ראיון עם יעקב בן דוד דצמבר 2024

14/01/2025

3.12.2024 מראיינת רחל מצר. תמליל נירה גרצר

יעקב בן דוד נולד בהונגריה ב 1934. בגיל 10 נלקח עם אימו לברגן בלזן.  בראיון לרחל מצר ב-1995 מספר יעקב את קורותיו בתקופת השואה עד הגיעו לישראל.

הפעם ביקשנו מיעקב שיספר על חייו בקיבוץ.


משפחת בן דוד: שושנה, אסף, שולה (יפרח), יעקב , מיכה

הגעתי לקיבוץ בסוף 1949 לקראת 1950. הייתי קרוב לגיל 15. הייתה פה חברת נוער, קראו להם נוער ב'. היו ילדים כולם, יוצאי שואה, כל אחד בצורה אחרת וכולם מצ'כיה והונגריה. במסגרת עליית הנוער. היינו צריכים לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום. גרנו, ליד מגדל המים, איפה שבית הקיטור, שם היו צריפונים. בכל צריפון כזה גרו שלושה אנשים. אני גרתי עם דני הורנסקי ומאיר רובלינגר.

המורה שלנו הייתה רות קוגל. כמעט שלא למדנו. היום אני יודע הרבה דברים, מתעניין ואוהב ללמוד. מאז שאני בוותיקי הגליל אני לומד מה שלא למדתי אף פעם. היסטוריה כללית, תנ"ך, לימודי איסלם, התעמלות. אני אוהב ללמוד. אני אוהב לשמוע. באופן מיוחד מתעניין בפוליטיקה ובספורט.

קיבוץ שדה נחמיה היה מחבר הקבוצות. זו הייתה השקפה של קיבוץ קטן עם מעט חברים. היינו יחידים בכל האזור. אף אחד לא ידע בכלל מה זה שדה נחמיה. אמרת שדה נחמיה כאילו באת מאפריקה. גם היום לא תמיד מכירים את שדה נחמיה. מכירים את כפר בלום, עמיר, שמיר. שדה נחמיה זה קיבוץ שלא אוהב להתפרסם.  מה שכן ידעו – חוליות פלסטיק. הווינאים פיתחו את המפעל. יהושוע פוגל, מנחם מנצ'ר, חיים אדן, אלה חבר'ה שידעו לעשות מסחר. וגם כדורגל.

חיבור עם גרעין כינרת

באמצע 1950 באו מהתנועה, מחבר הקבוצות, ואמרו לנו שאנחנו מעטים מידי. היינו עשרים או שלושים. אמרו לנו – אתם הולכים לנח"ל, אבל אתם צריכים להתאחד עם עוד גרעין. הציעו לנו להתאחד עם גרעין נוער מקיבוץ כנרת, צפון אפריקאים. מרוקאים, אלג'ירים, פרסים. לא הכרנו. הלכנו לבקר אותם. עבדנו שם כמה ימים. קטפתי כרובית. אשתי שוש, הייתה מהקבוצה המרוקאית.

בט'ו בשבט 1951 התאחדנו באופן רשמי. האחוד היה פה. בחדר האוכל הראשון, מול הסנדלרייה. מהחבורה שלי פה בחוליות נשארנו: רפי, דליה, חוה ש, צבי אליאש ואני. שישה. ונעים הוא השביעי מגרעין כינרת. זה מה שנשאר מכל ההשלמה.


נוער ב': יעקב בן דוד יושב שני משמאל

טירונות נחל

במרץ 1952 התגייסנו. המחנה של הנח"ל היה בדרום נתניה. הרמטכ"ל היה אז מקלף. היום מכריחים אותך לשתות מים, אז היה אסור לשתות מים. צרפו אלינו גרעין שהתחנך בבית השיטה. אנחנו השלמנו את חוליות והם השלימו את מנרה. שלושה חודשים. קשה לתאר איזו טירונות קשה עברנו. אבל זה היה חוויה. לא היו צלחות, היה מסטינג. היו עונשים. התאמנו והיינו בחיי חברה. היינו הגרעין הראשון שהשתתפנו מצעד בחיפה. אני באופן אישי סחבתי מ.ג. (MG), כלי נשק ששקל 14. שלמה שלזינגר, חבר טוב שלי, סחב את ארגז התחמושת, שרשרת ארוכה של כדורים.  היה מצעד של ארבעה ק"מ היה נורא.

