יעל דאי 1940-2024

ספד לה יריב

אמא,

אמא שלנו,

הלכת אתמול מאיתנו שלווה ושקטה. שעה לפני כן עוד פתרת תשחצים במרכז יום בו הקפדת לבקר עם אבא, בלי להפסיד יום. גם כשכאב לך, גם כששעמם אותך וכל יציאה לא הייתה פשוטה לך.

עשית לנו "שלומית": ממש היום, לפני 33 שנה, אמא שלך נפלה על הדלת, לאחר יום עבודה שגרתי וכך גם את, אתמול. בלי רופאים, בלי אשפוזים, וכל הזוועה הכרוכה בהחזקת הגוף, כשהנפש לא רוצה יותר.

את אמרת שאת לא רוצה שום התערבות וזה מאוד מנחם את כולנו שהצלחנו להחזיק עד הרגע האחרון בתפקוד, עם כל מה שסחבת. 30 שנה של מלחמה במחלה, שמזנבת ובאה מדי פעם לבקר.

גם כשהראש נחלש והניהול היומיומי איתו, נחלשה גם ההתנגדות לקבל את העזרה שכולנו רצינו והצלחנו להעניק לך.

כשלצידך אבא כבר מעל 60 שנה, לא עוזב אותך וגם את לא אותו. יחד אתם עוברים הכל ולא הכל היה ליקוק דבש, אך היתה לכם גישה וחיבור, את כזו והוא כזה. השלם היה מורכב אבל חזק ופרודוקטיבי.

הילדות שלך הייתה יותר מורכבת, בקיבוץ צעיר בעמק מלא בוץ וביצות, ילדה קטנה בכיתה הראשונה,

אמא שאיבדה את משפחתה בשואה והיא הולנדיה מדויקת אבא אוסטרי וינאי, שנעלם בגיל צעיר ובונה תא משפחתי חדש, אך שומר על קשר. זה מערער!

גלות לשנה בגיל 7 וחזרה לקבוצה מאוחדת לאחר מכן, כל אלו נתנו אותותיהם בנפשך וגדלת כבחורה סגורה, אשר ביתה הוא מבצרה ולהוציא אותה משם לא תמיד קל.

החיים בקיבוץ היו מלאים חוויות, ערכים וציונות. בשבילנו, לגדול בבית קטן כזה, ארבעה בנים פרסיים היפראקטיביים.

ומה בסה"כ ביקשת:  בת אחת.

רוב חייך היית מעורבת, אמנם לא מובילה, אך אכפתית, ערכית, תורמת וחושבת, חרוצה ונמלה עמלה בקן.

זוכר את כל התחפושות שאת ואבא הכנתם במו ידכם עבור כולנו. זוכר את הופעת בר המצווה שלי, שהפקת עם עוד אימהות. זוכר איך נלחמת עבורי בבית הספר, עם מורי המתמטיקה, שיראו אותי, בזמנים שהפרעת הקשב הייתה משהו שאף אחד לא הכיר. משהו מזה, כנראה עבד, כי היום אני מהנדס ועובד בזה.

זוכר את העוגות והעוגיות, המטעמים והתבשילים שכ"כ אהבנו כולנו,

בימייך האחרונים לימדת את ג'ואן המקסימה (שזה המקום להגיד לה תודה מעומק הלב) לא מעט מנחת שרביטך במטבח וכולנו אוכלים ומלקקים את האצבעות.

יש בשדה נחמיה לא מעט ילדים שהיית המטפלת להם, שעד היום זוכרים אותך ואת הזמן אתך ואת זכרת את כולם - כולם היו ילדייך. סיפרת תמיד בגאווה על הזמנים והילדים והמסגרות - עולם של פעם, של מחויבות, ערכיות, נחישות ומלא תמימות.

זן שכבר לא מייצרים, שעושים מה שצריך. וחלק מושלם שהוא גדול מסך חלקיו, בפשטות, בצניעות, בלי מהומה, ורידים נפוחים ודמגוגיה, אבל עם אמירה מדויקת, פשוטה ונוכחת.

