רוני בכר (בר) 1956-2025

רוני אחי האהוב,

אני לא מאמינה שאני

מדברת עליך עכשיו בלשון עבר

ועוד יותר, אני לא מ אמינה

שלא אראה אותך שוב בשבתות ובחגים יחד עם כל המשפחה.

אתה תהיה לי חסר מאד,

אתה חסר לי כבר עכשיו.

היית אח קרוב ואהוב מאד

דיברנו על הכל והיינו פתוחים אחד כלפי השנייה.

היה לך חוש הומור טוב,

במיוחד כשהיינו ילדים

והיית מצחיק אותי בכל זמן

ובכל סיטואציה.

הכי אהבתי, איך ידעת גם לצעוק

וגם לנשק באותה נשימה,

כי לא יכולת אף פעם

לכעוס עליי באמת.

רינה סלק 

הללי אורנה מספרת על חווית המפגש הראשון שלה עם רוני - האיש והחיוך .

הכרתי את רוני דרך האינסטגרם שם נהג להעלות תמונות יפייפיות שצילם. כי כידוע רוני אוהב לצלם נופים. נשים יפות ואת עצמו מחייך בענק .

הגעתי וחשבתי לעצמי נשב נשתה קפה בים,  יין גלידה , יזמין אותי לארוחה אבל רוני כרוני שאל אם בא לי לטייל בסביבה. שאלתי מה זה הסביבה? טיילת חוף הים? אמר לאאאא , בכרמל, בשטח 🙄

טוב ירדתי מהאוטו עם נעלי בובה קטנות ושמלה ויצאנו לשבילים.

הלכנו להלכנו והלכנו ואני מקפצת בין הסלעים ודי רציתי כבר לחזור. רוני צחק בצחוק מתגלגל. אומר לי אל תדאגי זה מסלול מעגלי תיכף מגיעים. ככה המעגל היה ארוך, ארוך, אפילו רוני התעייף. מאז מילת הקסם שלנו הייתה ״מעגלי״ ונראה לי גם שהמסלול שינה את שמו ל"רוני מעגלי" 🤩

אחר כך התפנקנו אצל ג׳מילה בואדי  ואז איך לא מול השקיעה בחוף הים שזה המקום האהוב על רוני , אבל את זה כולם יודעים.

איציק בן עזרא מקבוצת הרכיבה נפרד מרוני – "האיטלקי" עם הלב הענק

​רוני אחי היקר,

הלב נקרע והדעת מסרבת לעכל. לכתוב עליך בלשון עבר מרגיש כמו טעות איומה של המציאות. פתאום החיים מקבלים משמעות אחרת, תזכורת כואבת לכך שאין תעודת ביטוח לאיש, ואיש אינו יודע מה צופן לו יום.

​נפגשנו לפני כארבע וחצי שנים בחסות מועדון "קפה בשטח". זה היה "קליק" מיידי – חיבור מיוחד בינינו ובין אורי, חבורה שהצטלבה ולא נפרדה עד הרגע שבורא עולם החליט לאסוף אותך לחיקו בטרם עת.

​כבר מהרכיבה הראשונה זיהיתי בך את המכנה המשותף שלנו: המרדנות, התעוזה והשתובבות הנעורים. כשהקבוצה רכבה על השביל הסלול, אנחנו בחרנו בדרך השטח, בקושי, באתגר. קיבלנו "על הראש" מהמובילים וחייכנו כמו ילדים. העזנו, צחקנו ופשוט נהנינו מהביחד.

​מהר מאוד הפכת ל"מותג" בתוך הקבוצה. היית מנהיג טבעי, איש של ארגון וביצוע. אני זוכר איך כבר באירוע הראשון לקחת פיקוד על המנגל, על הקניות, על הכל – תמיד טובת הכלל הייתה לנגד עיניך.

​רוני, היית "האיטלקי" שלנו. תמיד חתיך, מטופח, צעיר לנצח. מי עוד היה מתאים את צבע הנעליים לבגדים, ואת משקפי השמש לבגדי הרכיבה? היית בליין בכל רמ"ח איבריך, איש של חופש, מוזיקה מהרמקול של ה-JBL, ופיצוחים בהפסקות. היית זה שחוקר כל מסלול, שמוביל עם התוכנה במסירות, וזה שדואג שאף פעם לא ייחסר קפה איכותי – גם בתנאי שטח, מכונת הקפה הייתה בת לוויה בלתי נפרדת שלך.

