יוסף רינגוולד (ריכי) 1930-2025

23/01/2025

יוסף רינגוולד (ריכי) נולד ב 1930 בעירה סֶרֶד שבצ'כוסלוקיה.

משפחתו עסקה במסחר בבדים והייתה יחסית אמידה וגם ניהלה בהצלחה חנות בדים ובגדים בעיירה.

יוסף החל את לימודיו בבית ספר יסודי בשנת 1936 ולמד עד כיתה ד'.

בשנת 1940 החלו הגזירות נגד היהודים והוא נאלץ להפסיק את לימודיו. במשך המלחמה יוסף שהה במחנה עבודה/ריכוז בסֶרֶד, ממנו נשלחו יהודים למחנות ההשמדה.

לקראת סוף המלחמה, המשפחה הצליחה לצאת מהמחנה ולמצוא מחבוא במרתף עד סוף השחרור.

לאחר המלחמה המשפחה יצאה מהמחבוא, שיקמה את העסק והמשיכה לנהל אותו בהצלחה.

בתקופה זו, יוסף למד בבית ספר למסחר. כעבור שנתיים שלוש מסיום המלחמה, הקומוניסטים השתלטו על צ'כוסלובקיה והחרימו את החנות המשפחתית.

יוסף יצר קשר עם קבוצות נוער ציוניות בצ'כוסלובקיה, התחבר אליהם ובהשראתם החליט בשנת 1949 לעלות לארץ ישראל ולאחר זמן קצר הגיע לקיבוץ שדה נחמיה.

משפחת רינגוולד בצעירותה: נורית, תמר, שמעון, ריכי


דברים על קברו (קטעים)

תמר גרידינגר (רינגוולד)

יתגדל ויתקדַש האדם וּפוֹעלו,

אשר מסכת חייו בעולמנו באה אל סוֹפה.

יתקדֵש אבינו הנאסף אל אדמָת חוליות.

 

יתברַך במילותיו, בכתביו בתפילותיו ובמעשיו.

בצחוקו, בחבריו, באלו שאהב ושאהבו אותו.

ישתבַּח בייחודו אשר צֵרָף אל עולמנו,

בחוט המיוחד לו, ששזר ברקמת חיינו.

יתגדַל באוֹר ובטוּב שהביא לעולם,

וּבטוֹב שהביא, לִגרוע מהרע.

 

ייסלַח על רגעי חולשתו, אם עוררו עליו כעס וַריב.

 

יהי הזיכרון השמור בִּלְבבות כולנו, המשך לַחיים שבאו אל קיצם.

נישא אנחנו החיים בזיכרוננו, את זיכרו של ריכי (יוסף).

 

ייחרת שמו של אבינו יוסף על לוח החיים,

מראשית ואל ימים יבואו.

אופטימיות זה מה שספגנו בבית; ואופטימיות אין קץ – היא כנראה דבר מדָבֵּק.

אז כדֵי לסיים עם הטוב, נתחיל דווקא באירועים הגדולים שלהבנתי לפחות, קיצרו לאבא שלי את חייו:

הראשונה היא כמובן הקורונה שהשתרגה בתוך חיינו, והפילה לא מעט חללים. שלוש שנים +-  הקורונה סגרה את אבי בביתו, כנראה שמחשבות והרהורים טרופים על תקופת השואה ליוו את ימיו אלה (לצד האופטימיות, שזה ייגמר מתישהו..). הוא לא היה היחיד כמובן שמחשבות כאלה עלו בראשו, אבל כך אני ואנחנו חווינו אותו. הוא נזכר בתקופה בה שהה כשמונה חודשים במרתף קטן, טחוב, בצפיפות רבה, על אף שהיו אלו בני משפחתו הקרובים ביותר, אך ללא חופש וחדוות הנעורים שהייתה מנת חלקו, וחלק מהווייתו טרם אותה מלחמה. ובחזרה אלינו – לא יכולנו להיפגש תקופה ארוכה מאוד, והשיחות בטלפון היו כבדות ופחות אופטימיות מאלו שהכרנו. אמירות כמו: "סוגרים אותנו ורוצים להיפטר מאיתנו, הזקנים", אלו אמירות שהיו שגורות וחזרו על עצמן לא פעם ולא פעמיים.

מנגד, התקופה הזו גם יצרה הזדמנויות גדולות עבורנו, כשעילם פתח בפני אבא שלנו את המרחב האינטרנטי, שדרכו הוא גילה עד כמה התפתח הכפר שבו גדל (סֶרֶד), והפך לעיירה, ושְמחנה-העבודה בו בילה עם אביו ואחִיו בראשית שנות המלחמה, הפך למוזיאון יהודי לזכר השואה.



