ראיון עם שלמה ינאי (קקטוס)

ראיון עם שלמה ינאי – קקטוס

עיקרי הראיון

בלחיצה על כותרת מקטע, ייפתח הקטע המתאים בראיון

מומלץ לצפות במסך מחשב (לא בטלפון)

שלמה נולד בסלובקיה, ב-1937, למזלו, בתעודת העולה היה רשום 1938, מה שאיפשר לו להצטרף לקבוצת נחליאלי, בני המחזור הראשון של הקיבוץ.

 2:10 ילד בשואה

ב-1939 סלובקיה נכבשה ע"י הגרמנים. כל מה שהוא זוכר מתקופת השואה סופר לו ע"י אחותו שהייתה מבוגרת ממנו בשש וחצי שנים. הוא גם לא דיבר על תקופת השואה עד שנסע עם ילדיו, לפראג להיפגש עם אחיו שהיה מבוגר ממנו ב-12 שנה.

הם התחילו לנדוד עוד לפני 1940, לכל מיני מקומות ששמותיהם לא אומרים לו כלום. בשלב 

מסוים תפסו אותם במקום שהתחילו לשלוח יהודים.

הגרמנים השתלטו על בית העירייה ולקחו את אבא שלו שהיה קבלן אינסטלציה לטפל בהצפות רבות שהיו שם. כך הם נצלו.

בשלב מסוים החליפו שם את האחראי ולקחו אותם לרכבת. שלמה היה בידיה של אמו וצרח נורא. גרמני שהיה שם הרחיק אותם מהרכבת. הסברה היא שהיה לו ילד באתו גיל. כך ניצלו שוב.

בהמשך שלמה חלה ושכב תקופה ארוכה בבית חולים שהוחזק ע"י גרמנים. כשהשתחרר הוא דיבר פתאום גרמנית.

שלמה אימו ובן אחותו

משפחתו של שלמה נדדה בין כפרים. אימו שילמה בזהב כדי שלא יסגירו אותם. שלמה התרוצץ עם ילדי  הכפר בין בתים הרוסים. פתאום הופיעו גרמנים עם כלב גדול. שלמה קיבל שוק, התעלף, ותקופה ארוכה לא היה מסוגל לדבר.

הגרמנים הלכו והתמעטו וגם נשארו מעט יהודים למשלוח. אז הפרטיזנים השתלטו על האזור. משפחתו של שלמה ברחה ליער. הגרמנים, שלא יכלו להגיע ליער באופנועים, שלחו מטוסים להפציץ. היהודים, רצו ביער ונשכבו על האדמה בזמן ההפצצה. כך התקדמו עד שהגיעו למערה. במערה שהו תקופה ארוכה. ם צדו ואכלו סוסים וקוביות סוכר שהגיעו ממפעל סלק סוכר שהיה בסביבה. באחת הפעמים שאבא שלו יצא לחפש אוכל, תפסו אותו ולא ראו אותו יותר. לימים התברר שהוא חלה ונפטר.

שלמה עם אחיו דיורי נפרדו כששלמה היה בן שנתיים ונפגשו כשהיה בן 60

את אחיו שהיה בן 16 גייסו מוקדם לאושוויץ, שהיה אז מחנה עבודה. לפני שהפך למחנה השמדה. הגרמנים נתנו לאסירים כדורי מרץ שיוכלו לעבוד. בשלב מסוים חבר שלו לעבודה, שהבין שלא יחזיק מעמד, נתן לאחיו כינור סטרדיבריוס. כשהגיע סוף המלחמה, האח נתן את הכינור לגרמני שיסתיר אותו, וזה הציל אותו.

האח חזר מאושוויץ מקל, עבר לצ'כיה והתחתן שם עם נוצרייה. אחרי שפגש מקרים בהם יהודים שתפו פעולה עם הנאצים, הוא לא היה מוכן לשמוע יותר מיהודים.

