הארכיון מגיש: "בחיפה בילינו שלושה חודשים" - הפינוי לחיפה במלחמת השחרור

חדוה פלד הייתה גננת בזמן מלחמת  השחרור. המחזורים הראשונים זכו בה כגננת וכמורה. בשנים היותר מאוחרות חדוה עבדה בארכיון.

ב- 2.7.1948 באישון לילה פונו הילדים, הסבים והסבתות לחיפה. מספטמבר עד נובמבר חזרו כל המפונים הביתה.

בעבודתה בארכיון כתבה חדוה תיאור מפורט של מה שעבר על הילדים ועל צוות החינוך שליווה אותם בחיפה.

לחצו לקריאת התיאור המלא של חדוה

קבוצת נחליאלי (כיתה ג') על רקע הבית של שוקרי ברח' הגפן 19 בחיפה. מימין שורה עליונה: יהודה קדר, אברהם ברומט, יעל וונש (דאי), תמר שהם (לוי). שורה שניה: מרדכי פימנטל, נסים דהאן, גדעון שלח, חיה סלע (מדרשי)

מפי הטף

בעת הפינוי רות שלח הייתה מטפלת של קבוצת נחליאלי. ב-1989 רות שלח הוקלטה ע"י רחל מצר וספרה את סיפור הפינוי.

מדבריה של רות שלח:

"בלילה בין 2-3, ביולי עמד אוטובוס מוכן. נכנסנו לתוכו, ילדים, סבתות, וחברות אחדות שהו להן תפקידים, או בהריון, והתחילה הנסיעה אל הבלתי-ידוע, זאת אומרת – ההרגשה השולטת הייתה האם נראה עוד פעם את המקום הזה בחזרה? ואם נראה אותו בחזרה – באיזו צורה. זה יותר העסיק אותי מאשר התקופה שחיכתה לנו בחיפה.

בחיפה שיכנו אותנו בבית של ערבי עשיר, חסן שוקרי, ברחוב הגפן. זאת הייתה עבודה די רצינית לסדר את הילדים, לסדר את עצמנו, להכין את המטבח, לסדר מחסן בגדים, בקיצור לארגן את הדברים הנחוצים לחיי היום-יום. עלי הטילו את תפקיד האקונומית.

המטבח היה למטה, חדר האוכל היה למעלה. מה שזכור לי זה איזה בית שימוש נוסף ששימש למחסן. בתוך אותו מחסן שיכנו את הביצים.  אנחנו שבנו על ארגזי הביצים בשביל לנקות את הירקות או משהו, וכל פעם חיכיתי לזה שאשמע איזה ציוץ של אפרוח שיצא מאחת הביצים אחרי הדגירה הממושכת הזאת.

בסביבותינו שוכנו שאר משקי הגליל: כפר גלעדי, אילת השחר, כפר בלום, אני כבר לא זוכרת את כולם היה קל מאוד להגיע בהליכה של חמש-עשר דקות אחד אל השני, לשאול שם משהו או להתייעץ.

עבדנו בתנאים מאוד-מאוד פרימיטיביים, למרות שהמטבח היה מרווח. בישלנו על פרימוס. הטבע של הפרימוס שזה כלי שתמיד נסתם או מתקלקל ואחת הכתובות הנפוצות אצלי הייתה הכתובת של מתקן הפרימוסים. בחורים בכלל לא היו, זה היה משטר של בחורות. אני עד היום זוכרת לטוב את מתקן הפרימוסים ששירת אותנו. אתו קצת התיידדתי וחייתי את טרדותיו כי היה לו בן בעיצומם של הקרבות.

הזמן בחיפה זכור לי באופן אישי לזמן יפה לולא הייתה המלחמה.

בשביל מרים (בר לוי) היה זה זמן עצוב ביותר. היא לא הייתה יכולה להתרגל לשינוי הסביבה. במיוחד רבץ עליה האסון שאנחנו בדיוק לפני יום ההולדת של אבא, ונסענו ממנו. היא כל כך הרבה בכתה, ולמרות שהחליטו לא לתת לילדים לצאת מהבית עם מבקרים, כי התהווה פער גדול מאוד בין ילדים שהיה להם מישהו לבין אלה שלא היה להם. על אף האיסור הזה יעצה לי חדווה בעצמה, כשהדודה של מרים באה, שרק ייקחו אותה וייקנו לה שתפסיק לבכות.

דאגנו מאוד לביטחון של הילדים. הבית היה בפינה של רחוב סואן והאוטומובילים והמשאיות והאוטובוסים עברו שם במהירות מסחררת. הילדים לא היו רגילים לסכנות. אי-אפשר היה לעזוב אותם אף לרגע בחצר

הייתה שמחה גדולה כשחזרנו. אני חזרתי עם הגדולים. היותר קטנים נשארו זמן יותר ארוך בחיפה."

לחצו להאזנה לסיפור של רות שלח

קבוצת בולבול - כיתה א' (?, מיכאל בן דרור, מיכל בקרס, אורה גל, נעמי בקרס (אברהמס), צפורה רפפורט (קדר), דליה יערי (לוטבק), יונה נעם, מרים שלח (בר לוי), אלישבע קדר).