עלון מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים שדה נחמיה שכלה ארבעה בנים
יצחקי מרוק ז"ל היה
מפקד יחידת תותחי 130 מ"מ, נפל ברמת הגולן בשמחת תורה תשל"ד.
שמעון בן דרור ז"ל לחם
כמ"מ טנקים בגזרת התעלה. נהרג ביום השני למלחמה מפגיעה ישירה, חשוף בצריח.
גופתו לא נמצאה והוא הוכרז כנעדר.
איתן נויוירט ז"ל ואברהם פרידמן ז"ל שרתו יחד בחטיבת הגולן, שהחזיקה את מוצבי הקו הדרומי של הרמה. שניהם
נפצעו במלחמת ההתשה בינואר 1974 ומתו מפצעיהם.
קטעים נבחרים מעלון מלחמת יום הכיפורים שיצא ב 31-10-1973
י צ ח ק י מ ר ו ק
נולד בגרמניה
1948 - 2 - 20
נפל בקרב על רמת
הגולן נקבר בבית קברות צבאי ארעי 1973 - 10 - 19
קצרה הייתה
שהותו של יצחקי ז״ל אצלנו במשק.
קצרה הייתה דרכו
עלי אדמות.
רק בראשית הדרך
פסע, למד באוניברסיטה ובנה קן משפחתי. איזה עתיד ורוד פרוס היה לפניו. חיים יפים
במשק, מקצוע אשר בחר, חיי משפחה מאושרים.
עוד ביום הראשון
למלחמה הסתובב אנה ואנה על המדרכות, ציפה לגייס שיבוא לקרא לו ליחידתו.
האם ידע איזו
מלחמה קשה ואכזרית מתרחשת בחזית ?
האם הספיק לו
דמיונו לחזות את את התופת בהרים ?
מוכרח היה למלא
חובתו כלפי ארצו ואפילו שעות ההמתנה הקצרות היו לו לארוכות ומיגעות, וכאשר נכנם
הרכב הצבאי להסיעו, קידם את בואו בברכה. כבר מהשכם בבוקר היה ארוז ומוכן לצאת ....
אכן, ידענו
שבארץ האוכלת בניה אנו יושבים וכשנוכחים לדעת שטובי בניה קמים ושמים נפשם מנגד,
אין אנו מוכנים להאמין שאמנם יצחקי המסור, הטוב והעדין איננו עוד בינינו.
אין בפינו
ניחומים, לא לקיבוצנו ולמשפחות חברינו, לא לקבוץ איילת השחר ולהוריו של יצחקי
למודי השכול.
יש לנו רק ההכרה
שבגופו הגן עלינו יצחקי, הוא וחבריו, ונתן את חייו בכדי שאנו נחיה.
יצחקי רואיין שעתיים לפני שנהרג
 |
מכתב מיהודה קדר 11.10.1973
לצפורה שלום -
בכל מלחמה יש גם
רגעים של התרוממות רוח וכזה היה לי אחמול, ביום הרביעי למלחמה. בשעות לפני הצהריים
סיימנו בגזרה שלנו את שלב הבלימה - ונתנו הוראה לפלוגת הטנקים בה הייתי, לטפם על
הרכס הצופה על השטח הסורי מזרחה. מעברו השני של רכס זה יושב אחד המוצבים שלנו.
ולאחר טיפוס במעלה הכביש - כשחצינו אח הרכס - מה רבה היתה ההפתעה לראות דגל ישראל
מתנוסס מעל המוצב. בתעלותיו ועמדותיו חיילים בכובעי פלדה וחגורים - מאיישים אח
המקלעים ומנפנפים לעברינו בידיהם - קופצים ורוקדים משמחה בחפירות.