נחל בתל יוסף

הטירונות הייתה שלושה חודשים. אחרי זה לקחו אותנו לתל יוסף. הגענו לתל יוסף בדיוק בפילוג בתנועה הקיבוצית. אי אפשר לתאר לכם מה שם היה. הורים הרביצו לילדים, ילדים גנבו מהורים.

בתל יוסף לא היה מה לאכול. אוכל לחברים לא היה. גם לנו לא. היה דג מלוח בצהרים. היה חדר אוכל לילדים. לילדים היה אוכל, לחברים לא. הלכנו ללול, לקחנו תרנגולות ושחטנו אותם.

אלוף פיקוד הצפון קראו לו אסף (שמחון), אסף שלי על שמו. הוא התאהב בי. היה בא כל שבת לעבוד בפלחה ולקח אותי אתו לעזרה. לקח אותי לאכול בחדר האוכל של הילדים. זה היה לוקסוס מיוחד. אז כבר הייתי עם שוש, חבר פחות או יותר,  והבאתי לה תמיד איזה סנדוויץ'. אסף ההוא נהרג במלחמת סיני, נפל עם הליקופטר. היה נותן לי אוכל שאקח שיהיה לי לאמצע השבוע, תסתיר שהחבר'ה לא יראו.

קיבלנו עונשים - לרוץ מתל יוסף לשדה נחום הלוך וחזור. אני עם המ.ג. חלק גדול מאתנו ישבו שלושה ימים בכלא שטה שהיה אז כלא צבאי. הצבא היה בנוי על עונשים, ככה חינכו את החיילים.

היו לנו סדרות.  אני זוכר סדרה באיזה כפר ערבי, ישנו על קוצים. חזרנו מסריחים מעשרה ימים. בלי כביסה בלי כלום. הבחורות אמרו לנו שמקילומטר הסרחנו להן. לפעמים היו יוצאים למארבים לג'נין.

היה לנו מסע אלונקות מדרום נתניה עד לכינרת. היה אסור לשתות מים. עלינו לתבור ברגל. בלי לשתות מים! מי ששתה מים היה צריך לעלות שוב לתבור.


גרעין הנחל

השלמה בחוליות

אחרי שנה היינו צריכים לבחור לאן ללכת להשלמה. הציעו לנו את נווה איתן ואת צאלים. בחרנו לבוא לחוליות.

בחודש מרץ 1953 קיבלו את כולנו קומפלט – לחברות.

בינינו לבין בני הקיבוץ הראשונים יש פער של שלוש שנים בסך הכול. אנחנו שירתנו אותם למעשה. בני הקיבוץ היו בבית ספר, הם היו למעלה ואנחנו היינו למטה. משהו פה לא כל כך בסדר.

רפת

הייתה רפת בשדה נחמיה, אני עבדתי ברפת תקופה מסוימת עם דוד זוננפלד. הוא היה עוד רווק. קראו לו דוּויד. הוא אימץ אותי. היה צנע. ארוחת בוקר רבע שמנת. דוּויד הביא מהרפת אוכל. אני בן אדם שאם עושים לי משהו טוב אני מאוד מעריך. בשבילי מספיק שיתנו לי גפרור במתנה בשביל לתת את כל העולם. זה האופי.  צבי נועם הביא לרפת תלתן מהפלחה. עבדתי עם פרדה ומגוב. היינו מביאים חלב לבית הלל. איפה שהמחנה הצבאי הייתה מחלבה. היה צריך להביא את החלב עם כדים על הפרדות. הו, כמה פעמים שקעתי עם הפרידות בבוץ.

פלחה

אני עובד פלחה, גידולי שדה. עבדתי 25 שנים בפלחה. כולל באספסת. הבוס שלי היה חנן נויוירט ובאספסת היה ראובן רוזן. הוא היה מומחה גדול באספסת. היינו מגדלים אספסת לזרעים. ראובן זכה בפרס. הכפר עבסייה עוד היה קיים. היו שני כפרים ערביים ליד חוליות. צד אחד עבסייה, איפה שהאבוקדו, ודווארה איפה שההרחבה שלב ג'. אני הייתי עובד על טרקטור די פור. בולדוזר. אני הרסתי את עבסייה, יצחק שלח היה המודד. אני עבדתי והוא מדד והראה לי איפה ללכת עם הטרקטור. בשלב השני היה דווארה. גם את זה הרסתי ושם גידלנו בריכות דגים.

