גבריאל עמרם 1948-2025

כמה דברים על גברי עמרם שנפטר אתמול (25.8.2025) מהבלי העולם הזה

שנים רבות של שירות מילואים משותף היוו את המצע לחברותנו ארוכת הימים. גברי היה רווק נצחי, אשר שם לאל את ניסיונות השידוך התכופים שיזמו חבריו ובעיקר נשותיהם של חבריו. לא שהוא פסל על הסף את המועמדות ששיתפו פעולה, אך שום קשר יזום מסוג זה לא הבשיל לכדי זוגיות ארוכת טווח. אחרי שעזב את קיבוץ הולדתו החליף גברי תכופות את מקום מגוריו ואת תחום עיסוקו. בין השאר התנסה גברי בחיפושי נפט באזור ים המלח ועבד כאמודאי בבניה תת-מימית. הוא אפילו ניסה כוחו לשמש סוכן ביטוח, דבר שמן הסתם לא התאים לאופיו וליושרו. לבסוף מצא גברי את מקומו בתחום הרפואי, שעלה בקנה אחד עם אישיותו. נכונותו להושיט יד לזולתו באה לידי ביטוי בהתנהלותו בקרב חבריו לשירות הצבאי. תכונות של תושייה, מיומנות ומקצועיות, גם הן היו חלק בלתי נפרד מה"פרופיל" האישיותי של גברי. נראה היה שתפקידו כפרמדיק ונהג אמבולנס ב"מגן דוד אדום" המתין לו באורך רוח עד שלבסוף גברי נקלט לתוכו בהצלחה רבה והתמיד בו עד יום צאתו לגמלאות. היציבות המקצועית שהושגה בסופו של דבר גם הייתה מלווה גם במקום מגורים קבוע בעיר מודיעין. לבית אימו המנוחה בקיבוץ חזר רק לאחר פרישתו. אתמול הוא פרש מעמק הבכא הלזה. לכאורה נפטר ערירי, אך ספק אם נכון לכנות "ערירי" את מי שרכש בחייו חברים רבים המבכים עכשיו את לכתו מאתנו.

מצורף ממואר שתולי חיבר לא מכבר ואשר גברי מככב בו:

לקונצפט יש צבע (מוקדש לגברי עמרם)

מידי פעם צץ ומופיע במרחב השֹיח שלי חידוש לשוני שטרם נחשפתי אליו מעודי. למרבית התסכול, נדמה שכל הסובבים אותי כבר סיגלו אותו לעצמם מימים ימימה, ועכשיו הם מפריחים אותו בנונשלנטיות לחלל האוויר כאילו היה שגור בפיהם מאז ומתמיד, ורק אצלי הוא עבר מתחת לרדאר. כל אימת שאני נתקל בחידושי לשון בעגה העברית המדוברת אני מגיב ברתיעה, אף אם אין מדובר במילים מגונות או בניבולי פה נלוזים. ממה נובעת הרתיעה הזאת? אינני סבור שהיא מתעוררת מפאת חוסר הבנת הנאמר, מכיוון שמילות הסלנג הללו מתבהרות מתוך עצמן או מתוך הקשרן. גם המטען הערכי או הרגשי שהן נושאות עמן קליט למדיי, והוא פועל יוצא של נימת אמירתן בצירוף המחוות הפיזיות הנלוות אליהן, כגון פיתולי ידיים והבעות פנים שאינן משתמעות לשני פנים. כנראה שאיזושהי שמרנות מהולה בטהרנות הטבועה בי משחר נעורי מרתיעה אותי מפניהן ומונעת ממני לאמץ אותן, להפנים אותן וללהג אותן חזור ולהג כמו כולם. ובכל זאת, נטייתי הראשונית להתנזר מהן מאבדת עד מהרה מנחישותה, ובסופו של יום אני מופתע למצוא את עצמי מדקלם אותן כאחד האדם. יתר על כן, יתכן שאני אפילו מאחר לזנוח אותן כשהן נשחקות ומפנות את מקומן ללהיטי-עגה חדשים וכך מסגיר לבני שיחי את חוסר המעודכנות המתמדת שלי.

מדי פעם מעסיקה אותי השאלה מנין צצות המילים הזרות הללו. מי הם אלה שמשחררים אותן למרחב הציבורי? נראה כאילו אין להן אב ואין להן אם והן מבליחות אלינו אאוט אוף דה בלו, ואז הן קונות בנו אחיזה לפחות לזמן מה עד שצצות אחרות ודוחקות את רגליהן. האם ישנו איזשהו אטימולוג-חכמולוג "מורעל" שהצליח להגיע בחקירותיו למוצאה של המילה "צ'ופר"? אם כן, ראוי לצ'פֵּר אותו בפרס ע"ש לייזער בן יוד'קה (הלוא הוא אליעזר בן יהודה מחדש השפה העברית).

