האם סלאח סולח?

רקע:

על ההיסטוריה אנו לומדים מהתרחשויות גדולות. התנהלות של מדינות, מאבקים צבאיים, שינויי גבולות, ניצחונות, ויתורים והסכמים. רק לפעמים ניתן ללמוד דווקא מסיפורים קטנים, של עדים שהיו נוכחים במקום ובזמן ההתרחשות.

את שם הכתבה האם סאלח סולח? נתן אורי גדרון לכתבה שלו בעלון שדה נחמיה משנת 1985. בכתבה הוא ראיין את אריה גל שהיה איש הביטחון של חוליות מיום העלייה לקרקע בדצמבר 1940 ועד לראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת.

בשנים שלפני מלחמת השחרור אריה ניהל מערכת יחסים אישית עם ערביי הכפרים שעל אדמותיהם יושבת שדה נחמיה. בעיקר דוארה ועבסייה. במרכז מערכת היחסים המורכבת הזו היה ערבי בשם סלאח-א-חסיין אבו-יוסוף, תושב הכפר עבסייה, שומר המים מטעם הקרן הקיימת.

יחסיו של אריה גל עם סאלח נמשכה שנים רבות אחרי קום מדינת ישראל.

לפני שנצלול לראיון של אורי עם אריה גל, נוסיף כמה נתוני רקע מהפרק שכנים בספר ימים בחולה של מיכאל בן דרור.

בעמק החולה ובשוליו היו כפרי ערבים. האוכלוסייה בהם לא הייתה הומוגנית. שבטים שונים, קהילות ועממים חיו זה בצד זה. העמק עצמו היה ריק מישובים עד שנות ה-60 של המאה ה-19 במבט כולל ניתן היה לומר, שההתיישבות הציונית שהחלה בגיא אוני (ראש פינה) ב 1878 הייתה הקטליזאטור ליישוב האזור.

בני שבט הע'אוור'נה היו שכנינו האמיתיים והקרובים. כמעט כל הכפרים שסבבו את חוליות היו של בני הע'וואר'נה. הם היו פלאחים, שהובאו על ידי הטורקים ממצריים, מהדלתא של הנילוס וגם ממצריים העליונה. כל הע'ווארנה בסביבתנו היו אריסים. בעלי הקרקעות היו מוסלמים ונוצרים אמידים, ורובם באו מלבנון.

מרבית אנשי הע'וואר'נה לא היו לאומנים פלסטינים ולא שיתפו פעולה בלחימה נגדנו, אך גם ציונים גדולים הם לא היו.

הראיון של אורי גדרון עם אריה גל

אריה גל לא נולד בנהלל או בתל-עדשים וגם לא התרועע בילדותו עם רועים ערביים בשדות העמק. כנראה שגם לא הכיר את רעיונות תנועת "הכנענים" אשר הטיפו בשנות ה-30 לאימוץ אורחות חיים של הערבים והשתלבות תרבותית בסביבה הערבית.

אריה היה אחד מאותם מתי מעט, אשר השכיל למצוא את הנתיב, שהוביל אותו להכרות קרובה עם המנטליות הערבית. באמצעות הידע שרכש הוא הבין את רחשי ליבם וקנה את אמונם של שכני הקיבוץ בשנים הראשונות לקיומו.

פניתי אליו שיספר על ימי העלייה על הקרקע. ביקשתי להתמקד בנושא החי, הרותח, הרלוונטי תמיד של יחסי יהודים וערבים.

גם בגלל העניין וגם משום שאפשר ללמוד הרבה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו (להזכירכם, מדובר ב"עכשיו" 1985), בתחום הרגיש כל כך של הקונפליקט היהודי - ערבי.

מתוך המאגר הבלתי נדלה של סיפורים שיש לאריה על יחסיו עם הערבים הצטיירה תמונה של שני מעגלים השלובים זה בזה:

המעגל הגדול, הרחב והכללי יותר של ריסון הערבים, השלטת יראת כבוד כלפי היהודים בכלל וכלפיו בפרט והידוק הקשרים בכל התחומים.

