שציירו לו מעצבי הדעה במחנה שמאל "אין לי קרניים", ועקץ בשאלה חוזרת: האם עליו לראות בהזמנה לקיבוץ הגדול והחשוב בתנועת איחוד הקיבוצים עדות לשינוי עמדת התנועה הקיבוצית כלפיו?

בהזדמנות אחרת התנבא בגין לגבי עתיד הקיבוץ ולא טעה בתחזיתו: "יש לצפות לשינויים רבים במשטר החיים הקיבוצי. איש מחוץ לקיבוץ לא יכפה את [השינויים] עליו, אך איש, [מתוך] הקיבוץ, לא ימנע אותם...תהליך אנושי הוא....שר החיים [הוא שיהיה] אחראי לה".

בגין נואם באריאל, 1981. "הוא לא היה תמים", אומר גולדשטיין, "הוא עשה שימוש בקיבוץ" צילום: יעקב סער/לע"מ

מנהיגי התנועות הקיבוציות לא שבעו נחת מהתקרבות החברים למנהיג הרוויזיוניסט והכריזמטי. זה נרמז גם משתיקת העיתונות המפלגתית שהתוכן שלה הושפע וכוון מלמעלה. נמצאו מעט דיווחים על הביקורים בעיתונים "על המשמר", "דבר", "למרחב" - העיתונים המפלגתיים שקראו חברי הקיבוצים. זאת לעומת "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שדיווחו על הביקורים ועל תוכנם, גם אם לא ייחדו לכך כותרות ראשיות.

המבוכה של הממסד הקיבוצי לנוכח ההתקרבות באה לידי ביטוי גם במעשים: מארגני המפגש בקיבוץ עין החורש, למשל, נקראו לבירור דחוף וננזפו במשרדי הנהגת תנועת הקיבוץ הארצי. לבגין הייתה ידועה ההתנגדות שהדבר עורר, והוא אמר בהרצאתו במשמר השרון לחברים שבאו מקיבוצים שכנים כי הוא מקווה ש"לא יסלקו אותם מהקיבוץ".

מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי, נדחק לפינה ולבסוף נדרש להסביר את הפופולריות של בגין בקרב צאן מרעיתו. כמנהגו של יערי, הגיב במאמר שכתב ופורסם במקום בולט ב"על המשמר", יומון התנועה שחילקו לחברי הקיבוצים בכל בוקר. במאמרו נכתב שהתופעה המפתיעה היא "הוכחה לניצחון התנועה הקיבוצית", כלומר עדות להצלחתה של נוסחת החיים והשיטה הסוציאליסטית.

לדברי גולדשטיין, יערי לא טעה לגמרי. ביקורי בגין היו עדות להישגי הקיבוץ, אבל לא אלה שעליהם כתב. "רצונו של בגין להתקרב לקיבוצים נבע מכך שהם הצליחו להפוך את עצמם לסמל באתוס הלאומי - תנועה שבולטת בחלוציות ובתרומתה. הקיבוץ הוא דבר ייחודי אשר זוכה להכרה כיצירה ציונית מקורית, וההסתפחות אליו היא המפתח לשער הכניסה אל הקונסנזוס הישראלי הרחב", הוא מסביר.

הקיבוצניק עשה את שלו

ביקור בקיבוץ באותם ימים היה כרוך במאמץ לא מבוטל: ויתור על חלק עיקרי ביום עבודה ולעתים על כולו, ומסע מייגע בדרכים לא דרכים אל שולי הארץ. בגין כמובן גם ידע שאפילו אם הקהל שיפגוש בחדר האוכל יקשיב לדבריו בנימוס, הדבר לא יניב קולות למפלגתו בקלפי. הפער האידיאולוגי גדול מדי. אף על פי כן נסע לעשרות קיבוצים וביקר אלפי חברים ביישובים קטנטנים בגליל, בעמקים ובנגב. לפעמים הולידה ההתקרבות קשרים שנמשכו גם אחרי המפגש החד־פעמי בקיבוץ. כך למשל לאחר הביקור הסימבולי בקיבוץ עין חרוד באו חברי הקיבוץ לביקור גומלין אצל בגין בכנסת.

