עמי פורטנוי 1948-2025

אבא

זה לא ניתפס שאתה לא פה בגופך, שכבר אי אפשר לגעת, לחבק ולשמוע את הקול שלך. קול בס עמוק מלא כוח, נוכח ונעים.

אבא, כל דבר היה משמעותי בעיניך חפצי גרוטאות עזובים אימצת, אספת אליך. לחלקם מצאת שימוש חדש. חלקם עוד ממתינים.

אבא אוהב אדם ואדמה, אוהב אנשים, אוהב את הטבע. כולם היו לך עולם ומלואו.

לא היית צריך הרבה, אלא את הדברים הקטנים - גדולים החשובים באמת. לשאול להתעניין, להרגיש את הטבע, להיות מאושר מכל מה שהוא נותן.

לימדת אותי את כל שמות הפרחים והעצים, שמות של חיות, למולל עלים, להנות מהריח, לאסוף אבנים.

״תסתכלי תראי איזה יופי״ היית אומר - מלא באושר. על צורת עלה, אבן או חיה שנקרתה בדרכנו. מתפעל מעוצמת הטבע. ממה שהוא יכול לתת לנו.

את אהבת הטבע קיבלתי ממך אבא. ללכת יחפים כמה שאפשר ולהרגיש אותו.

אבא בשבילך צמיד או טבעת מצמחים היו יקרים יותר מזהב.  זה היה האושר שלך ליצור ממה שהטבע נותן. לא היית צריך יותר מזה. ״לא צריך לשטוף את הפירות. הם הכי טעימים ככה כמו שהם״ אמרת לי.

אבא היית טוב בליצור ולהשתמש במה שיש. אם צריך פתרון למשהו אמרת לי -״תסתכלי מסביב יש פה שפע בטבע ותמצאי פיתרון״.

אדם צנוע וטוב לב. שופע נתינה לאחרים. כמה היה לך לתת. היית כל כך מלא בטוב שהיה לך מספיק לתת לכולם. כל כך אוהב אנשים ומתעניין בהם. כל אחד סקרן אותך אהבת להקשיב לכולם ולהכיר אותם. ולתת להם את ההרגשה שהם הכי מיוחדים. כל אחד הוא בעל הבית. 

איזו אמפתיה היתה לך לאנשים ולצמחים. "אסור לנסוע על הדשא באופניים". כעסת כשהיו נוסעים כמו הרגשת את הדשא ורוצה לשמור עליו. איך זה שאנשים לא מבינים מה שלך היה כל כך מובן?

אבא אני מתגעגעת לשיחות הפילוסופיות איתך. שום דבר לא לקחת כמובן מאליו. תמיד היה צורך להבין עוד, לשאול להטיל ספק ולבדוק ולנמק.

להיסטוריה הייתה משמעות עבורך. כמה חיבורים. כמה ידע היה לך וכמה היית מספר. אהבתי לשבת לידך ולהקשיב לסיפורים שלך.

אמרת לי באחת משיחות החולין בהתפעלות כמו שתמיד התפעלת- ״ילדה שלי איזה יפה את״. עניתי לך בגאווה- ירשתי את היופי ממך ומאמא. ענית לי בתמיהה ״מה כן ? באמת ?״ בחיוך היפה שלך. בגאווה הצנועה שלך.

אבא ארץ ישראל היפה וגם מלחמות הגבורה היו חלק ממך. אולי לא סתם בחרת ללכת בשבוע הקשה הזה? כמה כוח היה לך. איזה חזק היית. נלחמת עד הסוף. ידעת מתי שווה להילחם ומתי הזמן להרפות.

אבא אני מתגעגעת לחיבוק שלך. חיבוק עוטף חזק ומלא ביטחון. אי אפשר להרגיש לבד עם חיבוק כמו שלך.

אבא כל כך ריק בלעדיך. אתה כל כך חסר. נתת כל כך הרבה לכל אחד. מבטיחה שתמשיך להיות איתנו בלב כל הזמן.

נזכרת בשיר ילדות, על ילדה הגאה באבא שלה ומסתכלת אליו בהערצה:

"לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמים.

אבא שלי כה רעב אוכל ארוחה פעמים.

(ואפילו שלוש)

ואבא שלי הוא הטוב בעולם,

ואבא שלי הוא הכי בעולם,

ורק בגללי

הוא האבא שלי."

