מדובר על תהליך יציקת אחד המקלטים התת-קרקעיים, אי-שם באיזור השיכונים או בתי הילדים שבקרבת מגרש הכדור רגל (?).
(לא זוכר מיקום מדוייק ולא את השנה).
מאחר ומי התהום בשדה נחמיה מאוד גבוהים, היה נהוג לחפור בור עמוק וברגע שהחפירה הגיעה למי התהום, הוכנסה לחפירה משאבת מים ששאבה את מי התהום והזרימה אותם אל מערכת הביוב.
כאשר החפירה הושלמה, נבנתה תשתית אבני בזלת ועליהם נוצקה פלטת בטון עצומת מימדים שעברה ציפוי בזפת ובידוד ועליה יצקו את כל מבנה המקלט בשלמותו, כך שהמקלט מונח על הפלטה ולא מחובר אליה.
לרוע המזל, במהלך שישי-שבת, התקלקלה המשאבה והפסיקה לשאוב את מי התהום שהחלו למלא את הבור שמסביב למקלט. איש לא שם לב לדבר.
התוצאה הייתה קריטית. ביום ראשון, חשכו עינייהם של צוות הבנאים. המקלט החל לצוף בתוך הבור - ממש כמו אנייה.
מיד הוזעקו למקום מהנדסי החברות, המתכננת והבונה וקיימו התייעצות חרום.
מאחר והמקלט צף, עלה והתרחק מפלטת הבטון ששימשה כבסיס - ובוץ החל לגלוש אל מתחת למקלט, היה צורך לעצור את התהליך במהירות ולנסות להחזיר את המקלט למקומו - עד כמה שאפשר, ובמהירות.
אחד המהנדסים הגה רעיון מעניין:
להציב משאבה תקינה שתשאב את מי התהום מסביבת המקלט ואת צינור המוצא של המשאבה להפנות אל תוך המקלט וכך להוריד את גובה פני המים בבור, ולהוסיף משקל למקלט ולקדם את תהליך החזרתו למקומו - עד כמה שאפשר.
הרעיון מומש בהצלחה מרשימה.
עד מהרה המבנה הענק החל לשקוע במי הבוץ עד שנעצר על שכבת בוץ - יחסית קרוב למקום הנכון.
קצת עקום, קצת בשיפוע. המהנדסים והבנאים לא ציפו לתוצאה טובה יותר.
בכך לא תמה העבודה. המהנדסים החלו לחשב ולתכנן את הקדמת השלב הבא - כיסוי המקלט באבנים וסלעים - שכפ"צ (שכבת-פיצוץ) ושכב"ל (שכבת-בלימה). שכבות אלו נועדו להגן על המקלט בזמן הפגזה.
ובמקרה שלנו - הוסיפו משקל אדיר שיבטיח שה"אניה" לא תצא שוב להפלגה...
יש לציין שבשנים שלאחר מכן, חדלו מלבנות מקלטים תת-קרקעיים והחלו לבנות מקלטים עיליים שנראים כמבצרים מכוערים - אולם משוחררים מבעיית מי תהום.
יגאל מגדל