תהיות כאלו פקדו אותי מפעם לפעם, עד שביום אחד בהיר, או ליתר דיוק – בלילה אחד כהה, הייתי (או דימיתי להיות) עד חי להולדתו של כוכב מילולי ממש כשהגיח לאוויר העולם. ומעשה שהיה כך היה: כשנה אחרי מלחמת יום הכיפורים עברתי, יחד עם חבריי ליחידת המילואים, הסבה תפעולית מתול"ר (תותח ללא רתע) ל'עורב' (מערכת קומפקטית לשיגור טילים מונחים נגד טנקים, הכוונה לטילי 'טאו' מעודפי הצבא האמריקני). המערכת האמורה הייתה מורכבת על נגמ"ש או על ג'יפ, אך בהיותנו אנשי חי"ר נגזר עלינו במהלך האימון השנתי לשאת את רכיביה הכבדים על שכמנו הדל.

באותו לילה אפל, אור לרדת החשכה, יצאה מחלקתנו לתמרון הזוי כלשהו. המחלקה מנתה שלושה צוותים עורבניים, כאשר לכל אחד מאתנו מחובר מִנְשָֹא כבד מנשֹוא: האחד נשא על גבו טיל או שניים, השני קְנֵה- שיגור, השלישי חצובה והרביעי כוונת אופטית. אני הציפלון הייתי ממילא עמוס לעייפה בערכת חובשים ואלונקה מקופלת. הוביל אותנו, בדרכנו המדברית, קצין צעיר, נמרץ וקל רגליים שנשא עמו רובה אֵם-16 קצר-קנה וכולנו הידסנו בעקבותיו. היינו בדרכנו לג'בלאה כלשהי הצופה על דרך עפר כלשהי, שעליה הייתה אמורה להזדחל עם שחר שיירת טנקים של האויב המדומה. עלינו הוטל לארוב לבואה ולשגר לעברה ב"כאילו" מתח של טילים מונחים.

קיווינו להגיע ליעד, להרכיב מאחורי מחסה נאות את משגרינו ולתפוס מאחורי מחסה עוד-יותר-נאות תנומה מנקרת עד שיעלה באוזנינו ציוץ הציפורים. אלא שהמסע הלך והתמשך ללא תכלית וסופו לא נראה באופק. צעדיו של הקצין הנמרץ נעשו מהוססים במקצת, ולאט לאט נתגנב לליבנו חשד שמא הלה איננו מיטיב לנווט את דרכו היא דרכנו. החשד הלך וגבר כאשר אותו קודקוד היה נעצר מדי פעם על עומדו, נועץ במפתו, פונה לכאן או לשם ומוסיף לגרור אותנו אחריו השד יודע לאן.

מאחוריי פסע ידידי גבריאל המכונה גברי ומלמל לעצמו דברי רטינה המסגירים יותר משמץ אי-שביעות רצון ממצב העניינים. קיטוריו ביטאו נכוחה את רוח המחלקה המבואסת והלחש הממורמר הלך והתפשט בקרב הנושאים בעול. לבסוף גברי הגביר במקצת את הווליום, תוך שהוא מסיח דעתו מכללי משמעת הלילה,  ונשא אמרתו הבלתי נשכחת: "לקודקוד הזה אין מושג ירוק לאן הוא הולך!". בתגובה החל לחלחל צחקוק כבוש שהתגלגל לאורך שורת הצועדים הכורעים תחת נטל משאם. התברר שהצירוף "מושג ירוק" טרם היה מוכר בקרב דוברי הסלנג העברי בארצנו המתפתחת, וכשגברי השמיע אותו כך לפתע פתאום, הוא שיסע את אווירת הנכאים הכללית. מבלי שהתכוון לכך, היטיב גברי להגדיר את מצבנו שהיה בו-בעת עגום ומגוחך, ואנו כאילו הצצנו על עצמנו מהצד כמי שצופה בצרותיהם המטופשות של אחרים. הצחקוק הלך וגבר והפך לבסוף לנחשול של צחוק מתפרץ וחסר מעצורים.