היית המשפחה של אבא, שהיה ילד פליט בן 14, שהגיע לארץ חדשה ונכספת, אך- המשבטת את העבר, כדי לייצר צבר חדש. היית לו חברה טובה ומשפחה. זוכר את הסיפורים שלו שאת סיפרת, מלאי פרטים וצבעים, שאקח איתי לעולמים.

גם כשסבתא חנה, אמו, באה לגור בבית סמוך בקיבוץ, לימדת את עצמך פרסית, כדי לתקשר, כדי ללמוד לבשל וכדי לטפל. נתת לה ולנו תמיד הרגשה שאכפת לך ושמה שצריך לעשות עושים.

בלי לקטר, בלי להתנגד או למחות.

כשאחייך עזבו את הקיבוץ את נשארת פה ותקעת יתד עם אבא, לא חסכת מאמצים לבקר ולנסוע עד ארה"ב. בסוף שנות ה- 70, לטובת הביקור של אחותך הקטנה נפרדת מאיתנו לחודש ימים, כשאנו מטופלים יפה בקיטנה של סבא וסבתא.

זוכר את הדף הנוסף שהיית מכניסה בגניבה לכל אגרת אויר שנשלחה בהקפדה יתרה להדסה מדי שבוע. ראיתי את הגעגוע בעינייך ובביקורים, כשהדסה והילדים הגיעו כל קיץ שני - ביתך היה ביתה, צלחתך היתה צלחתנו של כולנו.

עמלת ופעלת כדי שיהיה נוח ונעים ושכולם ירגישו בבית, גם עם מטבח פיצי וב- 65 מ"ר בית.

למדנו ממך המון על מסורת קיבוצית, טיפוח גינה, תחפושות, בישולים, ניקיון, על הסוודרים והסריגות שכל נכד קיבל ולבש!

ועם כל זה היו גם קשיים לא מעטים. המחלות הארורות שהקשו את התפקוד וצברת בזכותן קילומטראז' שחור של טיפולים ואשפוזים אותם שנאת מכל הלב.

יד ביד עם אבא, תמיד יחד לכל מקום ולכל משימה.

התקופה של השנים האחרונות היו לך קשות ומעצבנות.

מצבך חייב עזרה ואת בהתחלה, התנגדת נורא, אך ג'ואן המקסיה בדרכה המיוחדת ששמורה  למלאכים,  זיהתה את הסדקים, דרכם רכשה את ליבך ולבסוף התמסרת לה לגמרי.

גם לי היה המזל להיות פה בסביבה, לתמוך, לעזור ולהחזיק את השגרה כשהראש כבר בוגד והגוף משיג אותו. נכון, לא תמיד ויתרתי לך ותמיד נלחמתי על בריאותך, גם כשאת לא מעוניינת.

לבסוף קיבלנו מתנה גדולה, הסכמת לעזרה ושיתפת פעולה.

גם הסוף היה קצר ומנחם ואנחנו נזכור אותך בדברים הקטנים.

מבטיחים לך כולנו שנשמור על אבא, נעטוף אותו ונדאג לכל מחסורו.

אני בשם כולנו- בנייך, נכדייך, משפחתך, אוהבייך וחברייך הרבים, רוצה לבקש סליחה אם פגענו ולהודות לך על הדרך והשיעור.

אני מבקש לשחרר אותך לנוח, לא תסבלי יותר, את לא צריכה לראות יותר רופאים או לעבור טיפולים וגם לא לקחת כדורים. המשימה עכשיו היא לנוח, לפגוש את כל גיבורי התרבות והמשפחה שלך ולהסתכל עלינו מלמעלה.

בתור אחד שמתעסק בעניינים האלה סיגלתי איזו אמונה, שכשהאנשים שאנו אוהבים -מתים, הם עוברים לשכון בלב שלנו ושם הם יהיו זמינים תמיד לכל שאלה.

