גדעון שלח 1939-2025

עתי שלח נפרד מאביו

פרולוג

נפלה בחלקי הזכות להיות עם אבא ארבע שעות רצופות של שיח כמעט טבעי, מהתקיפה המשותפת של ארה"ב, עם ירדן על דאעש בסוריה, עבור בעיר שאולי תקום ברפיח, המיזם של קושניר וויטקוף.  התעניין כהרגלו בפרויקט שאני עושה, מה קורה עם הנפה? אולי תחליפו קבלן, והמליץ שתצלום הוידיאו יהיה יותר קרוב ויותר איטי. לא פסח על הנכדים, מה שלומם, מה שלום בני הבית, וכהרגלו קינח בייחול למפגש משפחתי קרוב....

מכתב פרידה לאבא

אבא, יושב בחדר שלך "חדר החלומות" שלך וכותב לך. לקחתי לך קצת דפים לכתיבה, מקווה שזה בסדר מבחינתך... חוץ מזה לא הזזתי כלום...

אבא יקר שלנו, סבא יקר וסבא רבא הכי צעיר בעולם...

רוצה להגיד לך שאנחנו זכינו בך, גאווה גדולה להיות שייכים לקן המדהים שבנית יחד עם אמא עליזה המדהימה שלנו. קן עליו עמלתם בזוגיות נצחית של 62 שנים. הבאת לאוויר העולם 4 ילדים שהביאו 14 נכדים, ולאחרונה יש לך ולאמא גם 7 נינים ועוד היד נטייה.

אבוש, היית דייג, היית אמן ובעיקר היית ילד סקרן. סקרנות שלא ידעה שובע אף פעם. כבשת יבשות בדמיון ובעיקר ברגליים. העולם היה פרוס לרגליך, ואתה, כמן פרפר הנוהה אל האור, יוצא כל פעם למסעות חדשים, לגלות מה צופן האתר הבא אליו אתה נוסע.

היית יזם ויוצר יש מאין בנשמתך. קצרה היריעה מלתאר את מעשי ידיך ואת המיזמים והפרויקטים בהם היית מעורב. בטח לא היית רוצה שנרחיב כי אתה הרי כל כך צנוע. זה היה מאוד מביך אותך. הפכת רוח חיים מחודשת בקיבוץ שכל כך אהבת, כשהיית הקטר המוביל של ההרחבה הקהילתית. נתת נשמתך שם כפי שעשית בכל דבר. כדי לקרב אנשים גם הקמת בית כנסת בקיבוץ וטרחת על כל תו ופסיק בו, קטנה וגדולה כאחד. טרחת להנציח את אל"מ חידו על גשר מעל כביש 90.

מעל לכל היית איש משפחה. המשפחה ואמא היו באמת כל עולמך. מבחינתך כל מפגש, רחב או מצומצם היה עולם ומלואו. עיניך קרנו. מעת לעת הוסתרו מאחורי עדשת מצלמה שלימים החליף אותה הפלאפון. מה שווה מפגש או מסע, כזה או אחר, ללא תיעוד איכותי ומוקפד אסטטית.

היית מעורב בחיינו. עניינו אותך כל הילדים, הנכדים והנינים.

אבא היקר והאהוב שלנו, באת לעולם בסוף דצמבר 1939.  כבן ראשון של הקיבוץ בבסיס ההכנה במושב נטעים.

עזבת אותו בסוף דצמבר 2025 כשאתה זקוף, יפה, עיניך הירוקות כחולות בוהקות ועורך חלק כמו משי.

אבא, השארת אותנו יתומים ממך כדרכו של עולם, אבל השארת גם את השדות מיותמים. השדות בהם הלכת כל בוקר, וליקטת את פרי האדמה, שדות בהם טווית חלומות על עולמות, יבשות ומיזמים חדשים.

והעגורים, הו העגורים, שכ"כ חיפשת כל הזמן. גם הם יחפשו אותך מעכשיו. אנחנו בטוחים שהיית יחיד ומיוחד גם בעיניהם. ומה עם נהר הירדן, גם הוא בוכה עכשיו, יותר לא תנעם לו מדי בוקר עם ידיך הענוגות ורגליך המטופפות קלות במים...