לאחר 4 ימי
לחימה היינו הראשונים שחברו אליהם - ואילו אנו לא שערנו שבשטח זה - המוקף לעומק של
קילומטרים אחדים בטנקים ובחיילים סוריים - מחזיקה מעמד מובלעת ישראלית. אחד הטנקים
שלנו קרב לשערי המוצב - לאורך הדרך זרועת גוויות סורים. שני חיילים רצו לעברו -
החליפו מספר מילים עם מפקד הטנק - וזנקו חזרה אל החפירות. כעבור רגע נשמעה הוראה
כקשר להתפרס ולשטוף אח השטח באש מקלעים. לדברי אנשי המוצב רבים החיילים הסורים
שנסוגו - והם משוטטים בשטח ומנסים להימלט מזרחה - ומי יודע כמה חוליות בזוקה יש
ביניהם - זהו אחד מסיוטי השריונאים, המשכנו לנוע על הכביש דרומה לאורך הרכס בתנועה
זהירה וכעבור כמה קילומטרים עצרנו ותפסנו עמדות תצפית מזרחה. שקט שרר סביב פרט
לקולות ירי רחוקים צפונה יותר - הרכס היה מיוער בצפיפות והטנקים הסתתרו היטב בין
הצמחיה העבותה. חלק מן האנשים נמנם בצריחים בשמש הנעימה. כעבור שעה בקע לפתע מתוך
מכשיר הקשר:" טנק כאן מוצב - איפה אתם ?" לרגע היתה הפתעה והתעוררות
כללית. לא ברור מי דבר. ואז ענה המ״פ "מוצב כאן טנק - אנחנו דרומית מכם על
הרכס - אין לנו קשר עין". מסתבר שאנשי המוצב - אשר רצו אל הטנק - לקחו גם את
התדר שלנו בקשר. התפתחה שיחה:
"מוצב כאן
טנק - תגידו אתם באמת חיים ?"
בגיחוך;
"טנק כאן מוצב - ומה אחה חושב ?"
" מוצב כאן
טנק - התקיפו אחכם חזק ?"
"טנק כאן
מוצב - מפעם לפעם,"
"מוצב כאן
טנק - כל הכבוד לכם !" "
טנק כאן מוצב -
גם לכם כל הכבוד !"
”מוצב כאן טנק -
תגידו, כמה מוצבים נפלו ?"
"טנק כאן
מוצב - חלק - לא כולם".
"מוצב כאן
טנק - אני מבין שזה ספור עצוב."
"טנק כאן
מוצב - ספור עצוב מאד מאד."
" מוצב כאן
טנק - אבל תגיד - כמה מהמוצבים נפלו ?"
" טנק כאן
מוצב - אני עסוק עכשיו, לא אוכל לענות כרגע".
" מוצב כאן
טנק - אל תברח - יש עוד המון שאלות".
" טנק כאן
מוצב - עוד סורי רוצה להיכנס אלי - אתקשר שנית יותר מאוחר" (יריות מקלע
נשמעות בקשר). הבחור לא התקשר שנית ואנחנו המשכנו למשימות אחרות אך היתה זאת פגישה
ומרגשת עם חבורת אנשים אמיצים.
הערב בקר פה הרב
הראשי לישראל, האלוף במלואים שלמה גורן. דמות נמוכה לבושת מדים, כובע מצחייה, סודר
עם דרגות אלוף, זקן אפרפר, כרס שמנמנה, והליכת ברווז. דמות מגוחכת לכאורה. אלמלא
הנשמה הלוהטת, האנושיות העצומה, בקיאות צבאית מפליאה, האישיות הקורנת שמושכת אליה
מיד כמו מגנט את כל החיילים. והשמועה עוברת מטה לאוזן - הרב גורן פה. השיחה רק על
נושאים צבאיים, מקום הכוחות, אפשרויות התקפות אויב, הגנה, בכל יש לו דעה מקצועית
ומבוססת. אחרי זה עוברת השיחה לענייני החטיבה, להיסטוריה שלה, למלחמת ההתשה
ולאנשים שהכיר במעוזים ושהוא מזהה אותם כאן עכשיו.
"חבר'ה"
הוא מכריז - "הבאתי איתי צ'ק של 1000 ל׳י, לקרן הגדוד, תעשו מסיבה
טובה!".
