יחידת התצפיתנים של אריה גל

מעטים יודעים שיחידת התצפיתנים הראשונה בצה"ל הוקמה בפיקוד צפון ע"י רס"ן אריה גל משדה נחמיה. הוא המציא בפועל את מקצוע התצפיתן.

אריה היה בקבוצת 8 המתיישבים הראשונים שעלו בדצמבר 1940 על אדמת עמק החולה. כל חייו עסק בביטחון. בשנות השלושים היה שומר שדות. אחרי קום המדינה הצטרף לצה"ל 

ונהיה קצין מודיעין.

עם פרסום הפרשה המצמררת אודות התצפיתניות בעוטף עזה ב7 לאוקטובר 2023 נזכר אורי שרון מחיפה ביחידת התצפיתנים של אריה גל.

כותב אורי שרון מחיפה

כשבוע-שבועיים לפני שהנורא קרה, הבחין המילואימניק סמל ראובן גוטמן, קיבוצניק משער הגולן, באורות מהבהבים מעבר לקו הגבול הסורי. ראובן דיווח על כך למודיעין האוגדה, אך דבר לא נעשה. ראובן הסיק, על דרך ההיגיון, שאורות מהבהבים בלילה מעידים אולי על כך שמישהו, מעבר לקו, מכוון כלי רכב. לעת ההיא (1973) זה היה דבר מוזר. ההבהובים חזרו שוב במשך מספר לילות. ראובן חזר ודיווח. הגיע קצין מודיעין מהאוגדה בשעות היום ולא ראה דבר, אבל ראובן ראה גם ראה את ההבהובים בלילה. משלא התייחסו אליו ברצינות במודיעין האוגדה - הוא החל לדווח ישירות למודיעין הפיקוד. במודיעין הפיקוד שאלו "מי זה הגוטמן הזה שרואה אורות בלילה מעבר לקו הגבול הסורי?". ענו להם ממודיעין האוגדה: ״אל תתייחסו אליו. הוא משוגע!״. הפיקוד בחר שלא להתייחס אל ראובן וכעבור אי אלה ימים, אכן: בשבת, קרה הגרוע מכול עד אז: פרצה מלחמת יום כיפור…

ראובן גוטמן היה איש יחידת תצפיות ארוכות טווח של פיקוד צפון, בפיקודו של רס״ן אריה גל מקיבוץ שדה נחמיה. את אשר ראה - הוא ראה מתל פארס ברמת הגולן. איך אני יודע כול זאת? גם אני הייתי ביחידה זו בעת ההיא. 

ביחידת התצפיתנים - ראובן גוטמן שלישי מימין 1973 - צילם אורי שרון

סיפור חייו של אריה גל

הסיפור של אורי מצא את דרכו אל חנה נחשוני, בתו של אריה גל. חנה שומרת בביתה, אוצר יקר ערך. בשנת 1981 עבר אריה תאונה קשה ששיתקה אותו מהצוואר ומטה. אחרי שנהיה משותק, לימד עצמו אריה להדפיס במכונת כתיבה בעזרת מקלות שהוצמדו לאצבעותיו המשותקות. כך כתב את סיפור חייו.

על הקמת יחידת התצפיתנים, על ראובן גוטמן והאורות המהבהבים, מעלה אריה גל גרסה מעט שונה מזו של אורי שרון.

כך כותב אריה בספרו:

תפקיד התצפיתניות החל עוד במלחמת השחרור

בליל ההצבעה באו"מ, ב- 27 לנובמבר, ישבנו כולנו מסביב לנוקטה (מבנה בזלת ששימש את מפקדת הנקודה – קיים עד היום. א.א.) שבו הקמנו את הרדיו היחידי שהיה במשק. אחרי גמר ההצבעה התחילה חגיגה גדולה, הערנו את הילדים הגדולים, התחילה הורה בחדר האוכל, חילקו יין ואחר כך נסעו תוך כדי שירה למשקים אחרים בסביבה שגם שם היו חגיגות, כל זה בחצות לילה.

רק אורי הוימן, אפי פרום ואני נשארנו בבית ולפי הוראות מקדימות התחלנו להוציא את הנשק מהסליקים. עוד באותו לילה לקחנו מספר בחורים, חילקנו נשק והדרכנו אותם לתפקידם להגנת המשק. המפקד הראשון היה צבי נוסבאום (נועם).