לקריאת ההספד המלא של תמר

שמעון רינגוולד

אבא היה נוהג לומר שהוא לא מאחל לשונאיו את מה שיש לו...כשהוא נשאל מה יש לו, הוא אמר חיים טובים.

אבא אף פעם לא שאף לגדולות ולא חיפש תפקידים בעלי כח או שררה. אבל תמיד מילא את חובותיו כלפי הקיבוץ והחברה ואף מעבר לכך.

אבא הכיר את אמא די מהר לאחר עלייתו לארץ. שניהם עברו את השואה באירופה ושניהם חיפשו חיים טובים ושלווים יותר, ואותם הם מצאו בקיבוץ. הזוגיות שלהם הייתה זוגיות מכילה ומאפשרת לכל אחד לנהוג לפי דרכו. הדוגמא הכי בולטת לכך הייתה, שאבי אהב את המסורת והדת והיה הולך לבית הכנסת ושומר על מנהגים, כמו לא לאכול חמץ בפסח ולצום ביום כיפור. לאמא שלי היה פחות אכפת מהנושאים האלה, וכך כל אחד התנהל לפי דרכו תוך כיבוד הדדי ותוך כדי זה שבן הזוג מאפשר לו את זה. לדוגמא, בזמן שאבא שלי צם ביום כיפור, אמא הייתה עושה תורנות בחדר האוכל...

אבא שלי התייחס לדת בעיקר כמסורת ופחות כמשהו דתי. כך הוא גם ראה את בית הכנסת. תמיד אמר שבית הכנסת בשבילו בא מלשון התכנסות ופחות מתפילות. כלומר מקום מפגש לאנשים. הוא תמיד שמח לפגוש אנשים בכל מקום וגם בבית הכנסת. בדרך כלל אנשים גם אהבו לפגוש אותו.

בילדותי אבא היה נהג משאית. בתקופה הזו נסיעה לחיפה או לתל אביב הייתה אורכת יומיים, כך שלפחות יומיים בשבוע אבא לא היה בבית. לעתים היה מגיע מאוחר ולא מספיק להשכבה. אני זוכר שמדי פעם הייתי נוסע אתו לאסוף סחורה באזור או אפילו לחיפה. תל אביב הייתה אז חו"ל... בילדותי המוקדמת הייתי מחכה לו שיחזור, שכן מדי פעם הביא שוקולד או גלידה, מוצרים יקרי ערך בתקופה זו. זכור לי גם שהייתי עולה למחסן דגים ומסתכל לעבר הגשר, לראות אם הוא מגיע. אז עדיין המפעל לא היה במקום שבו הוא נמצא היום, והיה אפשר לראות את הגשר...בדרך כלל הוא לא היה מגיע, אבל לעתים נדירות כן. בנערותי חשבתי שלפחות ארוויח משהו מזה שאבא שלי נהג ושיהיו לי טרמפים כשאהיה בצבא. לרוע מזלי אבא סיים את תקופת הנהיגה שלו כשאני סיימתי את הטירונות.

שאלנו אותו למה הוא לא מסדר את הדברים בארונות, אז הוא אמר שאת זה הוא משאיר לנו.

אז אבא, תדע שיש לנו עכשיו הרבה עבודה...


לקריאת ההספד המלא של שמעון

לדף תמונות משפחתיות עם הנכדים והנינים

רונית גרצר – אחיינית

דוד ריכי. נפטר.

בדיוק בדרך שלו. בשנתו. לבדו, בביתו. מתחשב בכולם, לא מטריח איש, הכול בסדר, אעשה בעצמי.

ריכי, בדרכו, טבע את חותמו על החברה שלנו בקיבוץ. תמיד דבריו היו מהולים בחיוך, בבדיחה, בהקלה של המציאות הלא תמיד פשוטה. תמיד ידע לפשט. הדברים פשוטים, יפים. הרי תמיד ניתן למצוא בהם דבר פשוט, יפה, מצחיק, אז למה לא?

מכל המשפחה, אצלו ואצל נורית הייתה הטלוויזיה הצבעונית הראשונה, וכילדה, הם הסכימו שאבוא לצפות איתם בסדרות ששודרו בצבע בערוץ היחיד שהיה. למשל  "ספינת האהבה".

 

זכורים לי דבריו בהלוויה של אבי ז"ל, לפני כמעט 9 שנים, אז החליט בניגוד מוחלט לנוהג שלו, להיכנס לבית העלמין ולומר במשחק מילים אופייני: "שאלתי למה אברהם מת, ואמרו לי שהלב שלו לא היה בסדר." ריכי עשה פאוזה והמשיך: "אני חושב שהלב של אברהם היה בסדר גמור, שהלב שלו היה טוב מאוד!"

כל מצב בחיים הוא הפך לבדיחה מנקודת מבט אחרת, מפתיעה ומשעשעת, כך שניתן היה לעכל בעזרת מילותיו גם מצבים לא פשוטים בחיים. גם מצבים ביטחוניים או פוליטיים, בקלילות, וגם כניגוח מחויך ומדויק למי שהחזיק בדעה אחרת מזו שלו.

לקריאת ההספד המלא של רונית

מירי סיני  – בית ותיקי הגליל


לקריאת ההספד המלא של מירי סיני

מירי קקון  – בית ותיקי הגליל


לקריאת ההספד המלא של מירי קקון

רחל מצר ראיינה את ריכי האיקונום ב1993 

להאזנה לראיון

משה אוחנה מספיד את ריכי

אני הכרתי את ריכי בשנה הקשה של אבלי על אבי. הייתי מגיע לבית הכנסת בקיבוץ בכל שבת, מתיישב לידו, ומקשיב לסיפורים שלו. ואם אתם חושבים שאתם מכירים מספרי סיפורים טובים, תחשבו שוב – ריכי היה אלוף העולם, מלך האנקדוטות. היסטוריה, פרשת השבוע, פוליטיקה, ואפילו איך לכבוש את הלב של הילדים – הוא ידע לדבר על הכל, תמיד עם קריצה וקרני אור בעיניים.

לקריאת ההספד המלא של משה אוחנה

יואב שהם מספיד את ריכי

הדת והמסורת היהודית היו חלק משמעותי מחייו של ריכי

זכיתי לחלוק איתו את מסורת ישראל הדתית על פי תפיסתו.

לפני 38 שנים ריכי הכהן ואני כגבאי,  שכנענו את אסיפת הקיבוץ לאפשר לנו לקיים את תפילות יום הכיפורים, במרכז התרבותי של הקיבוץ, במועדון. אחרי שבמשך שלוש שנים התאפשרה תפילה בבית ילדם, ההחלטה להתכנס בארוע מרכזי של ציון יום הכיפורים בשדה נחמיה, במועדון, לא היתה קלה לחברים רבים, אבל לריכי זה היה הישג חשוב.

כל שנה מתחילת הקיץ, על בסיס דו שבועי,  היה ריכי פונה אלי: "תגיד דיברת עם הדוקטור? הוא יבוא?" והדוקטור ביגר הגיע והכהן עמד, נושא בגאון את ספר התורה הכבד, במשך תפילת כל נידרי.

לקריאת ההספד המלא של יואב שהם

אילנה עמידור לזכרו של ריכי

ריכי יוסף היקר

בעוד מספר רגעים אתה נאסף אל אבותיך. מרגישה רצון להביע את ערכתי לאיש המיוחד שהיית.

,איש של הומור איש של אמונה וחסד, איש של משפחה ועשייה. זכית לחיים מלאים בבריאות טובה בעשייה מרובה ובשיבה טובה… נזכור לך את בית הכנסת ביום הכיפורים במועדון לחבר, דאגת יחד עם הצוות לספר התורה וחיברת בין כל האוכלוסיות בישוב. ידעת להצחיק אותי עם בדיחותייך היית בעל חוש הומור שנון ומיוחד זכית להקים משפחה יפה דאגת להם והם דאגו לך עד יומך האחרון. זכית לנכדים ולנינים והיה נראה שאתה מאושר בחלקך נפרדת מהעולם במות נשיקה כיאה לצדיקים. תנוח על משכבך בשלום ומלאכי שרת יקבלו את פנייך למקום טוב למעלה תנחומי למשפחה ולכל בית שדה נחמיה ובאי בית הכנסת שהיית אחד מהם במשך שנים רבות יהי זכרך ברוך.

לתיק האישי של ריכי בארכיון

ריכי עם נשיאת סלובקיה בטקס יום השואה במוזיאון בסרד


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

ריכי יהי זיכרו ברוך

ליאורה ביידר קאליפא | 26/1/2025

אני זוכרת את ריכי כחבר של אבא שלי למשחקי הטניס , תמיד קרא לי "אוסנתי" ואהב לצחוק וללמד אחרים בדיחות וסביבו תמיד הייתה אווירה טובה . אזכור אותך תמיד עם חיוך ... יהי זכרך ברוך

חסר רכיב