אחר כך נזכר שלא
התפללו תפילת מנחה וכולם פונים דרומה לעבר ירושלים ומתפללים תפילת מנחה. בקור העז
בגבעה זו הצופה מרגלי החרמון על הרמה החומה - אפורה, עטופה טיפות ערפל וגשם, שממה
נדחת ושכוחה, ואחר כך קדיש לזכר ההרוגים ותפילה להחלמת פצועי החטיבה.
מהמלחמה הקודמת
שמור עמי במגירה רסיס פגז ועליו כתוב: "קלעה 10,6,1967" ואילו מן המלחמה
הזאת אני חוזר הביתה כיאה, עם ספר תהילים קטן, מתנה אישית מהרב הראשי לישראל,
האלוף במילואים שלמה גורן.
נופר קדר (בת 7 כותבת לאבא)
גלית שלח (בת 9)
רשמי ׳שמירה – יצחק פימנטל
הלילה אפל, אפל
וקר. אני פוסע לקראת שער המשק להחליף את יחזקאל. ההאפלה מכבידה , כמעט בגישושים
אני מוצא את דרכי . מגיע לשער. הבחור המתנדב, איתו אני צריך לבלות אח שעות הלילה,
כבר נמצא שם. אני מחליף מלים אחדות עם יחזקאל והוא הולך הביתה.
שקט מוחלט. עם
המתנדב אין הרבה לשוחח. שאלתי כבר את כל השאלות . אני יודע כבר היכן הוא גר, איפה
עובד אביו, מאין באו הוריו, כמה אחים ואחיות יש לו ובאיזה ביח-ספר הוא לומד, תמה
השיחה. ושוב שקט. שקט מעיק. הטלפון מצלצל, אולם אין השיחה מיועדת לנו. ירי שואל את
התצפית מתי הם רוצים לאכול ומה הם רוצים לשתות.
פוסעים לכיוון
בית-החרושת ומאחורי הסככות וערימות הצינורות אני מציץ לעבר גונן, מנסה לראות
ולשמוע, מכווץ את העיניים, מטה אח האזניים. היו ידיעות על ניסיון סורי להנחית מסוק
עם פלוגת קומנדו מאחרי הקוים שלנו. אין קול ואין רחש. מכונית יורדת בכביש מעל
גונן. לפי תנועות האורות אני רואה אח פיתולי הכביש. חוזרים לשער המשק מזיזים קמעה
את החביות. מתיישבים על הכיסאות ומתכרבלים במעילים.
מכונית עולה על
הגשר ונכנסת למשק. נעצרת לפני מחסום החביות. חוזרים מעבודה במנפטה.
פתאום... קול
נפץ אדיר, עוד אחד ועוד אחד. סילוני אש באוויר... קטיושות על קירית שמונה. דליקה
פורצת ביער שבמדרון ההר. לשונות האש מתפשטות מתמשכות דרומה וצפונה. שאלות בטלפון
אל התצפית. ושוב שקט, השקט מעיק יותר ויותר.
ופתאום אני נזכר
בליל השמירה הראשון שלי בארץ. בנטעים, בימי המאורעות 1936-39. שמרתי עם מושבניק
ותיק ממייסדי נטעים. הוא סיפר לי על מאורעות 1920, 1921 ובפרט על מאורעות 1929,
כאשר הוא שמר בירושלים בימי המהומות על יד הכותל.
בהצביעו על
הרובה, שעל, כמו, הפטיר אח האנחה: " כמה זמן נצטרך עוד לסחוב את הרובה הזה?
כמה זמן נצטרך לשאת עוד בעול הזה?".
אכן, כמה זמן עוד?
זוהר מגדל (בת 7)
נועה הורנסקי (בת 11)
החזקת המשק ע״י הילדים במצב חרום – נירה גרצר (כיתה יוד)
למעשה אי אפשר
לקרוא לזה "החזקת-המשק" היות ואנחנו בעצמנו לא היינו מסתדרים בלי אותם
האנשים שנשארו כאן בעורף, ושהצליחו לתת לשאר האוכלוסין הרגשה של "חיים
כרגיל".