את תהיי איתנו תמיד,

אוהבים אותך

שלך,

EV

ניגונים - מנגנים הנכדים: שקד בנו של שחר ורוני בתו של אורן - צילם גדעון שלח

נעים ויעל מתחתנים - 1960 - מימין רון וונש סבא רוזנפלד מרדכי פימנטל

ספדה ליעל תמר לוי

יעל חברה טובה ויקרה

יעל, צעירת קבוצתנו נחליאלי.

קשה מאד בפתאומיות לאבד, עוד בת כיתה שגדלה איתנו חיים שלמים וארוכים.

בתמונות של "הכתה" יעל חייכנית ושמחה בצילומי הטיולים וההצגות.

כילדה בגן יעל גדלה עם ילדים צעירים מאיתנו הבכורים בקיבוץ. כשעלינו לכתה א', יעל הייתה שנה בפרדס חנה עם אחיה רוני ואמה שלומית. היא נכנסה לכתה א' צעירה מאד. בכתה ב' הצטרפה אלינו, כתת נחליאלי, כי בני כתתה טרם התחילו ללמוד (נפתחה כתה חדשה רק בכל שנתיים). לקראת סוף שנת הלימודים ב 1947 פונינו כולנו, כל ילדי הקיבוץ לחיפה בעקבות פלישת צבא סוריה לצפון העמק.

אני זוכרת את יעל כילדה - דייקנית, מסודרת, שקדנית והכל היה מאורגן אצלה.

כשמדי פעם חולקו לנו ממתקים (פעם ב...) כולנו אכלנו מה שקיבלנו. ליעל הייתה קופסה בה אספה את הממתקים ואכלה בכל פעם רק אחת.

יעל הייתה מעורבת בנעשה בחברה ובכיתה - אנחנו הבנות היינו במיעוט, לפעמים 3 או 4 לפי מי שהצטרפה. רב הכתה היו בנים, רובם הגיעו מתפוצות שונות, תחילה מהשואה באירופה, אחר כך ילדים שהוברחו מסוריה ומלבנון, וגם ילדים אשר צורפו אלינו בזמן השיטפונות במעברות. היינו חברת ילדים קולטת אשר לכל אחד מאיתנו הוצמד כינוי, יעל נקראה כל השנים "שפנה".

אני זוכרת את יעל - ילדה עם צמות ארוכות, אך עם קושי רב לסרק ולסדר אותן.

רות שלח המטפלת שלנו, בקשה ממני כל שבוע לאחר חפיפת הראש, לסרק את שערה של יעל ולקלוע את צמותיה. היינו חברות במשך שנים רבות ואף גרנו יחד באותו חדר מדי פעם.

אני זוכרת שליעל היה חבר מגיל צעיר - נעים, שנשאר איתה עד היום.

לא אשכח את הערב ההוא בנעורינו בו נסענו בקומנדקר צבאי למסיבה עם חיילים אשר שהו ליד הקיבוץ - לצבא היה אסור לנסוע עם אורות, ולפתע בסיבוב לפני הגשר - התהפכה המכונית ומצאנו את עצמנו מתחתיה, יעל נפצעה ושברה את עצם הבריח, סבלה לאורך שבועות ונעים ליווה אותה, תמך בה ועזר לה.

נעים הלך איתה לאורך הדרך - ב 1960 נישאו. יעל אהבה ללמוד דברים חדשים ולהתמקצע, בעיקר במדעים ובתזונה, למדה ועבדה במעבדה בבית הספר התיכון ולאחר מכן במכללת תל-חי. כל חייה התעניינה בחידושים והייתה לומדת עד יומה האחרון. על ברכיה גדלו ילדיהם - 4 בנים שאף הם שואפי ידע אשר למדו והתקדמו, כל אחד בנושא אחר - השאיפה של יעל לידע והתקדמות עברה אליהם.