​מעבר לאופניים, גיליתי חבר אמת ואיש משפחה מסור מאין כמוהו. ראיתי את האהבה שלך לאיריס, את המסירות לביתה הקטנה כאילו היתה שלך, ואת הגאווה הגדולה בילדיך ובנכדיך. היית אדם אסרטיבי, חזק, איש של שליטה אבל עם לב ענק ו"בלי עצמות בלשון" – תמיד אמרת את האמת שלך ביושר ובהערכה לחברות.

​אחי היקר, אני מבטיח לזכור אותך תמיד. הזכרונות המשותפים שלנו, התמונות והרגעים בשבילי הארץ – מהדרום ועד הערבה – יישארו חקוקים בלבי.

​נוח על משכבך בשלום. אנחנו נמשיך לרכוב ולזכור שאתה, יותר מכולם, ידעת "לחיות את החיים".

​יהי זכרך ברוך, אחי האיטלקי.

אילנה עמידור מספרת על רוני

הגענו לקיבוץ כל אחד מהחבורה קיבל משפחה מאמצת, ארגנו לנו טיולים בסביבה וטיול לאילת, מפגשים בפאב של הקיבוץ, בילינו בבריכה, ישבנו הרבה יחד בשיכון דיזנגוף. רבים עזבו בדרך.

לאחר מכן כל אחד השתלב במקום עבודה, בתורנויות וגיוסים במשק. רוני עבד בפרדס בחקלאות לאחר מכן עבר לעבוד עם אורי גרצר (אבא של איזי) בבריכה כמפעיל ומציל. לאחר סיום עבודתו בבריכה יצא ללימודים בתל חי להנדסאות בנין. משם יצא לעבוד בחוץ בחברת דניה - חברת קבלנית גדולה.

בשנותיו האחרונות התחבר לקבוצת מטיילים בארץ ובעולם, רכב על אופנים בארץ ובחו״ל, נהנה לבקר פה בקיבוץ, את הילדים והנכדים.

בערוב ימיו סגר מעגל, עוד הספיק לשפץ את ביתו, נהנה להסתובב בקיבוץ שהיה לו בית שני. היה אופטימי לנצח את המחלה אך לצערנו היא הכריעה אותו.

יהי זכר ברוך

החבורה:

מימין, עומדים: חבר, אלי ולילי בורשטיין, חיים בר (חמימו), דני רונן, רוני בר, אילנה וינמן, אתי פטיש, מאיר, אלגרה, נחמה. יושבים: אילנה עמידור, סיריל, חיים ששון, יעל אלון, חזי בן דוד של רוני

מיכאל בן דרור מספר על החבורה ועל רוני

בשנת 83. התחלתי להידלק על נושא האבובים. היה לי ברור שאם אנחנו לא נעשה, מישהו אחר יעשה מתחת לאף שלנו. ההתנגדות בקיבוץ הייתה עצומה. לא צריך להתעסק בסחר מכר. יש לנו מספיק הכנסות וגם בלי זה. ואז יום אחד בלתי בהיר, אילון בכרך שהיה מזכיר, זימן אתי ואמר לי "תשמע מיכאל, אני שומע שבכל הקיבוצים מארגנים משהו שנקרא "חבורות". כאילו טיל קרקע עוקף "גרעין"".  (גרעין זה סיפור של שלוש שנים) תופסים את החבר'ה מהרחוב, בדרך כלל חבר'ה שיש להם איזה סוג של עבר קיבוצי או תנועתי, אחרי הצבא.  אמרתי לו "תשמע, בכל הקיבוצים שולחים מישהו החוצה, עם רכב, דירה בתל אביב ומארגן את העסק הזה משם. אני אעשה את זה הרבה יותר פשוט.

לא דירה בתל אביב, לא רכב ולא שום דבר. אני מבטיח לך שאני אעשה את זה מכאן. אני רוצה רק קו טלפון חוץ בעמדת השמירה בשער".

כתבתי שלט ענק, "מועדון אבובים חוליות".