עבדו במשמרות. חרשו בלילה. חרשו ביום. הביאו לנו לאכול, בסירים. יום אחד נרדמתי על יד השרשרת של הטרקטור. ראובן רוזן בא, אמר: "בוא הנה, זה כבר צהרים, מה אתה ישן?" זה לא היה קל. היו שנים של בצורת. השקנו את החיטה בפברואר. "העברנו קווים": היו צינורות אלומיניום של 12 מטרים, אותם הרמנו והעברנו וחיברנו. היינו קמים בארבע בבוקר. דני ישר תפס חשמלייה של חיים סלע. אצי עבד בנהגות אחר כך היה נגר. רפי ונעים עבדו במטע עד ששלחו את רפי לקורס רכזי משק. טוב ששלחו אותו. לא היו שולחים אותי אף פעם.


מעבירים קווים

אני זוכר שריססנו בפרתיון, לאף אחר לא הזיז רעיל/לא רעיל. היום מי ששומע פרתיון מת רק מהשם. ריססנו בלילות. התברר שזה אחד הרעלים החזקים. מי ידע מה זה כפפות? לוקחים בידיים את הפרתיון. שופכים. אחרי זה אוכלים. אין בעיה. ריססתי בלילות. הילדים, זאבי ומרדכי וגדעון, היו עומדים עם פנס שאני צריך לנסוע מולם כי זה בלילה.

בזמן שעבדתי בשדות הייתה תעלת ניקוז ליד השטח, שהובילה מים. היו משאבות והמשאבות נסתמו מהדגים. כמעט בכל לילה העירו אותי לפרק את המשאבה ולהוציא את הדגים מכיוון שלא יכולנו להשקות. אולי לילה אחד בשבוע ישנתי שלם. לילות שלמים, עבודות מטורפות.

עין זיתים

היו לנו שדות בעין זיתים, (זה ליד ביריה)

היה שם פעם קיבוץ. חנן נויוירט היה מנהל השדות. יש שם רק סלעים. היינו צריכים לחרוש שם. את מי שלחו? יעקב בן דוד, נעים, נדמה לי רפי, ההשלמה. אבל מי היה בעל הבית והאחראי? זאבקו. אם לא זאבקו לא הייתי היום פה חי.  כי לא היה מה לאכול שם. לא נתנו לנו כלום. זאבקו דאג לנו לאוכל. אני חושב מביצה אחת הם עשו חביתה לעשרים איש. אותו הזאבקו כל הזמן היה לו בכיס לחם. גם לי הייתה תקופה, שהחזקתי לחם בכיס שאולי לא יהיה לי. הרבה ריבים היו לי עם שוש שהשארתי לחם במכנסיים והם הלכו לכביסה.

באנו לשם והבאנו טרקטור. ברם היה נהג בית עם משאית GMC. והיה לו ארגז מתרומם לשפוך אדמה. היום הכול אוטומטי אבל אז היו צריכים לקשור את הארגז למטה עם ברגים שלא יתרומם. בסדר. היה יום שיש, גמרנו את העבודה. היינו שם שבועיים בלי לאכול, בלי להתרחץ, בלי כלום. היה צריך את הטרקטור להחזיר, לשים אותו על המשאית. לא הייתה רמפה, היה סלע אחד. זאבקו וברם אמרו: "תעלה על הסלע ומהסלע אתה עולה ישר לאוטו. "אני מתחיל לנסוע עם הטרקטור, אני עולה, מגיע כמעט לחצי האוטו, הארגז של המשאית מתרומם. ברם שכח לסגור אותו. הארגז מתרומם עלי!!! וכולם צועקים סע קדימה אז הארגז ייפול. אני לא ידעתי. בסוף נסעתי עוד קצת קדימה והארגז נפל בום!!!

אדמות בחולה

היו לנו אדמות בחולה, אחרי יבוש החולה איפה שהאדמה השחורה הזאת, הכבול. אריה גל היה מרכז המשק. היינו צריכים לחרוש שם. את מי לקחו? את יעקב בן דוד, את נעים, רפי, דני, איזה חמישה חבר'ה. במקום שאנחנו נבוא לאכול פה הקימו לנו אוהל שמה. את יודעת מה זה כבול, שחור עד כאן. הביאו לנו עם הג'יפ אוכל במקום לקחת אותנו לקיבוץ. שבוע ימים לא התרחצנו, ישנו שם באוהל.

קיבוץ גונן

כשעלו על הקרקע, קיבוץ חוליות היה המאמץ של גונן. את התלם הראשון בגונן אני חרשתי עם יצחק סלייפר.