המעגל הפרטי, האישי יותר, שבו גולל אריה את מסכת היחסים המופלאה שיצר עם סלאח-א-חסיין אל-יוסוף.

הנוטר

אריה גל עלה ארצה ב 1935- וכמו רבים וטובים פנה לעבוד בפרדסים. שם גם פגש לראשונה בערבים אשר אצלם למד את המילים הראשונות בערבית. לאחר כמה חדשים פנה לתחום השמירה. בתור נוטר נע ונד ברחבי הארץ. הוא איבטח עליות על הקרקע של ישובים כמו חניתה וחולדה. הימים ימי המאורעות ולשומרים תפקיד חשוב באבטחת הדרכים, השדות והישובים היהודיים.

הנדודים ממקום למקום והמתח הבלתי פוסק היו מרתקים ומעניינים עבור אריה והוא אף הצליח לשפר מאוד את הערבית השגורה בפיו באותן שנים סוערות. אך היה גם צד אחר בנדודים ובמתח של חיי הנוטר - העייפות המצטברת והרצון להפסיק לנוע ולהתיישב במקום אחד באופן קבוע.

אל החיים השיתופיים התוודע אריה בזמן העלייה ההירואית על הקרקע לחניתה. חיי הקיבוץ, כפי שראה אותם בתור שומר, מצאו חן בעיניו והוא התחיל לחפש נקודת התיישבות שבה יבנה את ביתו. לחוליות לא הגיע במסגרת גרעין מאורגן כלשהו. היתה זו רותי זוננפלד (לימים גורן, ארד) אשר שיכנעה אותו לבוא לחוליות.

שלוש סיבות שחקו תפקיד בהחלטתו להצטרף לגרעין המיועד לחוליות:

א. זה היה זה קיבוץ אשר עדיין לא עלה על הקרקע ורב היה האתגר ומעשה היצירה הכרוך בהקמתו

ב. אריה היה דובר ערבית ויכול היה לעזור מאוד במגע עם האוכלוסייה המקומית

ג. הוא היה היחידי שהחזיק נשק באופן חוקי בתוקף עבודתו כשומר. רובה הצייד שהיה ברשותו שיפר מאוד את תחושת הביטחון של החברים. 

שומר שדות

מהר מאוד הפך אריה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ. הוא מונה לשומר השדות ולאחראי על הביטחון בקיבוץ. העלייה על הקרקע של קיבוץ חוליות הייתה הראשונה, באותה תקופה, שלא בוצעה במתכונת של חומה ומגדל ובתור שכזו הייתה פחות פרובוקטיבית כלפי הערבים.

הקרקע של חוליות נקנתה מערביי דווארה ע״י הקרן הקיימת. המתווך בעיסקת קניית הקרקע היה ערבי בשם כמאל אפנדי - האיש שהרג את טרומפלדור. בעלי הקרקעות בעמק החולה היו ברובם ערבים נוצרים ודרוזים שישבו בלבנון. כמאל אפנדי קנה עבור הקרן הקיימת כמעט את כל אדמות עמק החולה, ובזכות הכספים שקיבל כדמי תיווך משני הצדדים הוא הפך לאחד הערבים העשירים ובעלי ההשפעה באזור. אריה ראה בפעולת התיווך של כמאל אפנדי בעסקות קניית הקרקע, גם רצון להשלים עם היהודים ולהתפשר עימם לאחר פרשת תל-חי.

אריה הצליח ליצור יחסים חמים וקרובים עם כמאל אשר השאיל לו סוסה לצרכי שמירה לשבועיים - שלושה עד אשר ניקנו הסוסים לשומרים היהודיים.

מייד עם העלייה על הקרקע התחיל החריש של 350 הדונם שנקנו ע״י הקרן הקיימת. החיפזון שליווה את החריש נבע מהרצון למנוע מערביי דווארה לבצע "חריש פוליטי". ז״א קביעת עובדות בשטח ע"י עיבודו. מה שהיה מונע השתלטות יהודית עליו.