אבל כיוון
שהיינו כאן בכל זאת, ולחזית לא גייסו אותנו, הרי שגויסנו אחד אחד להשלים, לסתום
ולמלא אח מקומם של ארבעים המגויסים שלנו בענפי המשק. "אנחנו" שפרושו
•לדי כיתות ח – י׳ב. והנה, ירי אמנם טוען
ש"החזקנו" את המשק. . . .
אז אתרי הנאום
הזה, הרי ילקוט של חוויות ממספר ימי עבודה כאלה, בהם שימשנו פקקים.
הסכיתו ושמעו:
קיץ. שרב. השמש
לוהטת ועוד מעט ירדו הגשמים, ואנחנו, אפילו אח הכותנה לא הספקנו לקטוף. בבוקרו של
יום ב', כארבעים ושמונה שעות לאחר יום הדין יצאנו לשדה, עופר ואני
כ"מהדקים", גדי ואדם - כקוטפים, ועוד איזה גוורדיה של כמה אולפניסטיות
שלפי המידות התאימו יותר להידוק מאיתנו.
התחלנו בעבודה.
כלומר גדי ואדם הפעילו את הקטפות. חנן נתן הוראות אחרונות למתנדבות, ויצאנו לדרך.
כן, עופר ואני, על הקטפת של אדם. סתם טיול. דווקא היה נחמד להסתכל מסביב, לדווח לו
בצריחות מחרישות אוזניים על מצבנו בחרמון, ועל הפנטומים שראינו.
הגיעה שעת
הצהריים. ההולנדיות נגבו בפעם המאה אח המצח והסנטר מהזיעה. לגדי הציק הרעב. חנן לא
נראה בשטח ואנחנו - המשכנו בטיול. הקטפת עובדת כמרץ: קוטפת, הופכת, קוטפת ושוב...
הפסקת צהרים: באמת היינו רעבים כזאבים הרי הנסיעה הייתה מעייפת ומאד לא פשוטה.
אז ישבנו לאכול.
כשעה. מה יש? פלחים או לא פלחים? מלחמה או לא מלחמה? מי יודע מתי נאכל את הארוחה
הבאה?! אז למה לא???! ועל כל מקרה לקחנו איתנו את הסנדויצ׳ים כבר עכשיו. תמיד כדאי
לאכול בדרך... והמשכנו את העבודה. כן! האולפניסטיות קפצו, הבחורים קטפו, ואנחנו,
נוסעים. כמו שאומרים: סיור מאורגן בשדה!
לקראת ערב ירדה
חשיכה (כמו תמיד). ואנחנו החלטנו שמספיק לנו, כמה אפשר? את הכלים לא החזרנו. שאדם
ייקח אותם על הקטפת, זה הכי פשוט!
חזרנו למשק
לאכול ארוחת ערב, עובדות המטבח בשלו לנו סעודת מלכים. סוף סוף עובדי פלחה מוכרחים
לאכול משהו אחרי יום מפרך שכזה...
והרי עוד ספור;
הגעתי לבית אורן השכם השכם בבוקר: בתשע. יצאנו עם הילדים לטייל (ענח ואני). למישהו
היה אאוה (פצע) שלחתי אותו לענת. כשחזרנו ענת נתנה להם ארוחת עשר ושחקה איתם. ואז
ציפי וענת רחצו אותם, האכילו אותם. ושתיהן ניקו את הבית. ענת באה גם להקים. הלבישה
אותם! ונתנה להם ארוחת ארבע! ומה עוד? אה, כן ! ברבע לארבע הלכתי משם, גמרתי לעבוד
! ! . .
והרי עוד ספור
והאחרון שבהם: ובו יסופר כיצד ואיך זה, כשאתה נקרא לעבוד במטבח (כדי להחליף מישהו
הנמצא במילואים) ופשוט לא מסוגלים להסתדר שם בלעדיהם! אתה מגיע בשש, שותה קפה
ואחרי חצי שעה מכינים אח חדר האוכל. עריכה, סדור ופתאום, שוב לשבת, ארוחת בוקר.