בוטנים

פעם גידלנו בוטנים. הייתה לנו מכונת בוטנים. חנן נווירט אמר: "נמצא עבודת חוץ להרוויח כסף". מצאנו עבודת חוץ בעין חרוד. היה כבר פילוג, אני הייתי הנהג, היה מותר לי לנהוג בג'יפ.  קשרנו את המכונה על הג'יפ, אני ורפי. אנחנו שואלים את חנן לאיזה עין חרוד? חנן אומר "אני לא יודע לאיזה עין חרוד, אני יכול להגיד לך דבר אחד: איפה שקוראים "למרחב" אתם לא הולכים." עיתון "למרחב" היה הקיבוץ המאוחד. "איפה שתראו למרחב לשם אתם לא הולכים." בסדר, עברנו בעין דור ומשם לעין חרוד. בדרך חזרה מעין חרוד, אז לא נסעו בכביש כמו היום אלא על ההרים למעלה. מה רצה הגורל? הגענו לאיזה ג'בל למעלה כמעט עד הסוף ואין לנו דלק בג'יפ, באמצע הלילה. שתיים בלילה. רפי ואני. אמרתי: "אתה יודע מה רפי, בוא, אתה תישאר פה, אני אלך ברגל לאפיקים ואביא ג'ריקן בנזין." רפי נשאר לשמור ואני הלכתי להביא ג'ריקן בנזין מאפיקים.

בריכות דגים

היו לנו בריכות דגים בדווארה. הוציאו גם בחורף דגים. אהרון ב.ד. היה אחראי בריכות הדגים. היו חורפים. לא היו מדרכות ולא כלום. קרלי טרקטוריסט ואנחנו ישבנו על העגלה להגיע לבריכות. וישר נכנסנו למים. קרלי לא הרגיש, העגלה השתחררה והוא המשיך לנסוע. אנחנו צועקים והוא לא שומע כלום.

ניקו את השטח כמה שאפשר אבל נשארו עצים. וחזרנו פצועים. מים, מגפיים, עבודה נוראית. כל שנה עבדנו בחורף בבריכות הדגים. לא רק אני. כל הצעירים.

בשדה נחמיה הרבה דברים התקדמו בזכות ההשלמה. בזכות 40 צעירים שהיו פה, גם הבחורות וגם הבחורים.


מכון ליבוש אספסת

1966. הלכתי לעבוד איש אחזקה של מכון האספסת. המכון היה משותף לחמישה קיבוצים, חוליות, כפר סאלד, הגושרים, עמיר וגונן. היינו מובילים את האספסת בעגלות. היינו מתהפכים. זה היה סיוט. הטרקטורים היו מתקלקלים. המכון עבד 24/7 גם בחורף שלא היה אספסת. לילות שלמים לא ישנתי. כל לילה העירו אותי לבוא לתקן פה לתקן שם. את דני העירו בגלל חשמל שהתקלקל. לא היה קל.

עברו מקמח אספסת לפתיתים. נסעתי עם שלמה רוזנברג, הוא היה מכונאי גדול מהנדס, לחו"ל , לשוויצריה ולגרמניה. קנינו מכונות לייצור פתיתי קמח אספסת.

המכון היה עובד על מזוט, שזה נפט משופר, וזה התחיל להתייקר. וגם הציוד כבר היה ישן. בשנת 1980 החליטו לסגור את מכון האספסת. אני מכרתי את מכון האספסת.


נהג הסעות לבית הספר

אני לא זוכר באיזו שנה החליטו להקים את הבי"ס המשותף, של חוליות ושל כפר בלום. חלק מהשיעורים למדו בחוליות וחלק בכפר בלום. שלמה קוגל היה מרכז משק. אמר לי: "תשמע אנחנו צריכים לתת נהג. אין לנו נהגים."

הייתי הנהג הראשון של ההשלמה. ב 1955 צבי רינגל שהיה מרכז קניות, עשה ממני נהג. לקח אותי לחיפה. יום אחד הלוך וחזור. חזרתי עם רישיון נהיגה. בחיפה היה צריף – נכנסת, שילמת עשית סבוב של 100 מטר וקיבלת רישיון נהיגה.

במחזור השני של הלימודים היו גדי, יונה, מרים. הייתי נהג שנה, זאת הייתה שנה מטמטמת כזאת, שברו את החלונות. פראי אדם הם היו. אז עוד לא היה כביש מחבר עם כפר בלום. היה רק דרך עפר.