אז גם התרחש סכסוך הקרקעות היחידי: החריש התבצע בליווי שומר חמוש והדבר הרגיז את הערבים אשר הזעיקו שוטרים מחלסה (כיום - קירית שמונה), הרוחות נרגעו לאחר שהוצגו הקושאנים (שטרי המכר) של הקרקע לעיני השוטרים!

כנספח לפרשה זו, ראוי לציין שנאמני המופתי בצפת ניסו  למשוך את ערביי דוארה למשפט בקשר לבעלות על הקרקע. אך לאחר בירור קצר בין הצדדים המעורבים בסכסוך, שבמהלכו הועברו מעטפות כסף מתחת לשולחן, התביעה בוטלה.

בחודשים הראשונים לאחר העלייה על הקרקע היו הרבה סכסוכים עם ערביי הסביבה. לאחר זריעת החיטה נהגו הרועים מעבסייה ודוארה לעלות על השטחים הזרועים עם עדרי הג'מוסים שלהם וכך חיסלו את נבטי החיטה הצעירים. "הרבצנו הרבה מכות, וגם חטפנו לא מעט, עד שלבסוף הבינו הרועים שלא כדאי להם להתעסק איתנו והורידו את עדרי הג'מוסים משטחי החיטה שלנו."

לצורך המאבק במסיגי גבול ובגנבים למיניהם גייס אריה את הידע שלו בכל הקשור למנטליות ערבית:

״יום אחד ראיתי ערבי מעבסייה מעמיס על הגמל שלו חציר שהיה שייך לנו. חיכיתי עד שהוא גמר לאסוף ולהעמיס את החציר, וברגע שהוא התחיל לנוע, דהרתי מאחוריו והורדתי מראשו את הכאפייה והעקאל. מרוב בושה לא העז האיש לחזור לכפרו ונשאר בשטח עם החציר הגנוב כל הלילה. למחרת תליתי בצורה הפגנתית את הכאפייה והעקאל על אוכף הסוסה שלי ודהרתי לעבסייה ושם מסרתי אותם למוכתר הכפר ואמרתי לו שמצאתי אותם אצלי בשדה״.

במשך השנה הראשונה לאחר העלייה על הקרקע פיתח אריה יחסים הדוקים עם ערביי עבסייה ודוארה. כמה מהם שימשו לו מודיעים וסיפרו לו בדיוק איזה רועה מתכונן לעלות על השטח זרוע, באיזה יום ובאיזו שעה. אריה חיכה לרועים הפולשים ותפס אותם "על חם" וכך הצליח לחסל לחלוטין את הבעיה של עליית עדרים על השדות.

סלאח - שומר המים 

זאב ואניטה ברגר בביקור אצל סלאח בעבסייה

בנושא המים לעומת זאת מהתחלה לא היו כלל בעיות. נוח סונין איש הקק"ל, מינה שומר מים ערבי שהיה אחראי על חלוקת המים לשדות. המים זרמו וחולקו לפי שעות וכמויות באמצעות סכרי בוץ אשר היטו את המים לתעלות השונות. שומר המים היה סאלאח. איתו, כאמור, פיתח אריה יחסים מיוחדים במינם, סלאח, בן למשפחה מכובדת מעבסייה, השליט סדר בנושא המים - הן בזכות ייחוס משפחתי והן בכוח הזרוע. שסלאח היה נאמן מאוד בתפקידו כשומר המים, אך יחסיו עם אריה בפרט וחברי המשק בכלל חרגו הרבה מעבר לתחום הצר של עבודתו.

סלאח היה שולח את סוחרי המחצלאות והירקות מכפרו אל הקיבוץ לצורך ביצוע עיסקות שונות. הוא גם נטל חלק באירגון המודיעים שדיווחו לאריה על תנועת הרועים ועדריהם.