אבא, היית מקור לגאווה והשראה לכולנו ולעוד רבים אחרים. דוגמה ומופת לצניעות, דרך ארץ, אהבת אדם וסביבה באשר הם...

תחסר לנו מאוד. אתה כבר חסר. מאמינים ומקווים שתמצא לך עולמות חדשים למעלה. שדות חדשים להלך בהם, ובטח כבר מצאת מקור מים לשחות בו. אל תדאג, נשלח לך חליפת שחייה שלא יהיה לך קר.

אוהבים אותך ומתגעגעים אליך עד אין קץ. ומברכים על כל אחת מ-86 השנים שהיית בעולם זה ובעיקר איתנו.

 נחתום כהרגלך נ.ח.א. (נשיקות חיבוקים אבא)

אני רוצה להודות לכל מי שבא לחלוק כבוד אחרון לאבא האהוב שלנו. זה בטח היה מביך אותו מאוד.... אבל בכל מקרה תודה לכולם.

עגור בנשמה - מיכה רגב מטיס את גדעון בשמי עמק החולה

תמר לוי נפרדת מגדעון שלח

גדעון יקר ואהוב מקבוצת נחליאלי.

אתמול הלכת מאיתנו לבלי שוב, צעיר מדי בגופך וברוחך. הלכת בדרך שהתאימה לך.

גדלנו 86 שנים פחות 10 ימים יחד.

עברנו חיים שלמים יחד כילדים ובהמשך כמשפחות בשכנות טובה.

אציין רק כמה היבטים שלי על חיינו כילדים:

נטעים - מקום הולדתנו. שנינו מיטה ליד מיטה בבית תינוקות, הילדים הראשנים של חוליות.

1942 - עלינו לגליל, לעמק החולה, מפגש הנחלים. מקם שנבחר ע"י הורינו ואנחנו מברכים על כך יום יום. בית ילדים ראשון בחוליות.

בית ילדים - גדלנו כמו אחים, חדרי שינה משותפים, ארוחות יחד, מקלחות, טיולים וכו'. אין בגד אישי. נעליים חדשות מקבלים פעם בשנה. בגדים חדשים רק לחגים הגדולים, ראש השנה ופסח. הכל נתפר בקיבוץ. גם הנעליים.

מנוחת צהרים - ארוכה מאוד עם חוקים נוקשים: אין לצאת מהחדר בזמן המנוחה גם לא לצרכים דחופים. לפני שיוצאים עוברים מסדר המטפלת לראות שהמיטות מסודרות.

ישנו גם על מיטות ברזל מתקפלות. פעם אחת גדעון ואני רצינו לקצר את התהליך ולקבל אישור לצאת מהחדר, וקיפלנו לבד את המיטה הגדולה שלי. אז נתפסה לי האמה ונחתכה. היינו שובבים.

החיים כילדים - לרוב היינו שמחים, לומדים יחד ועושים הרבה מעשי קונדס. הרבה ספורט היה בחיינו. כל שבת שירים ושערים שומעים יחד. גדעון שיחק כדורגל בנבחרת, כדורסל וכל ספורט אחר. כולל גולות. הלכנו כולנו ברגל לכפר סאלד. לבנים היה משחק כדורגל נגד הילדים שם. (היה מותר כי זה לא קיבוץ של השומר הצעיר).

גדעון זכור לי כשחקן "תיאטרון" מצוין, בהצגות הכיתה שהיו רבות, בסיום כל נושא לימוד ובחגים.

בשעות הפנאי, 4-6 הולכים להורים. הפכנו לשבט אינדיאני (אפאצ'ים) על פי ספר של קרל מאי. יצחק, אבא של גדעון היה ראש השבט והעביר ביננו את מקטרת השלום. לכל אחד היה שם אינדיאני לפי הסיפורים. נפגשנו בג'ונגל ליד הבניאס.

נערים בוגרים - גרנו בצריף הירוק. נוספו לחברתנו ילדים שהגיעו אחרי השואה.

רות, אמא של גדעון הייתה המטפלת שלנו והמורה לאנגלית. הקפידה על ניקיון וסדר. דגל ניקיון עבר בכל שבוע למי שהצטיין. גדעון זכה בו פעמים רבות, בשל הסדר והניקיון בארון ובחדר.