וכשהחברים הראשונים באים לאכול אתה עומד בצד ומסתכל ומגיע למסקנה, אנשים באכילתם
הם דבר מענין.... מסובך ומפליא!
אחרי זה אתה
מפנה את השולחנות, מכין ומנקה, ואז אתה יכול בשקט להתיישב חצי שעה לקפה, כי אתה
רצוץ כולך. קצת לנוח קצת לסדר, וקח לך מנה ושב לאכול צהרים. כאשר החברים שוב רעבים
ובאים לאכול, כל שעליך לעשות הוא לעמוד בחדר הכלים ולעבוד במהירות. טוב, אז אתה
רוחץ כלים, אז מה ? ואז, כשסיימת לרחוץ אותם הנך רשאי להוריד סינרך ולהסתלק בצורה
חשאית שלא ירגישו שעזבת את המקום חצי שעה לפני הזמן.
הגשנו חלק
מספורי עבודתנו במלחמה, היו אלה ימים מפרכים לכולם, ובמיוחד לנו, לנוער, כפי
שמסתמן מספורים אלה.
עמי ילינק (בן 9)
יעקב שפרינגר
אורי יוגב (כיתה יוד) השתתף בעבודת הרצים
הנה סיפורו:
גם אנו נתנו יד
למאמץ המשותף של כולנו והיינו רצים בלילות וגם בימים.
תוך כדי ישיבה
במרכז העצבים לשעת חרום של המשק למדתי קצת על הבעיות של המשק בכלל, ובשעת המלחמה
בפרט.
שעות רבות עברו
עלי במפקדה. שעות חל מתח ושל שעמום, שעות של הרבה שליחויות ושעות של הקשבה לדיונים
המרתקים שהתנהלו סביב המפקדה.
במיוחד זכורות
לי השעות הראשונות שבהן הייתי רץ. ביום ראשון ב-2 לפנות בוקר. בחוץ, כלומר מחוץ
למזכירות היה חושך כבד. יותר חשוכות ומעורפלות היו הידיעות השונות והסותרות על
המצב בחזית. ישבנו במזכירות כל הגדולים, אנחנו הילדים ועוד כאלה שלא יכלו לישון,
כשכולנו מתוחים ומבולבלים מאד ומנסים לשחזר מה בדיוק מחרחש. כל כמה זמן נכנם
אוטובוס למשק לגייס עוד חיילים. בארבע בבוקר עברנו בכל המשק והערנו את כל האנשים,
כיון שהגיעה ידיעה שצריכים להיות במקלטים. בלאו הכי רוב האנשים היו ערים.
בשבוע הראשון
כאשר עוד לא יצאו לעבודה, היינו "רצים" גם במשך היום. מעלה אחת הייתה
לזה: לפחות היה אור ואפשר היה לנסוע על האופניים בלי לחשוש שעוד רגע ונכנסים לאיזה
עץ. במשך היום היו יותר הודעות, וכך יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים . בשעות ראשונות
אלה שמחתי לראות שהמלחמה אחדה את כולם וכולם רצו לעזור ולהואיל אחד לשני.
בלילות סל השבוע
השני והשלישי הצטמצם תפקידנו לעשיית קפה לעם ולפרפרי הלילה. לא היו הודעות רבות.
יצא לי מספר פעמים להיות רץ בזמן שהיה ירי קטיושות. חוויה לא כל כך נעימה,
כשהקטיושה נופלת קילומטרים ספורים מהמשק.
על פי רוב
התנהלו ויכוחים ודיונים חריפים סביב המפקדה על המצב, והיה די מענין ומשעשע, שכן
הלכו ספורים ושמועות מאחד לשני. כך ביליתי את רוב הזמן בהקשבה לצ׳זבטים או בישיבה
והקשבה לטרנזיסטור או בצפייה בטלוויזיה הקטנה שהייתה במקלט.
לסכום עברה עלי
חוויה מרתקת, אך נקוה שלא תחזור יותר.
לחצו לדפדוף בעלון מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן - צילם יעקב אלבז
ואוו
תודה רבה על הכתבה הזו , ממש מעניין ומרגש .