"בגין לא היה תמים. הוא עשה שימוש בקיבוץ", אומר גולדשטיין. "הוא ידע כמובן שחברי הקיבוץ יתקיפו אותו, אך היה בטוח בכישרונו להותיר רושם טוב על הקהל עם תשובות טובות לכל שאלה, ולהציב טענות שירתקו ויעוררו מחשבה בקרב שומעיו. המשאבים שהקדיש לביקורים הם הוכחה להכרתו במעמד המיוחד של המגזר המכונה 'ההתיישבות העובדת', אף על פי שהתנגד לכנותו בשם זה, המחביא אמירה שלפיה המתיישבים במקומות אחרים אינם עובדים. בשנות ה–70 המוקדמות תנועת העבודה עוד דומיננטית. בתודעה הציבורית הימין אמנם כבר זכה במידה מסוימת של לגיטימציה, אך עדיין שרוי בשוליים. לדידו של בגין, לגיטימיות מהקיבוץ שהחזיק במעמד סמלי כה בולט ומוביל היא מפתח לצעד חשוב נוסף בדרך לקבלת הימין כגורם ראוי בקונצנזוס הכלל־ציוני והישראלי".

ומה רצו הקיבוצים מבגין? כאן התשובה מורכבת קצת יותר. באותן שנים החל כוחו של הימין בחברה הישראלית לעלות. בגין היה שר (בלי תיק) בממשלת הליכוד הלאומי שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים. בעיתונות הוא הוצג כפטריוט וכג'נטלמן, ופורסמו עדויות כי התפתחה שפה משותפת בינו ובין שרים ודמויות מרכזיות במפלגת העבודה כמו יגאל אלון ומשה דיין. כלומר הוא התחיל לצבור כוח ואולי גם השפעה בשלטון.

הקיבוצניקים הסתקרנו ורצו להכיר באופן בלתי־אמצעי את היריב, מנהיג של תנועה היסטורית מתנגדת. כל זה לווה בכרסום מתמיד במעמד התנועה הקיבוצית מאז קום המדינה. פה ושם החל להישמע ערעור על צדקת הדרך הקיבוצית וביקורת על כוחם הגדל מסך משקלם בחברה ובמדינה, על רמת החיים הגבוהה ועל השפע החומרי המאפיין את חייהם לעומת מגזרים אחרים ובניגוד לחזון ולערכים התיאורטיים שבהם החזיקו.

לפיכך, מצד הקיבוצים נועד המפגש עם בגין לפתח קשר עם הגמוניה חדשה שכוחה עולה ורצון לשמור על קשר עם מוקדי כוח, ובד בבד גם להזכיר ולשכנע שלמרות שינויים חיצוניים ברמה ובאורח החיים, עדיין יש להם תרומה ייחודית בכיבוש הארץ ובבניינה. בביקוריו אכן פקד בגין את חדרי הזיכרון של הנופלים בקיבוצים, עוד תזכורת לתרומתם.

ירח הדבש עם הקיבוצים הגיע לסיומו כאשר הבין בגין שעליו להתפנות למשימה חשובה בהרבה: תפיסת השלטון במדינה. בדרך למטרה זו לא היה עוד טעם להופיע במעוזי תנועת העבודה. במפלגתו של בגין (באותה העת כבר איחוד מפלגות שיצר את הליכוד) הושמעה כלפיו ביקורת גלויה. שותפיו טענו שהוא מבזבז משאבים בפעולות להשגת לגיטימציה וחיזוק מעמדו כמנהיג, במקום לרכז מאמצים בארגון כוח פוליטי שיתבטא בקלפי הבחירות לכנסת. כך, מאמצע שנות ה–70 ואילך העביר בגין את פעילותו למחוזות הציבוריים שבהם רב הסיכוי לקושש קולות בהיקף נרחב ולהביא תמורה למאמץ וערך אלקטורלי למפלגה.