לאבא שלי יש סולם מגיע עד שמים.

אבא אני אוהבת אותך. נוח על משכבך בשלום.

עמי עם הנכדים

טל נפרד מאביו

אבא, אבא שלי...

עצוב לי וכואב להיפרד ממך. מרגיש לי מוזר כל הסיטואציה הזאת. איך בכלל אני אמור לסכם את הקשר ביננו על דף... קשר שהיה בו הכל מהכל. מאוד מורכב. ריבים ויכוחים, המון חוסר הסכמה. אבל תמיד, תמיד באהבה אמיתית. והרבה צחוק וחיוכים.

כמה תמימות ואהבה ולב ענק היה לך. חוכמה ודרך חשיבה כל כך ייחודית שונה ויפה. וגם הרבה חוסר טקט ייחודי לך, לפעמים מביך ולפעמים קורע מצחוק. ועם כל התכונות האלה, איך אפשר שלא לאהוב אותך. כל כולך והמהות שלך זו אהבה.

אבא, אני רוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שהכעסתי אותך, פגעתי בך וכעסתי עליך לשווא. סליחה!

אני אוהב אותך.

כל מי שנמצא כאן עכשיו אוהב אותך. כולם פה בשביל להיפרד ממך ולאהוב אותך. ממש כמו שאתה אהבת את כולם.

איש גיבור וחזק. עם כל מה שעברת בחיים, לא ויתרת, נלחמת עד הרגע האחרון ממש. כראוי לגיבור ידעת גם מתי לשחרר.... ועשית את זה הכי בסטייל. ככה על הספה, כשכל המשפחה לידך. מאוחדים סביבך. סך הכל זה מה שרצית. לא? כשהצלחת לגרום לזה לקרות, הסכמת לשחרר...

עם כל העצב והכאב יש בי גם צד שמח. אני שמח בשבילך שהסתיים הסבל ועכשיו אתה חופשי ומשוחרר. ללא כל מגבלה. אני בטוח שטוב לך. אני יודע שאתה מסתכל עלינו מלמעלה וצוחק לך.

כבר מתגעגע, ואמשיך להתגעגע, תמיד אזכור אותך ואוהב אותך אבא שלי.

תמיד תהיה!

תודה על הכל, על הטוב ועל הפחות טוב ועל כל מה שהיית.

שרון נפרד מאביו

בצער עמוק ובלב כואב אני עומד כאן היום ונפרד מאבא שלי שכל כך אהבתי.

לפני הכל אני רוצה להגיד תודה לכולכם שבאתם היום, מקרוב ומרחוק, לחלוק כבוד אחרון לאבא, לעמי.

אבא מאוד אהב את הקיבוץ. תמיד אמר שזו חלקת האלוהים הקטנה שלו. אפשר להגיד עליו שהיה הגנן המיתולוגי של הקיבוץ, האיש ומכסחת הדשא. כל כך שמר על המדשאות הירוקות, מי שהיה מעיז לנסוע עליהן עם אופניים היה חוטף כאלה צעקות.

ויחד עם זה, איש עם לב זהב, נדיב ורחב לב, שרק רצה לתת ולתת. מי שהיה מגיע אליו לביקור במשתלת הקיבוץ, היה יוצא עם ארגז ענק של צמחים לקחת הביתה. הוא כל כך אהב לתת זה עשה לו טוב ושימח אותו.

סיפרו לי שאבא כשהיה צעיר היה חתיך בטירוף . אני זוכר אבא עם כרס עגלגלה וחמודה, כמו דובון אכפת לי, וכל כך אהבתי את זה. מלא תלתלים שחורים שופעים ושיער פרוע, ועור שזוף.

אבא, כמה שאהבתי אותך

כמה היינו צוחקים יחד, ואוכלים טוב. היית נהנתן לא קטן. כמה אהבת להדליק את המנגל ולאכול בלי חשבון, ליהנות מהרגע, בלי לחשוב.

למדתי ממך כל כך הרבה. איש חכם עם הגיון בריא. עשית את הדברים בדרך המיוחדת שלך וזה מקסים. היית איש של אנשים, אוהב אדם באשר הוא.

לאמא, שכל כך אהבת, אני מבטיח שנמשיך לעמוד לצידך, ולתמוך ולעטוף. נעשה כל מה שנוכל כדי למלא את החלל שאבא השאיר.