היו גם תעלולים. הבנים טפסו על הגג של הצריף הירוק תפסו יונים כתוספת לבשר. אך גם שברו רעפים ועל כך נרדפו ע"י שלמה קגל רכז הבניין דאז.

לא נשכח את מרדכי פימנטל שותפו של גדעון שהלך לעולמו בצעירותו.

חברות - עם סיום י"ב התקבלנו פה אחד לחברות בקיבוץ. גדעון ואני יצאנו לשנת שירות להדריך בתנועת הנוער בערים. יצאנו יחד ללמוד את התורה. חודש בקלמנייה (צופית של היום). אחר כך נפרדו דרכנו, גדעון הדריך בחדרה ובעפולה ואני בנווה שאנן. המשך דרך משותפת במחנה 80 של הנח"ל. גדעון הלך לקורס קצינים ושירת כקצין בנחל. אני כמכ"ית.

מאז התפצלו חיינו. כל אחד הקים משפחה ונשארנו שכנים טובים.

אהבתי אותך גדעון.

הייתה נפש עם רגש דאגה לזולת. (כל כך הרבה פעמים ביקרתם, אתה ועליזה, את רפי בבית החולים ובשיקום. תמיד שאלת לשלומו).

חיית את החיים בתבונה כפי שבחרת, כך גם סיימת.

יהיה לך "קשה לנוח על משכבך...." בלי טיולים, מסעות וארגונים.

אני כבר חסרה אותך...

נחליאלי מתקבלים לחברות (1958). עומדים: אברהם ברומט, יהודה קדר, גיורא סמואל, איתן ילינק, מרדכי פימנטל, נסים דהאן, נסים עסיס, גדעון שלח, יושבים: יעל דאי, תמר לוי, חיה סלע, אורי גרצר

משה אחנה נפרד מגדעון

כל כך מצער להיפרד ממך, גדעון, איש יקר ואהוב.

לא רבים מכירים ולא רבים יודעים – שההרחבה הזאת לעולם לא הייתה קמה אלמלא אתה. אלמלא העמידה העיקשת שלך, וזו של הוותיקים שכבר אינם איתנו. אתם הייתם אנשי החזון, אלה שהבינו בזמן אמת שהקיבוץ לא יוכל להתקיים בלי התחדשות, בלי הרחבה, בלי תוספת משמעותית של משפחות צעירות ודם חדש למקום.

זו לא הייתה החלטה פשוטה. גדעון סיפר לי פעם עד כמה הדעות היו חלוקות, עד כמה הוויכוחים היו קשים. אבל הוא, כמו אחרים בני דורו, ידע להסתכל קדימה – לא רק על ההווה, אלא על העתיד.

אני הגעתי לקיבוץ בשנת 2001, הרבה לפני שההרחבה קמה. הראשון שקיבל אותי כאן היה אתה, גדעון. אדם עם לב ענק, שהיווה עבורי שער לחיים המשותפים בקיבוץ. לא אתבייש לומר – תמיד חייכתי כשפגשתי אותך.

כשהייתה בעיה, כשהיה אירוע, כשנדרש שיקול דעת – גדעון היה אחד האנשים שהייתי מתייעץ איתם. תמיד היה טוב לשמוע את החוכמה שלך, את שיקול הדעת, את הניסיון שנצבר לאורך שנים.

בשנה האחרונה איבד הקיבוץ רבים מבני דור המייסדים – הוותיקים, אלה שבנו את היישוב הזה במו ידיהם. דור שהאמין במקום, שנשאר כאן גם כשהיה קשה, גם כשלא היה מובן מאליו. והנה, דווקא בימים שבהם אנו מציינים שמונים וחמש שנה לקיבוץ – אנחנו נפרדים גם ממך.

אז נפרדים ממך, גדעון.

אבל גם זוכרים.

זוכרים את הדרך, את השיחות, את התובנות, את מה שלימדת אותנו – גם בלי לדרוש דבר בתמורה.

 אנחנו לא נשכח.

משתתף בצער המשפחה – הרעיה , האחים הילדים והנכדים.

בשמי ובשם ועד ההנהלה, אנו מרכינים ראש היום.

יהיה זכרך ברוך חבר יקר .

בגן עדן תהה מנוחתך 🙏💔

גדעון בהנחת אבן הפינה לבית הכנסת

רימה שליימוביץ נפרדת מגדעון שלח

גדעון

חבר יקר

כל כך הרבה תמונות שלך רצות לי בראש.

"׳לד מגודל "

אתה מופיע בטישרטס ושרוואל בכל מזג אוויר ובכל מקום.

שיחות על טיולים שלך ושלי, על חוויות ויעדים הבאים שחייבים להגיע אליהם, מפגשים בשבילים וצעדות בשדה.

עזרת לי בתקופה קשה בחיי כאשר גנאדי הלך.

ניסית לשכנע אותי לעבור למרכז הארץ ולבנות חיים חדשים.

בסוף, שמחת שלא אימצתי את הרעיון הזה והחלטתי

לבנות לי בית חדש בהרחבה.

תמיד התעניינת בבנים ובהורים שלי. התעניינת אמיתית וממשית.

דיברנו הרבה גם על בית הכנסת בקיבוץ. על כל הפרויקט המשוגע הזה וגם על הפרטים הקטנים כמו צבע הטיח ,תאורה או ויטראז'ים.

גדעון,

יש אנשים שאומרים עליהם 'מלח הארץ', אבל אתה היית הסלע של הארץ הזו.

אי אפשר היה לפספס את הנוכחות שלך .

שמרת על זקיפות קומה עד לימים האחרונים.

היה בך כוח פיזי של פעם, כוח של דור שלא ידע להתלונן.

אבל הכוח הפיזי שלך היה רק חלון הראווה לעוצמה האמיתית שלך - הכוח הנפשי.

בימי המלחמה האחרונה, בהם רובינו היינו לחוצים או עובדי עצות, אתה היית האיש השקט במרכז הסערה. היה לך חוסן פנימי שהיום לא רואים הרבה. בחיוך חצי-ציני וחצי-אבהי.

לא היית צריך לדבר הרבה כדי שנרגיש בטוחים לידך. מספיק היה לראות את המבט היציב שלך כדי לדעת שהכול יהיה בסדר.

למדתי ממך מה זאת יכולת להחזיק מעמד, להיות שם עבור האחרים, ולא להישבר גם כשקשה.

חבר יקר

היית עבורי דוגמה ומופת לשילוב נדיר: אדם חזק עם לב רחב ורגיש.

תודה על אמון שהענקת לי.

על החוכמה השקטה ועל החברות שהייתה לנו.

רימה שליימוביץ

גדעון עליזה וארבעת ילדיהם: גלית, עתי, אלה וישי

אורית שלזינגר נפרדת מגדען

גדעון יקר

אני נפרדת ממך חבר יקר לי עד מאוד.
הינו שותפים לפרויקטים רבים, ומשם הגיעה גם החברות שלנו.
פרויקט ראשון היה כשאני הייתי בת 16 או 17 בחג סוכות על במה קפצנו מתחת לשמיכה, והינו צריכים להגיד יחד משפט בפיליטון של מיכאל, שהיה מאוד מצחיק.
בהמשך חברנו לעוד הרבה פרויקטים משותפים. אתה מביים וממציא תמונות, שוטים, ואירועים ואני מפיקה את החלומות שלך והתמונות, על פי הדרך המשותפת שבה נהגנו לעבוד יחד.
היו לנו שעות רבות של שותפויות ופרויקטים שהארוך בניהם היה הקמת ההרחבה ובניית תהליך השינויים בעקבות הקמת ההרחבה בקיבוץ.

נסענו לראות הרחבות וקהילות בישובים בכל הארץ, ישבנו עם אנשים ומומחים שונים והיו לנו שיחות רבות על הנושא של קיבוץ מתחדש, קהילה , תרבות וחברות.
תרמת כל כך הרבה לקיבוץ, הובלת פרויקטים רבים ומגוונים , הרמת הפקות מיוחדות, עוד לפני המצאת ה AI ידעת להלביש על כל כרזה או שלט את הכיתוב המדויק עם הצבעים והגרפיקה, הוצאת פרסומים וכתבות מיוחדות, בהם הטבת לתאר ולכתוב סיפור דרך, או תהליך, במיזמים שונים בקיבוץ שהובלת או סתם סיפור מעניין.
לא תמיד הסכמתי אתך על הדרך או הרעיונות אך הכבוד ההדדי והחברות תמיד הייתה לנו הדרך והאור.
גם באזור פעלת רבות, היית בצוות שהוביל את ולנסי לבחירות,  והיה לך חלק נכבד בקמפיין שהביא לבחירתו כראש מועצה.