ומשם התחלתי עם העסק הזה של החבורה. נסעתי למחלקת הקליטה בתק"ם, (התנועה הקיבוצית). הם היו די מבואסים, כי לקחו מהם שמות, יצרו קשר, אבל לא קרה מזה כלום.

הבטחתי תוצאה מיידית.

התחלתי להרים טלפונים לאנשים עצמם. והייתי מאוד שחצן בעסק הזה. אמרתי: "חבר'ה, אם אתם רוצים את הטוב ביותר, זה אנחנו! אין משהו מתחתנו! קיבוץ מסודר, מאורגן, עם מסורת. הכל ירוק מסביב, הכל זורם". מכרתי את זה, כמו שאני יודע. לא תמיד אמרתי את האמת. למשל אחת אילנה, שהיום היא עמידור, שאלה אותי אם אנחנו על יד ירושלים.

אז אמרתי: "בטח, השם השני שלנו יכול להיות ירושלים. לאיפה את רוצה להגיע, לגליל? למעלה החמישה או לרמת רחל? "

רוני בר עבד אצלי באבובים. הוא היה מצוין. הוא הביא את ה-"עירוניות" שחסרה לי. אחד שיודע מה זה כסף. לי לא היה מושג.  עד היום אני קצת מלקה את עצמי. לא היה לי שום פיקוח אם מישהו מהעובדים לא שם משהו לכיס. לא העליתי בכלל בדעתי שיש אפשרות כזאת.

עיקר העבודה באבובים זה היה גרושים, אבל היה מזנון מהמזנון היו קונים המון. אם אבוב עלה 4 שקלים במזנון היו קונים ב-50 שקל. קנו בלי סוף ורוני בר טקטק את זה יופי הוא מכר והתארגן במהירות. אצלי תמיד היה תור של עשרה אנשים. אצלו לא היה תור.  הוא מיד ניקה את השטח. רוני היה חבר טוב מאוד של עידו שהיה אחראי על כל ההקמה הפיזית של העסק. להרים את עמודי החשמל, לבנות את ההאנגר הגדול עם מלגזה. החלק הכי מרשים אצלו היה ההליכה על הקורות בגובה של שלושה מטר. הוא הלך על זה כאילו זה מדרכה. שום היסוס, שום חשש לא היה לו. היה צריך להעמיד עמוד ולשים מעליו קורה וזה בגובה שלושה-חמישה מטר, ממש גבוה מאוד. צריך לקדוח עם מקדח ארוך מאוד, והיו ברגים כאלה ארוכים, להכניס אותם לקורה אחת, זה נשמע פשוט, אחר כך לחבר את הקורה השנייה שבינתיים נשענת על האדמה. ורוני בר בזה היה מצוין.

 

איזה שלוש או ארבע שנים היינו לבד. לא היה אף אחד, לא היו קייקים לא היו אבובים אחרים לא היו צימרים, לא היה כלום רק אבובים שלנו. ולכן זה הלך כל כך טוב. ואז מעיין ברוך התחילו לפעול. הם ישבו על אם הדרך, על הכביש הראשי. לנו הייתה בעיה, היה צריך לדעת עלינו כדי לסטות מהכביש הראשי ולהגיע אלינו. אז  היה איזשהו משבר. מישהו אמר שמעיין ברוך מספרים שבבניאס הייתה שריפה. לא ניתן לשוט באבובי חוליות.

רוני נשלח למעיין ברוך בתור מטייל. ושמע את מנהל האתר של מעיין ברוך מספר לאנשים שעדיף החצבני, כי יש בעיה בבניאס, "הייתה שריפה אי אפשר לעשות שם אבובים". אז רוני אמר "בוא אני אציג את עצמי.  קוראים לי רוני ואני מאבובי חוליות".

 

יום אחד רוני בא אליי ואמר "תשמע אני באתי לקיבוץ כדי לעבוד בחקלאות. מסחר יש לי גם בחיפה". והוא עבר לעבוד באבוקדו.  לי היה חבל. גם אני קיבוצניק, זו פרנסה, רוני היה טוב בזה, הוא באמת היה טוב. כל מה שהוא עשה הוא עשה ממש טוב.

(רוני מופיע בסרט)