אני מוקיר תודה ענקית לקיבוץ ולכל האנשים המדהימים פה על הנתינה ועל מעטפת שלא מקבלים בשום מקום אחר בעולם.

ולך ריימונד, בעל הבית המטפל של אבא שליווית אותו ב5 השנים האחרונות, אני רוצה להודות לך מעומק הלב על הטיפול המסור. אתה בנאדם מיוחד.

אבא, נוח על משכבך בשלום

יש לי כל כך הרבה זיכרונות טובים איתך

אני אזכור אותך לנצח 

משפחת גלטר פורטנוי: עמי, הילה, ברכה, צבי, אירית, ירדן, שרון וטל

גרשון פרינץ מספר על עמי בתקופת הצבא

1967, שירתי בנח"ל בשבטה, בהדרכת קורס מכי"ם כסמל מחלקה. כעבור זמן, בגלל סירובי להיות קצין, המגד החליט לעשות אותי מ"מ. הייתי סמל והיה לי סגן מחלקה קצין.

כעבור שנה וחצי זה נמאס לי, וביקשתי לעבור לנח"ל צפון שישב בחאן במושבה כנרת. שם המשכתי להיות מ"מ בגרעיני הנח"ל ששירתו בקיבוצי הצפון. בתחילת 1967 נקראתי ליפו לפיקוד הנח"ל לשיחה עם מפקד הנח"ל, דותן.  דותן  הכיר אותי, כי שיחקתי בנבחרת הנח"ל שניצחה באליפות צה"ל בכדור סל.

ואז הוא מספר לי סיפור: "הנח"ל החליט לנסות לטפל בגרעין חדש. כ 60 חיילים שבהיותם נערים  הסתבכו  עם החוק, [לימים כמו נערי רפול] , נערים בשולי החברה. בצרוף מספר חיילים שיאזנו אותם". אמרתי, "טוב, עכשיו אני צריך להיות מ"פ על שישים חבר'ה, ולאן אתם לוקחים אותם?" "לשדה נחמיה".

אוי וויי.. בשדה נחמיה!!!, הייתה לי חברה שם. ילד בן 20 ללא קורס קצינים הופך למ"פ.. המח"ט דותן והמג"ד לוי חופש [לימים מח"ט הנח"ל] לחצו ולא הייתה לי אפשרות אחרת.

 גרנו, במה שהיה לאחר מכן האזור של המתנדבים. היו כ60% אחוז חיילים, והשאר חיילות, היינו צריכים להיקלט בשדה נחמיה.

טוב, לי הייתה פחות בעיה, הייתי כבר אז ספורטאי מוכר, אלוף ישראל במספר ענפי ספורט. מאוד שמחו, כי היו פה שחקני כדורסל בליגה הראשונה. האחים פימנטל שיחקו בהפועל תל אביב. אז בכלל חגגו, מקימים פה קבוצה חזקה.

איך זה קשור לעמי? מכיוון שביקשו ממני להכין את הגרעין, לאבטח את ה"מובלעת הישראלית בהר הצופים" שבתוך ירושלים המזרחית, שהשתייכה לירדן. בהר הצופים, היה בית חולים, והיה מותר להחזיק שם מספר חיילים לפי ההסכם עם ירדן. בקיצור סיפור מהסרטים.

טוב, אני עם החשישניקים?. סליחה, ככה חשבתי, לא ידעתי מה זה אפילו, ובאו מהשב"כ לבקר. [גיורא פלד שבא לבקר את משפחתו,  שהיה אחראי על הנושא הזה מטעם צהל], ואני צריך להכין את החיילים האלה?

עכשיו, מה? איך תעשה מהם חיילים? כשבקיבוץ, הכל חופשי? הגיעו חיילים, עבדו משבע עד שתיים בחדר אוכל, ובכל מיני עבודות כאלה, של עזרה פה, עזרה שם, ובערב עבדו בתורנות חדר אכילה, שבע-תשע בארוחת ערב טוב, שבוע, שבועיים זה בסדר.

ניגשתי לדיני רוזן, שהייתה אחראית על סידור העבודה, והודעתי לה, בעוד שבוע, אף אחד לא עובד פה שבע-תשע. אני עושה אימונים. משבע עד תשע בערב יש אימונים, וכל מה שצריך, בשביל שהחבר'ה האלה יהיו חיילים. היא לא ידעה על הר צופים, גם ההורים והחיילים לא ידעו על הר צופים כלום, ואני מכין אותם.