במפעל חוליות

אז בא אלי יהודה קידר ואמר: "בוא תעבור למפעל". הוא היה מנהל המפעל. בדיוק המחשב הראשון בא למפעל. המוח של המחשב היה בתוך חדר כזה גדול. יוסף יעקובוביץ היה המנהל של המחשב. נסענו למעגן מיכאל ללמוד איך בונים מחסן. צבי נועם היה במחסן. הוא קרא לי "צוציק בוא אלי". הייתי במפעל עד הפנסיה.

חוג תיאטרון

חוג תיאטרון. יונה גורן הייתה בימאית. בחוג תיאטרון עשינו הצגות. חיים פון סקסן שיחק, צבי גלטר. פעמיים בשבוע היו אימונים, חוג תיאטרון מופלא.


חג ה-20, הצגה "האיש שנשא אישה אילמת": יונה גורן (במאית), אמנון ארבל, בינה רוזנברג (תלבושות), שחקנים: רפי וינמן, מרים צור, יעקב בן דוד, שולי קציר

ההפרטה והפנסיה

ההפרטה הראשונה בשדה נחמיה היו שרוכי נעליים ומשחת שיניים. יותר מאוחר עשיו הפרטה על לימודים בתל חי.

ואז באה למזכירות החלטה על ההפרטה הגדולה. כבר היינו עשירים באופן יחסי. מה שעשינו בהפרטה - רק קיבוץ שיש לו כסף עשה.

הקיבוץ בתור קיבוץ, לפני ההפרטה מעולם לא היה שוויוני!!! אני יודע את זה, אני יכול להוכיח את זה. יכולים לספר לי מה שרוצים אבל במו עיניי ראיתי את זה. שוויוני  - עכשיו הוא שוויוני. אני באופן אישי לא הייתי מוכן לחזור לחיי הקיבוץ מלפני ההפרטה.

היום אני רואה כמה אני נהנה מהפנסיה. אני מודה לאלוהים. אני מצטער שרבתי אתם.

תפקידים בקיבוץ

הייתי סדרן עבודה אולי 3-4 פעמים. הייתי רכז שירותים, זוכרת את המוסד הזה? הייתי במזכירויות שדה נחמיה שנים. כל יום שישי הייתה ישיבת מזכירות.

הייתי בוועדה שבנתה את חדר האוכל. נסענו לראות חדרי אוכל. ראינו ואמרנו: "אנחנו רוצים משהו צנוע".

רוב השנים, בכל התפקידים, הייתי באופוזיציה. טענתי שיש כסף ולא ידעתי כמה, אף פעם, לא פרסמו. ואני היום אומר: "אלה שעשו את הפנסיה, ביניהם גדי, היו חכמים".

אני לא מתבייש להגיד, זו התכונה שלי. בכל התפקידים אני העלבתי המון אנשים. אבל לי יש תכונה, אני לא מתבייש ולא נעלב ללכת לבקש סליחה.

אני העלבתי ה-מ-ו-ן אנשים. המון! אני מודה ומתוודה.

חיי חברה

בהתחלה עוד לא היו לנו ילדים. שיחקנו קנסטה עד שתים בלילה. וכשכבר היו לנו ילדים, בכל שבת התאספנו בצהרים, מול הבית של רפי, לא נתנו לאף אחד להתקרב. גם לא לילדים שלנו. רק אנחנו.

אחרי ההפרטה התחלנו לנסוע לטיולים ביחד, כל ההשלמה. היינו בחצבה, בתל יוסף, בכרתים. עפרה טאוס ארגנה את הטיולים. עד שהכול התחיל להתפרק. הרבה מהשכונה הזאת נפטרו מסרטן. אחרי זה התגלה שזה בגלל הריסוסים. זהבי, שולה גל, ברכה, שוש, בגלל הריסוסים.

כלבים

 הדבר היחיד שנשאר לי עד היום מתקופת השואה זה עניין הכלבים. ולא רוצים להבין, מריבות בלי סוף. עכשיו יש פה מישהיא עם שני כלבים משוחררים, דיברתי אתה. דיברתי עם ההורים שלה. אני לא יכול לסבול. אני מפחד מכלבים. בברגן-בלזן הכלבים אכלו אותי!

רחל: היית רוצה לגור במקום אחר?

יעקב: לא. אהבתי פה. כאילו נולדתי פה, הילדים שלי פה אני מבסוט.


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב