יום השואה תשפ"ה

רגע לפני הטקס, עוד טקס, שנה ועוד שנה, ושוב ניצבת מצד אחד המחויבות לזכור, ולא לשכוח ומצד שני עולה החשש, שהמילים, השירים, קטעי הקריאה, יהיו תלושים, אישה ואיש, ילדה וילד לא באמת יקשיבו להם, הרי הנה ערכנו טקס, יצאנו ידי חובתנו, עמדנו בפנים רציניות, נדמנו בצפירה ואנחנו פטורים מלהקשיב, פטורים מלחשוב.

איך אפשר להפוך את הטקס לרלוונטי? הרי יש כמה דברים קבועים שמתרחשים בכל שנה, בין הטקס הקודם לזה הנוכחי: המלחמה ההיא והשואה הופכות רחוקות יותר, שורדי השואה, העדים, מתמעטים והולכים (כאן בשדה נחמיה הלך לעולמו יוסף רינגוולד - ריכי) ועוד דבר אחד שקורה הוא שאירועי ההווה, מה שהשתנה והפך בוער, כאן ועכשיו, צובעים את העבר באור מעט אחר.... (המשך בוידאו)