מכתב התודה של חבר קיבוץ עין חרוד לבגין, 1969. "פגישתך עמנו היתה חשובה ביותר לנו - ואני מקווה - גם לך"

במבט היסטורי הביקורים והפסקתם יכולים להתפרש כמהלך ציני, מתוכנן וטכני: חימום יחסים כדי לסייע לרוויזיוניזם ולימין לקבל לגיטימציה בלב הקונסנזוס. משהושגה המטרה, והקיבוצים עשו את שלהם, הקיבוצים יכולים ללכת, ובגין מתפנה לכיבוש היעד הבא.

גולדשטיין דוחה פרשנות זו. הוא עוסק בדמותו וחוקר את כתביו זה שנים, ומשוכנע שבגין רצה במפגש האישי והבלתי־אמצעי עם יריביו, חברי הקיבוצים, מתוך כוונה כנה לטוות קשרים ושיתופי פעולה על בסיס שאיפות וערכים משותפים כמו בניית הארץ ודאגה לתושביה. "הוא לא היה עיוור לרווח שהפיק מהביקורים בכל הקשור לתדמיתו וללגיטימציה של הימין, אולם בה בעת היה חדור תקווה לקירוב לבבות והסרת מחיצות שעמדו בינו לבין מתנגדיו. כמו כל פוליטיקאי הוא מיזג לשאיפותיו הערכיות צרכים אלקטורליים. ככל שהבחירות התקרבו הפער בהשקפות עבר לקדמת הבמה, ובגין פנה לרכז את זמנו בבסיסי התמיכה הפוטנציאליים שיזרימו מצביעים ויגדילו את השפעת מפלגתו בכנסת".

בעלונים ובפרסומים הפנימיים של הקיבוצים נמצא מעט מידע על הביקורים. כאשר פנה אליהם גולדשטיין, היו התגובות תערובת של הפתעה ושל תימהון, מלווים בקורטוב של הכחשה. בתחילה הניחו הקיבוצניקים שהוא טועה, אולי מבלבל בין אירועים. הן לא ייתכן שבגין ביקר מימיו בקיבוץ שלהם. אפילו מי שטיפלו בביקור, רכזי תרבות ומזכירים לשעבר ששמם וחתימתם הופיעו על התכתובת עם בגין, התקשו לאשר שאמנם התקיימו המפגשים. אולי הייתה כוונה להזמין אך לבסוף בגין לא בא.

לא רצו להסתיר את הביקורים, ממש לא", צוחק גולדשטיין. "היום הדבר חסר משמעות. עברו כל כך הרבה שנים. בגין מזמן כבר אינו דמות הדמון שהודבקה לו בעבר. החברים הוותיקים בקיבוצים אמרו ביושר מה שהם זוכרים. זו התהום שנפערה מול מחנה הימין בשנים הבאות, היא שדחקה את ימי הפיוס והשיח אל שולי התודעה ומחקה אותם מהזיכרון. אנחנו ההיסטוריונים יודעים עד כמה שברירי הזיכרון האנושי. המציאות בהווה משפיעה מאוד על עיצוב הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבר".

מוציאים את השד

גולדשטיין, בן ה–54, בן למשפחה של חברי מרכז חרות, נולד וגדל בקריית שמונה. הוא נשוי לסיגל, גם היא בת קריית שמונה, ועד לפני עשור ניהל את בית הספר התיכון המרכזי בעיר. ב–2007 עבר עם המשפחה להרחבה בקיבוץ שדה נחמיה, אך נשאר קשור לקריית שמונה ומעורב בנעשה בתוכה בתפקידיו האקדמיים. הוא מציין בסיפוק את שמות תלמידיו שתופסים עמדות ציבוריות בעיר, בהם גם מי שדמויותיהם מתנוססות כמועמדים למועצת העיר ולראשות העיר במערכת הבחירות המוניציפלית המתקרבת.

לדבריו, הבדלי עדות ומוצא לא הופיעו כתוכן בשיח ובוויכוחים הפוליטיים עם התנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. התייחסות אחת וקלושה למדי לפערים עדתיים נמצאה בנאום בחירות לכנסת הרביעית שנשא בגין באילת ב–1959, ככל הנראה הפעם הפומבית היחידה שהעניין עלה עד ראשית שנות ה–80. בגין אמר שהצגת התרומה של הקיבוצים למדינה חוטאת לתרומה של קבוצות אחרות בחברה הישראלית, ובין הקבוצות הראויות שאינן מקבלות די הוקרה ציין את "בני עדות המזרח ונוער המעברות". גולדשטיין מביא את האמירה למחקרו, אך מדגיש שהיתה אגבית ונבלעה במסר המאחד "עם אחד הננו", שעליו חזר בגין כבכל נאומיו.

העניין העדתי, לדברי גולדשטיין, ניצת רק במערכת הבחירות שאחרי המהפך, והחל לבעור רק אחרי הניצחון השני של הליכוד. אז גם התפרסם המשפט על "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם", שיוחס לבגין, אף שבגין הכחיש שאמר אותו.

רבים מייחסים בטעות את סיפור "המיליונרים בקיבוץ" לתעמולה של הליכוד במערכת הבחירות ב–1981, ואולם האמת שהאירועים קרו חודשים אחרי כן. הכל החל בכתבת טלוויזיה על הגליל העליון שנערכה ושודרה בתום מערכת הבחירות. כתב הטלוויזיה הכללית ריאיין בין השאר את בנימין בנאי, חבר קיבוץ מנרה. בנאי דיבר על היחסים בין קיבוצו לתושבי קריית שמונה הסמוכה, כשהוא יושב על שפת הבריכה של מנרה וברקע נשקף הנוף המוריק והמרהיב של הרי גולן. כתבה זו ככל הנראה היתה נבלעת בארכיון ונשכחת, לולא דיבר עליה ראש הממשלה שנבחר בפעם השנייה בריאיון חגיגי שנתן ל"ידיעות אחרונות", ארבעה חודשים לאחר ניצחונו, ולאחר שכבר הקים קואליציה והושבעה ממשלתו.

בריאיון אמר בגין דברים מפייסים רבים, ובהם: "אני מעריך את הקיבוץ מילדותי. זהו מעשה רב, מעשה גדול, היום הם עשירים, אין עיני צרה בעושרם... (בני הקיבוצים) חיילים מצוינים, חיילים לוחמים, עם מוטיבציה גבוהה". המראיין לא הרפה ודחק בו להשיב לטענה כי "אתה גרמת וחידדת את הקיטוב העדתי במערכת הבחירות". בגין קשר את ההתבטאויות שנאמרו כלפי הימין, כמו "הצ'חצ'חים" של דודו טופז לפני הבחירות, לדבריו של הקיבוצניק ממנרה אחרי הבחירות, והשיב למראיין בשאלה רטורית: "האם אני דיברתי בהתנשאות על שתי תרבויות? אמרתי על אנשים שהם בקושי שי"ן־גימ"לים? אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש בקיבוץ מנרה יושב בבריכת שחייה כמו איזה מיליונר אמריקאי ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחייה? לי אין סידור כזה".

את הסערה התקשורתית שהתעוררה על דברי ראש הממשלה הימני ניסה בגין להדוף כ"היסטוריה מלאכותית" - הפייק ניוז של שנות ה–80. עד סוף ימיו מחה על סילוף דבריו. "מעולם לא קראתי לחברי הקיבוץ מיליונרים", חזר וכתב בעשרות מכתבים לאזרחים מן העיר ומן הקיבוץ, שפנו אליו בעקבות הפרסומים. הוא ענה באופן אישי ונפרד על כל מכתב ומכתב, פעם אחר פעם הסביר, ובכל פעם במילים אחרות, שדבריו נגעו לאופן שבו הוצג קיבוצניק אחד ממנרה בכתבת טלוויזיה. בגין אף מסר התנצלות אישית לבנאי, במברק ששלח אליו ערב יום הכיפורים ושבו כתב: "על פי המסורת עתיקת היומין של עם ישראל, הריני מבקש את סליחתך. אמנם לא עלה על דעתי לפגוע בך או בחבריך, אבל בעיניי מספיקה הרגשתך הסובייקטיבית כדי לעשות את הנדרש ערב יום הכיפורים ביחסים שבין אדם לחברו. גמר חתימה טובה".

בגין מתנצל בפני חבר קיבוץ מנרה על האמירה שיוחסה לו לפיה "חברי הקיבוץ מיליונרים", 1981

בנאי הודה לבגין על ההתנצלות, אך ציין את המשמעויות הציבוריות של הדברים והדגיש שעליהן הוא אינו מוחל. הנה כי כן המונחים "בריכות", "מיליונרים", "צ'חצ'חים" ו"שי"ן־גימ"לים" נהפכו ממילים למותגים פוליטיים - מושגי מפתח קליטים ושימושיים לטיפוח עוינות והשגת רווח אלקטורלי של שני הצדדים.

גולדשטיין טוען שאת חומרי הנפץ להתפרצות האיבה טמנו הקיבוצניקים, בתגובתם המבוהלת והתמימה על המהפך הפוליטי שהתרגש עליהם. "מנהיגי התנועה הקיבוצית התייחסו לרבים מהליכודניקים כהמון מוסת, התקשו להתייחס ליריביהם הפוליטיים כבני אדם חושבים המסוגלים לפרש את מציאות חייהם באופן עצמאי, לפתח ולהחזיק בדעה ולבחור. הם לא קראו את המציאות הישראלית החדשה", הוא אומר.

ובנימה אופטימית

כיום גולדשטיין מפגין באופן קבוע בצומת הגומא, וחבר פעיל בהתארגנות "בלי דמוקרטיה אין אקדמיה". כמי שחרד למדינה הוא מציע להפיק ממחקרו תובנות מעשיות על אירועי הזמן הזה. הוא דווקא אופטימי. לדעתו, עוצמת האיבה בין הימין והשמאל בתקופה שקדמה להקמת המדינה ותקופת הפיוס וההתקרבות שליבלבה אחריה ונחשפת בפעם הראשונה במחקרו, מלמדות שביריבות פוליטית מרה ייתכן גם רצון הדדי להכרה וללגיטימציה.

כבר למעלה מחצי שנה המוני ישראלים יוצאים מהבית ונאבקים על דמות המדינה", הוא אומר, "אבל אם תנועת המחאה בצמתים ובכיכרות ברחבי הארץ מבקשת רק להחזיר את הסדר הפוליטי הקודם, זה לא מספיק. עבור חלקים לא מבוטלים בחברה הסדר הקודם נתפס כלא נגיש ומנציח פערים. לכן צריך לעבור שלב: למצוא דרך למעמדות הנמוכים, לציונות הדתית ולחרדים. מה המחאה מבטיחה להם? לא לגמרי ברור. צריך לדבר על הדרך לחברה שוויונית יותר, שיקום מדינת הרווחה, השתתפות מזרחים וערבים רבים יותר בסגל האקדמי הבכיר, בבית המשפט העליון ובמוסדות אחרים".

את תקוותיו לפיוס תולה גולדשטיין במעמד הבינוני המזרחי הרחב שהתהווה בישראל משנות ה–70, ואולי גם בזכות השינויים שקרו בעקבות המהפך ועליית הליכוד לשלטון. "שני חוקרים מעולים, אורי כהן ונסים ליאון, הצביעו על קבוצה של בני דור שני ושלישי של העולים מארצות האיסלאם שממלאים תפקידי מפתח. רבים מתלמידיי בדנציגר (בית הספר התיכון שניהל) שייכים לקבוצה הזאת, גרים ברחבי הארץ, משכילים, עוסקים במגוון תחומים מבוקשים ובתפקידי ניהול ופיתוח. הם יכולים לחלץ אותנו מהפלונטר ולהוביל את ישראל לשמור על המשטר הדמוקרטי, על האופי הליברלי ובה בעת להאיץ תהליכים של שילוב ושוויון".

זו שעתו של המעמד הבינוני המזרחי להוביל את מדינת ישראל?

"בלי ספק - כן!"