כבוד הנשים

נושא אחר שאריה דאג לטפחו היה השמירה על כבוד הנשים בקיבוץ ומניעת התגרויות חצופות מצד ערבים כלפי חברות המשק. כך, למשל, הוא יזם את תפיסתם של שלושה נערים מהכפר קטייה (באיזור בית-הלל של היום) שהציצו, מעבר לבניאס, אל חברות המשק שהתרחצו בנחל מאחורי מחצלות ששימשו כקירות "המקלחת".

הנערים הולקו ע"י קצין משטרה ערבי ואחר כך הועמדו למשפט בבית המשפט בחלסה. אריה, אשר העיד במשפט, דיבר בערבית בפני אולם מלא ערבים ועשה רושם רב על הנוכחים כאשר אמר: ״התרבות הערבית אוסרת על מגע חופשי בין גברים ונשים. רק עם זונות מותר להתנהג בחופשיות. מה אתם חושבים - שהנשים שלנו זונות?" אחד הנערים קיבל שלושה חודשי מאסר בפועל, והשניים האחרים שילמו קנס גבוה של 5 לירות.

1947 פרוץ פעולות האיבה

במשך השניים התפתח יחס של יראת כבוד כלפי חברי קיבוץ חוליות - פרי המדיניות הקשוחה והנוקשה שאותה הנהיג אריה ביחסיו עם השכנים. הם למדו להכירו ולכבדו ונוצרה מערכת קשרים הדוקה למדי, שהיתה מבוססת על אמון, יראת כבוד, והבנה שיש להם עסק עם יהודים שיודעים לעמוד על שלהם ולשמור על כבודם ורכושם.

מערכת יחסים מיוחדת זו הניבה את פירותיה עם פרוץ פעולות האיבה של מלחמת השחרור בסוף 1947.  בעוד שקיבוצים אחרים סבלו מהתקפות של ערביי הסביבה שפגעו ברכוש ואף גרמו לאבדות בנפש, הרי בחוליות היה שקט לגמרי והערבים לא העזו לפגוע ברכוש המשק או באנשיו. יתר על כן, בקיבוץ חוליות התמקם מרכז מודיעין אזורי בפיקודו של זאבקו ברגר (אריה היה אז כבר בצבא). ואליו היו באים הערבים למסור הודעות שונות.

הסורים נתנו הוראה לערביי הסביבה לעזוב את הכפרים ולעבור לסוריה ל"כמה -ימים״ הם שיכנעו את הכפריים שתוך כמה ימים יהרגו את כל היהודים ואחר כך יוכלו תושבי הכפרים לחזור ולקבל את רכוש היהודים. מרבית הכפריים כאמת עזבו את כפריהם ועברו לסוריה. יום אחד הוזעק אריה באופן דחוף. הודיעו לו שהערבים רוצים לדבר. סלאח בא וסיפר כי השייך אבו-עיד, שהיה קרוב משפחה שלו, רוצה לדבר עם אריה. אריה שחשש ממארב, הגיע בדרך עוקפת עם שני מלווים חמושים ופגש בחצות הלילה את שיך אבו-עיד. על פי שיחזורו של אריה, התנהלה השיחה בערך כך:

-  הסורים נתנו לי הוראה לעזוב, מה עלי לעשות?

-  אל תעזוב בשום אופן. בתוך הקיבוץ, נפריש לך חלקת אדמה שעליה תקים את המאהל שלך ומכלאה עבור הגימוסים. אל תעזבו ואל תהיו פליטים. הישארו כאן איתנו.

-  הייתי רוצה לקבל את ההצעה שלך אך אני שייך של הכפר ואם לא אעבור לסוריה, יהיה גורלה של משפחתי, אשר נמצאת שם, רע ומר. יש לי טרקטור וקומביין ואני רוצה להשאיר אותם באחריותך.

"הטרקטור והקומביין אכן הועברו לרשות הקיבוץ. הטרקטור העתיק בעל גלגלי הברזל ועליהם בליטות משולשות נימצא עדיין בקיבוץ. אני בטוח שמעטים מאוד ידעו שהוא היה שייך פעם לשייך אבו-עיד מדוארה.