באמצע חודש דצמבר התחילו אנשי כנופיות, רובם מסוריה ומיעוטם מתושבי העמק בפעולות חבלה. כמאל אפנדי, המנהיג הבלתי מוכתר של ערביי החולה, (זה שבזמנו הרג את טרומפלדור ואחר כך נעשה סוכן של הקק"ל ועזר ברכישות רוב הקרקעות בעמק) נתן הוראה למוכתרים הערביים ולנכבדים לא ליזום פעולות עוינות נגד היהודים אלא להסתפק בשמירה על הכפרים ולהיות מוכנים להדוף "תוקפנות" יהודית. בכל זאת היו ערבים מקומיים שהשתתפו בפעולות האיבה.

בעמיר חבלו בבריכות הדגים, ערבי מסלחיה ירה על חשמלאי בכפר בלום שעבד על עמוד חשמל והרגו. היו חבלות בדן, דפנה. ירו על טנדר על יד הגושרים והרגו שני אנשי ראש פינה שהיו באוטו. רק בחוליות לא פגעו. להפך, חוליות היה מרכז הקשר עם הערבים. זאבקו ברגר ז"ל היה המקשר שהחזיק את הקשר עם המודיעים השונים.

על מגדל המים הקמנו עמדת תצפית

בימים ההם עוד לא היו עצים, וגם המטעים עוד היו צעירים, תצפית ממגדלי המים אפשרה שליטה על האזור. גם אנחנו החזקנו צופה על מגדל המים, חברות כמו שפרה ברומט, דיני רוזן, שולמית בן- דרור ואחרות.

פעם שולמית שמה לב שהעדרים של הערבים שהיו רגילים לחזור לכפרם רק בשעות הערב, הוחזרו על ידי הרועים כבר בסביבות 3 אחר הצהרים. הדבר היה חשוד בעיניה והיא הודיעה לי על כך. עליתי בעצמי וראיתי כנופיה של כ- 8 איש בדרך מכפר עבסיה דרך השדות. בשעה 4 עמד האוטובוס לבוא מחלסה (היום קירית שמונה) לכפר בלום, לחוליות ולעמיר. מהתצפית שלנו יכולנו לראות במשקפת פעילות על יד סיבוב הכביש בין חלסה לבית הלל. ראיתי את 8 החברה שבאו מעבסיה הולכים לכיוון מערב ומתפזרים בשטח.

מיד הודענו טלפונית לעמיר ולכפר בלום, ויצאה מחלקה בפיקודו של זאב נחושתן חבר עמיר, ומשלושת הישובים שלנו יצאו כיתות שתפסו עמדות על יד הכביש.

האוטובוס הגיע לפינה על יד חלסה ומצא את הכביש חסום באבנים גדולות. בזמן שחברים ירדו לסלק את המחסום, נפתחה עליהם אש מגבעת שחומית וחבר עמיר נפצע קשה. גם האוטובוס נפגע ואחד הגלגלים פוצץ. ג'ורגיק, חבר עמיר נהג האוטובוס, המשיך בנהיגה מהירה, פרץ את המחסום.

ב-1963 הקמתי יחידת תצפיתנים צה"לית

מידי שנה יצאתי לשרות מילואים. הייתי קצין מודיעין של חטיבה 2 שבימים ההם הייתה החטיבה הרזרבית המטכ"לית.

כל אותם השנים פעלתי ודרשתי הקמת יחידת תצפיתנים פיקודית שתכיר היטב את גזרת הפיקוד.  בשנת 1963 אושרה הקמת יחידה ניסיונית בגודל מחלקה. הוטל עלי להקים יחידה זו. קבלנו משקפות גדולות במיוחד 20 X 120 שהביאו מיפן. סה"כ הגיעו 10 משקפות כאלו לארץ. רק אחרי שיחידה זו הוכיחה את יכולתה היוצאת מהכלל במלחמת ששת הימים הגדילו את תקן היחידה והקימו יחידות דומות ביתר הפיקודים.

האנשים הגיעו למקצועיות כזאת שיכלו להבדיל בין ג'יפ לקומנדקר במרחק של 45 ק"מ, והצליחו לגלות ולזהות תנועת רכב, כולל טנקים, בלילה. הם היו הראשונים שגילו סוללות ארטילריה בזמן הקרבות.

לפני מלחמת ששת הימים הקמנו עמדות תצפית במשגב עם, מנרה,  נבי יושע, קרן נפתלי, הר כנען וגם דרומה יותר. אני ישבתי במפקדה עם טלפון שרשרת (שחיבר את כל העמדות) והיה קשור ישירות לחפ"ק של הפיקוד על הר כנען. בצד הסורי גילינו עמדות ודרכים חדשות, תנועות ליליות של יחידות צבא, וגם תנועות הטעיה.

מיד עם כיבוש הרמה עלינו לתפוס עמדות בשטח הכבוש בנקודות שולטות ללא דרכי גישה. הצטרכנו לסחוב את כל הציוד על הגב, כולל המשקפות הגדולות והכבדות.