בשנותיה הטובות אפתה יעל מאפים נפלאים, בישלה מאכלים טעימים, סרגה ללא סוף סוודרים ואפודות לילדים ולנכדים - הייתה אמא למופת.

בשנים האחרונות נפגשנו בעיקר בימי ההולדת בתאריכים עוקבים (בהפרש של שנה) האחת של השנייה, במפגשים בקיבוץ, בשיחות על צמחים ופרחים בגינות.

אני ידעתי שיעל סבלה בשנים האחרונות וגם קודם, מדי פעם היא סיפרה על העובר עליה. אבל בפני לא התלוננה אף פעם - ידעה להתמודד.

הזיכרונות עוד יצוצו, היום פשוט הופתעתי ולא הייתי מוכנה כבר להספיד אותך יעל. תחסרי מאד בפגישות אקראיות ב"בית-חם", בקלנועית על המדרכה, בחנות, הדברים הבנאליים שכבר לא יהיו.

עצובה ונרגשת מאד, אתכם - נעים, הבנים, הנכדות והנכדים.

יהי זכרך ברוך ונעים

קבוצת נחליאלי מתקבלים לחברות 1958: מימין: אברהם ברומט, יהודה קדר, גיורא סמואל, איתן ילינק, יעל דאי, מרדכי פימנטל, נסים דהאן, נסים עסיס, גדעון שלח, יושבים: תמר לוי, אורי גרצר, חיה סלע

ספדה ליעל אורית שלזינגר

באמצע ישיבה אתמול קבלתי בהפתעה את ההודעה על מותה של יעל.
ידעתי שיעל חולה אך לא הייתי מוכנה להודעה ומיד צצו ועלו לי הזיכרונות.
יעל הייתה המטפלת שלנו בבית ספר היסודי. יחד עם ברכה גלטר.
בית הילדים שלנו היה בית החינוך של פעם.

יעל הייתה המטפלת הקשוחה יותר, היא היתה המטפלת שלנו בבית שנקרא כתת דרור מערב, מכיתה ב' עד ו' וכמו כל המטפלות בחיינו היא הייתה  מאוד משמעותית בכל נושא החינוך.

ממנה למדתי איך מנקים ושוטפים רצפה, בכל יום יש תוכנית עבודה קבועה - פעם בשבועיים מנקים פנלים וקירות ופעם בשבועיים ניקוי חלונות, איך עורכים את השולחן ושטיפת כלים לאחר הארוחות, עבודה בגינה והיכרות עם הטבע והפרחים בגינה, תוכנית מסיבות החגים וימי הולדת, הקייטנות, טיולים. המון  זיכרונות עולים וצפים.

יעל ונעים גם שייכים לשכונה של הורי כך שגם  זיכרונות מהשכונה עולים וצצים. יעל היא האמא הצעירה בשכונה היא התחתנה עם נעים מ"ההשלמה" היא צעירה מהחברה' אבל גם כל כך שייכת.

לאורך השנים נפגשנו במעגלים שונים של עשייה ומפגשים חבריים בקיבוץ.
אני אזכור אותך תמיד יעל,  כאשה דעתנית ואכפתית, דייקנית בכל מה שעשית ומסורה.

תודה יעל יקרה על מה שנתת לי, תודה על מי שהיית.
חיבוק לכם משפחת דאי היקרה. 

קבוצת דרור עם המטפלות יעל (מימין) וברכה משמאל
הילדים: מימין: מיכאל גדרון,  אורית שלזינגר, עוזי שלזינגר, אייל זהבי, אסף בן דוד, תמר רינגוולד, ערן לוטנר, עופר קוגל, יוסי אופיר, רונן גל, רעיה וינמן,  ירון וינמן,  איה הורנסקי. יושבים: אורי יוגב, נירה גרצר, טליה לוטנר, ורדה גרצר, עדה בחרך

לתמונות נוספות בדף של יעל בארכיון