סלאח נשאר בעבסיה, אבו-עיד עבר לסוריה ושם הוכנס לכלא עם בני משפחתו לכמה חודשים, בגלל קשריו עם היהודים. לאחר כמה חודשים שוחררו מהכלא ועברו ללבנון. לילה אחד בא סלאח וביקש לסדר העברת אבו-עיד ומשפחתו לישראל. העניין סודר אצל שלטונות הצבא ולילה אחד חצו אבו-עיד ובני משפחתו את הגבול והתמקמו בשטח הכפר קטייה. אחרי חודש הם הועברו לאזור הכפר עכברה ולבסוף הועברו לואדי חמאם (ליד המושבה מגדל). כמה משפחות הסכימו לקבל פיצויים כספיים. אך סלאח סירב בכל תוקף לקבל פיצויים או שטח קרקע חילופי ורצה רק לקבל בחזרה את האדמות שהיו שלו בעבסיה.

אריה, כעס מאוד על גישה זו של סלאח. ניסה לסדר לו עבודה קבועה בתור מנהל עבודה במע״ץ, אך גאוותו של סלאח לא נתנה לו לקבל את העבודה. רק 15 שנה מאוחר יותר הוא הסכים לעבוד במע”ץ בתור פועל יומי ועבד שם במשך 20 שנה.

סלאח היה מגיע לביקור אצל אריה פעמיים בשנה. תמיד קיבל מאריה מתנות. אך אף פעם אריה לא נתן לו לבקר בשטח שהיה פעם הכפר עבסייה - הוא פשוט לא רצה לגרום לסלאח כאב לב.

ברית אחים נכרתה בין אריה גל וסלאח-א-חסיין אל-יוסוף, אך כפי הנראה, את תחושת העוול שנעשה לו, איש לא יוכל לעקור מליבו של סלאח - שומר המים מעבסייה.

אחרית דבר: (מיכאל בן דרור)

סלאח, איש הכפר עבסיה, היה "שומר המים" שלנו. הוא הקפיד שהמים הזורמים בתעלות לשטחינו לא יוטו לחלקות ערביי הכפרים. סלאח מילא את תפקידו בנאמנות ואגב כך יצר קשרים טובים עם חברי המשק. אשתו הנאה והתמירה עמאשי הייתה עקרה. לאחר שסאלח זכה לרווח כספי נאה בעקבות "שמירת המים", החליט לקחת אישה שנייה, עיישה, שהייתה כבר אלמנה עם בן. הרווח כאן היה כפול. מחירה היה זול ממחיר בתולה, והבן העיד שאיננה עקרה. מקץ זמן נולדה בתו ג'לילה, שהיתה מקבילה לאורה, בתם של אריה ושושנה. אחרי ג'לילה נולד לסאלח בן, יוסוף. אלא שהבן נפטר לאחר שנה. עיישה רדתה קשות בעמאשי והפכה אותה למעין שפחה. עמאשי הפגועה הייתה קרועה בין אהבת אמת לסאלח להשפלתה התמידית, והייתה חומקת מפעם לפעם לבוסתנים וממררת בבכי.

במלחמת העצמאות נותר סלאח בעבסיה, יחיד מכל בני כפרו שנמלטו. בימים הקשים העביר לקיבוץ כבשים למאכל, ובהמשך ביקש שנשמור על הטרקטור שלו עד יעבור זעם. למעשה הוא "ירש" את הטרקטור ממשפחת אבו עייד, שנמלטה ללבנון. טרקטור מוזר ואנכרוניסטי זה ניצב עד היום ליד הגנים. (בינתיים הועבר למוזיאון לכלים חקלאיים בעין שמר או ביפעת).

בכפר וואדי חמאם, ליד הארבל, המשיכה עיישה לקלוע מחצלות מגומא וכך גם לאחר פטירתו של סאלח בעלה. את המחצלת האחרונה קלעה עיישה לבקשתי באמצע שנותה-90.

קישור לריאיון של אורי גדרון עם אריה גל בעלון 1985

קישור לפרק "שכנים" בספר "ימים בחולה" של מיכאל בן דרור