התחלנו באימונים קשים. מסעי אלונקות וריצות ואימוני נשק. והכל היה, אני אגיד את זה ככה, בשקט, לימודי העזרה ההדדית היה האתגר הגדול. ולימדתי אותם איך להיות בקבוצה. הם הפכו לחברים הטובים ביותר.

מה זה נוגע לעמי? עמי, יחד עם עוד שישה, שבעה חבר'ה, הגיעו הנה אוטסיידרים לגמרי, הם לא הבינו בכלל לאן הם הגיעו. פתאום הם רואים את כל מה שיש, ואני צריך להסביר להם. חבר'ה, עכשיו אתם, אמנם ביחידה הזאת, אבל אתם איתי. כל אחד מהם קיבל תפקיד כזה או אחר, לדאוג לאיזו קבוצה מסוימת. זה מה שעשיתי, אני לא זוכר בדיוק מה עמי. אבל הוא היה מישהו שדאג.

יום אחד יפה, אחרי מספר שבועות, מגיעה איזו ילדה חמודה, שלא הכרתי, ושואלת אותי, "אתה מפקד של עמי?" אז אני עונה, "כן", "מה את רוצה?" אז היא אומרת לי, "אני רוצה להיפגש עם עמי, אבל שאף אחד לא ידע". היא אומרת לי ככה בשקט, "אז תיפגשי עם עמי, אבל קודם כל תתחילי באבא גלטר". גלטר ואני נעשינו חברים, כי הוא אהב לספר סיפורים. "ותשאלי את אבא גלטר, ואולי את אימא, ברכה, האם מותר לך להיפגש עם חייל מהקבוצה הזאת שם".

כעבור יום יומיים, הזדמנתי לאבא גלטר, כשהילדה לא הייתה, וסיפרתי לו על זה, שהבת שלו רוצה להיפגש עם אחד החיילים. ואני לא יודע מה התשובה של החייל.

בת כמה היא הייתה? 16. אני הייתי בין 20, הם היו בין 18 וחצי, 19, משהו כזה. ואז אני אומר לגלטר, תקשיב, אני לא רוצה להיות אחראי על זה, אבל אני אשחרר את עמי מדי פעם אליכם הביתה, כדי שאתה תשגיח בסופו של דבר על החייל. אני אחראי על החייל, ושלא יהיו שם דברים אסורים. הייתי מגיע מדי פעם לבדוק את משפחת גלטר, האם הילדה שלהם מתנהגת יפה. מה שאני ראיתי שם, שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. עמי לא ידע איפה הוא, ו"איך קוראים לו", הוא היה כל כך מאושר, שיש מישהי שרוצה אותו. היו לעמי ולי שיחות נפש. גם לי הייתה חברה, דיברנו הרבה על חברות, ועל אהבה, ומה צריך, וממה להיזהר, במיוחד שיש אתו ילדה צעירה. והיו שיחות מאוד נחמדות. אפשר להגיד שעמי, כמו עמי, היה מאוד מאוד עדין. הוא היה חייל סופר ממושמע. אבל עדין, עדין, עדין נפש, שהיו לי מעט חיילים כמותו.  והנה, נוצר זוג.

עברו חודשים, ואני הייתי אמור להשתחרר בחמישה עשר במאי, כאשר נאצר, נשיא מצרים, סגר את מיצרי טיראן.  זמן קצר לפני כן, הודעתי להם שהם עולים למובלעת הר הצופים. הם בהפתעה גמורה. מכיוון שהייתי אמור להשתחרר בחמישה עשר במאי, ההלם שלהם התעצם, והם ביקשו מהפיקוד שהמפקד שלהם יבוא איתם להר הצופים. הם כמעט לא עלו להר הצופים, כי לא רצו לעלות בלי המפקד. אבל צבא זה צבא, ואני שמחתי להשתחרר.

המלחמה שלהם בששת הימים הייתה לכיוון ג'נין. הם סיימו את המלחמה שלהם בגדה. לימים הפכנו לחברים טובים.

עצוב עצוב.

לבני המשפחה, זכיתם באבא זהב.