בהפקות שלך לקראת הסוף, או ממש בסוף, יש פיק של שיא, וחיתוך לסיום ממש באחת.
כך אני מרגישה גם כעת. ואולי פרידתך מהעולם ומאיתנו היא עוד אפיזודה שביימת. היא כל כך אופיינית לך.
עצוב לי להיפרד כך ולכתוב עליך. לפני כחודשיים באתי לבקר אותך כשחזרת מבית חולים.  היית נינוח, חייכן , מארח בחמימות כמו תמיד והיית כל כך מתעניין במה חדש, איך במפעל, מה עושים ועוד שאלות רבות עלו.
סיכמנו שתבוא לראות את המפעל שאני מנהלת ולא יצא, כי אני הייתי עסוקה כשרצית להגיע. כמה חבל לי שלא יצא ונראה היה לי שאתה בריא ויש עוד זמן למפגש, אך מסתבר שלא.
נוח בשלום, אזכור אותך בליבי.

שיר מתוך הסרט לחג ה-50, מיכאל כתב, אתי פטיש הלחינה, ישרוליק אשל ביים, גדעון שר, אורית הפיקה

כתב אלדד שהם

יום לאחר שקיבוץ שדה נחמיה -"חוליות" עבור רבים, חגג 85 שנים לעלייתו לקרקע, עזב אותנו לצמיתות, גדעון שלח נ"י, מי שהיה אחד הסמלים לבני קיבוצנו לדורותיהם.

בנם של מייסדי הקיבוץ ההולנדי - הצבר האולטימטיבי, 10 ימים לפני הגיעו לגיל 86. גדעון היה ההוגה הראשון של ההרחבה הקהילתית בשדה נחמיה ונרתם במלוא מרצו ויכולותיו להוצאת רעיונותיו לפועל מחזון למציאות.

הוא השקיע את מאמציו לגשר בין ציפיות למציאות בכל הקשור להתאקלמות והתמזגות חברי הקהילה החדשים בישוב המתחדש ובהמשך פעל נמרצות וללא לאות להקמת בית כנסת ייחודי בישוב, לזכרה של הנווטת, תמר אריאל.

בשבילי, שגדלתי לאורו, קיבוץ שדה נחמיה או חוליות לא יהיה אותו בית.

 גדעון ועליזה

ד"ר רונית מרזן נפרדת מגדעון

לאיש מיוחד משדה נחמיה שהלך ואיננו עוד

פעם בשנה אני מצפינה לכפר בלום, למפגש בן שתי הרצאות - חוויה צרופה של מפגש עם האבות המייסדים של הגליל העליון.

אבל השנה יהיה לי עצוב. גדעון משדה נחמיה לא יהיה שם. לפני מספר ימים הוא הלך לעולמו, ואני אתגעגע אליו בכל ליבי.

איש מיוחד היה. היינו משוחחים בטלפון מעת לעת, על המתחולל בישראל, באזור ובעולם, אבל בעיקר על הבנים שלנו שיצאו למלחמה. כששאלתי אותו מדוע אינו מתפנה משדה נחמיה במהלך המלחמה, השיב לי בפשטות, הכי גדעון: "מי יישאר לשמור על האדמה הזאת?". כך היה - מחובר לאדמה ולאדם.

מענטש אמיתי. איש של ארץ ישראל היפה, הטובה, המחברת, ובעיקר אוהבת אדם.

לסיור האישי שהיה אמור לעשות לי ולבעלי אחרי הפסקת האש בצפון לא הספקנו להגיע. אולי לא רצינו להיפרד, כי איפה יש עוד אנשים כמו גדעון….

יהי זכרו ברוך. אתגעגע.

הקיבוץ מחזון למציאות - סיפורו של גדעון בן הקיבוץ