הקמנו עמדות תצפית על החרמון, (לשם הגענו ממג'דל שמס, במסע של 4 שעות, עם חמור שסחב את המשקפות), על תל חרמונית, על תל אביטל, ועל תל פארס בדרום. הכי קשה היה מצבה של קבוצת התצפית על החרמון. הם קבלו אומנם צריף פח ללינת לילה, אבל עמדת התצפית הייתה מאבן ושקי חול. הייתה גם בעיית ערפילים שהפריעה מאד לעבודה וללימוד השטח.

אריה גל בתצפית בחרמון 1973

מצאנו משקפת 20X120 רוסית טובה מאד. היא הוחרמה ע"י סיירת גולני כשלא הייתי על התל. אני לא הייתי נותן להם רכוש כזה יקר. אבל מפקד חוליית התצפית על התל היו אנשים "עדינים " כאלה, שלא רצו להיכנס לריב עם הפושטקים של גולני.

לי היה קשה לבקר את החברה בעמדות כי לא הייתה אפשרות להגיע עם רכב. קשה במיוחד הייתה פריצת הדרך לחרמון, פעולה שלקחה כשלושה חודשים. אתנו הגיע גם הרב גורן עם צריף קטן והקים למעלה בית כנסת עם ספר תורה.

סיפורו של ראובן גוטמן מפי אריה גל

בין התצפיתנים המצטיינים היה בחור בשם ראובן גוטמן חבר קבוץ שער הגולן. הבחור היה 3 ימים לפני מלחמת יום הכיפורים בתצפית על תל-פארס והרגיש בלילות בתנועות טנקים בשטח הסורי. ראובן דווח לחטיבה, שם לא היו מוכנים להאמין לו, ולכן דיווח ישר לפיקוד. בפיקוד דווקא כן האמינו לו ולכן ניתנה פקודה לכוננות מוגברת, וחיילי הפיקוד היו כבר בעמדות כשהתחילה ההתקפה הסורית. ההתקפה הסורית נשברה, אולי בזכות ראובן גוטמן. אלה היו הבחורים שלי.

אריה גל ראשון משמאל והבחורים שלו ליד שברי מטוס ישראלי ברמת הגולן 1973 - צילם אורי שרון

פרשנות

לפנינו גרסאות סותרות לאותו סיפור. אורי שרון זוכר שלא האמינו לראובן גוטמן שראה אורות מהבהבים. משמע התצפיתן פעל במקצועיות ואילו הדרג הגבוה יותר זלזל בו והתוצאה – מחדל.

אריה גל דווקא זוכר שראובן גוטמן, התצפיתן המוכשר, לא הרפה עד שקיבלו את הדיווח שלו בפיקוד. ואולי גם בגללו הצבא היה מוכן יותר בפתיחת המלחמה.

מה באמת היה שם לא נדע, אבל המשותף לשתי הגרסאות זו האמונה בחשיבותו של מקצוע התצפיתן ובאמונה שתצפיתן טוב עשוי להשפיע על תוצאות קרב.

גם אני הייתי שם

השתחררתי מהצבא לפני מלחמת ששת הימים. הוצבתי ביחידת הגמ"ר – הגנה מרחבית. היחידה שהייתה אחרית לפעילות הביטחון השוטף ביישובי מרחב צפון. למשל על כיתות הכוננות. בימים השקטים שבין המלחמות הציבו אותי בתצפיות רמת הגולן כדי להקל על עומס המילואים של התצפיתנים המקצועיים של אריה גל. בלילות ישבנו בעמדה בחרמון, צפינו במשקפת הגדולה וספרנו אורות של שיירות שנסעו לדמשק במרחק 40 ק"מ.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הצטרפתי לכיתת הכוננות. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה פגשתי את אריה גל שהיה בביקור קצר במשק. סיפרתי לו על ניסיוני העשיר כתצפיתן. אריה פעל בקשריו ותוך מספר ימים מצאתי עצמי בחפ"ק של רפול. החזית הייתה כבר בעומק השטח הסורי. עמדת התצפית שהוצבתי בה ישבה על תל שמס. קשה לתאר את הפער בין הרומנטיקה של ספירת כלי רכב ממרומי החרמון לבין הפחד בעמדה ללא גג על תל מופגז יום ולילה. כעבור יום או יומיים, נגלה לי פתאום אריה גל מקפץ בין השוחות ונוחת בעמדת התצפית שלנו. הוא חקר ושאל ובסוף העביר אותי לתל אחר פחות מופגז. אולי הוא קצת פחד עלי....

אמנון