הקצין הצעיר עמד מלכת ונראה כמי שבלע את הגערה שעמדה על קצה לשונו. ככל הנראה היה סטודנט "ירוק" בשנת לימודיו הראשונה, שהופקד על מחלקה של מילואימניקים ותיקים, רובם בעלי משפחות, הטרודים בענייני פרנסה וגידול ילדים, והנה מצא את עצמו מוליך אותם אחריו בעלטה, שחוחי גב תחת נטל הטילים, לעבר הלא נודע. הצחוק דעך ומחזה האבסורד הגיע לקיצו כאשר רענן, קיבוצניק חסון מגבעת חיים, ניגש למפקד ונטל מידו את המפה הטופוגרפית. נשמנו לרווחה. לרענן יצאו מוניטין כנווט מצטיין. הוא נעץ מבט חפוז במפה ומייד החל לפסוע בצעדים בטוחים וכולנו אחריו ובדרך פלא מצאנו את עצמנו אחרי שעה קלה למרגלות הגבעה המבוקשת, או שמא במקום אחר שניתן היה להטיל בו עוגן ולקיים בו את התִרגולת הנדרשת.

לימים פגשתי את גברי ב"אזרחות" והעלנו יחדיו את זיכרון הלילה ההוא. שאלתי אותו מהיכן שלף את "המושג הירוק" שבינתיים הפך לשגרת לשון רווחת. גברי נשבע לי שאין לו מושג ירוק כיצד הביטוי הזה מצא את דרכו אליו. לפי מיטב ידיעתו הוא שמע אותו לראשונה רק כאשר הגיח לפתע מפיו באורח ספונטאני. לפי התיאוריה שלו, אנחנו, חבריו, שנוכחנו באותו מעמד, היינו סוכניו של הביטוי והפצנו אותו בכל רחבי הארץ, שהרי נקראנו למילואים איש איש ממקום מגוריו בעיר, בכפר, בקיבוץ ובמושב, ממטולה עד הנגב, מדן ועד אילת, וכאשר שבנו איש איש למקומו, עם תום האימון השנתי, מיהרנו להדביק את המקומיים בנגיף הירקרק.

אם אכן כך נתגלגלו הדברים הרי שהייתה זאת הפעם היחידה בחיי שנזדמן לי לחזות במו אוזניי ברגע היווצרותו של להיט לשוני חדש שפשט בארצנו כאש בשדה קוצים. והרגע לא היה סתמי או אקראי אלא רגע טרנסצנדנטי רב-השראה, שנולדה מתוכו תובנה קיומית יצירתית להפליא שהניבה בתורה, יש מאין, קריאת מצוקה שהפכה למטבע לשון עוברת לסוחר ואפילו לערך מילוני שאפשר למצוא אותו באתרים שונים ברשת. נסו והיווכחו.

ואולי מוטב שלא תנסו, שמא בעקבות ממצאי החיפוש יתגנב ספק ללבבכם בדבר נכונותה של התיאוריה הגבריאלית כולה. אולי תגלו, למרבית האכזבה, שהביטוי "אין לו מושג ירוק" מקורו בשפה הפולנית, וכך זה נשמע: nie ma zielonego pojecia. אבל  אם יקָרֵה בדרכם פולני העושה שימוש באידיום האמור ספק אם יהיה בידו לספק לכם הסבר על מה ולמה ה"מושג" נצבע בירוק. ואכן זו חידה! ממתי צובעים מושגים? ואם כבר צובעים אז למה דווקא בירוק? איזה ערך מוסף מקנה הירוק למושג? מדוע "ירוק" מיטיב להידבק ל"מושג" באופן כל כך קוהרנטי וערב לאוזן? האם משום שהתרגלנו לסמיכות המילים? או אולי משום שירוק פירושו בוסרי, ומשתמע מכך שאם אין לנו מושג בעניין מסוים הרי זה מפני שטרם הבשילה הבנתנו באותו עניין? מכל מקום, מוצא משפחתו של גברי ידידי הוא מהולנד ולא מפולין ואני רוצה להאמין שהוא המציא את הטרמינולוגיה האידיומאטית הזאת מחדש גם אם הפולנים הקדימוהו בכך. (מאז ומתמיד דגלתי בכך שמי ש"מגלה את אמריקה" מבלי דעת איננו נופל במשקלו הסגולי מקולומבוס.) ובעיקר, אין בכוונתי לוותר על האמונה שגורלי זימן לי להיות שותף לרגע אטימולוגי-היסטורי-סינגולארי שמעטים זכו בימי חלדם לחוות כדוגמתו.

כיתת תמר בפורים (1961) מני כהן, אברהם מלחי, גבריאל עמרם, אפריים רצקין, יגאל צור, נתן הוד, מאחור מימין יונתן שחר מאחורי גבריאל שמעון שברק