כשנגמרה המלחמה, סלובקיה עברה לידי הרוסים. עם אימו ואחותו התחילו לנדוד חזרה לכפר הולדתו. הם  פחדו להיאנס ע"י חיילים רוסים. התחברו למשפחה רחוקה שחיה באיזה כפר ביער. ומשם חזרו לכפר הולדתו Spisska Nova Vess.

שלמה ואחותו אווה

לאימא שלו לא היה איך לפרנס אותם, אז הכניסה את שלמה לבית יתומים. אחותו נכנסה למסגרת שהעלתה ילדים יהודים לארץ. הרוסים לא אפשרו ליהודים לצאת, אז היו צריכים להבריח אותם. לילה אחד העלו אותו ואת אחותו על רכבת עם נהג קטר יהודי. אימו נשארה בסלובקיה. הרכבת פרצה את הגבול, עברו דרך האלפים לאיטליה, משם לארץ על אוניית משא ישנה בשם גלילה. על האונייה לימדו אותם קפא"פ (קרב מקלות), וגם הכירו שם בחור מעט מבוגר מהם, שדאג להם ובהמשך התחתן עם אחותו.

שלמה הגיע לארץ בשנת 1949. הוא היה בן 12 ואחותו בת 18.

 

12:10 ילד בקיבוץ

אבי אוסטרר מלמד את קבוצת נחליאלי, קקטוס שני משמאל

שלמה הצטרף לקבוצת נחליאלי כשהיו כבר בכיתה ד'. הוא זוכר את הילדות כתקופה של כיף. כל ילד טיפל בפרידה. לפרידה של שלמה קראו איילה. בשבת רכבו לכפר סולד. בקיבוץ היו מטפסים על הגגות, צדים יונים ושוברים רעפים.

רות שלח היית המטפלת שלהם. בזמן מנוחת הצהריים היא הייתה מנקה את חדר האוכל.

בין הילדים הייתה תחרות על ספרי חסמב"ה. בכל פעם שהיה מגיע ספר חדש, עסיס הצליח לחטוף אותו. שלמה ומרדכי פימנטל היו מתעצבנים ומעלילים עליו שהוא מפריע לישון. שהוא עד שרות הייתה מוציאה אותו מהחדר ומענישה אותו.

פעם בשבוע היו מקבלים סוכריות. כל השבוע מתערבים על הסוכריות האלה, על כל מיני שטויות.

היו משחקים גולות במקום להכין שיעורים. אבי אוסטרר המורה, השקיף עליהם מביתו במשקפת. למחרת היה בוחן ומעניש את אלה ששחקו גולות. שלמה התעניין רק במתמטיקה ופיזיקה, שאר הלימודים  לא עניינו אותו.

רק לאחרונה, התברר לשלמה שעסיס שיחק גולות לפני עלייתו לארץ מסוריה. הוא תמיד ניצח ולקח מכולם את הגולות שקבלו מההורים. כשראה שאף אחד לא רוצה לשחק מולו, פנה לשלמה שהיה קצת פחות טוב ממנו ואיתו היו מוכנים לשחק. עסיס הציע לעשות שותפות גולות.

הילדים שובצו לעבודה בענפים. לקחו אותם לחליבת בלילה. בתקופה מסוימת שלמה עבד בחשמלייה עם חיים סלע שאף פעם לא זכר את שמו. חיים קרא לו דינגטייה.

כילד שלמה גידל קקטוסים. כהלצה הוא היה מקרב לפרח הקקטוס את ראשו של אחד הילדים "תראה איזה ריח טוב". מאז קוראים לו קקטוס.

 

15:53 בצבא

קקטוס התגייס לצבא בסוף כיתה י"א. (כושר לקוי). הוא רצה ללכת לקורס טייס אבל בשל היותו בן יחיד, אמו לא הסכימה.

כמ"כ בבה"ד 4 היה פוגש טירונים בני כיתה שלו. למשל איתן ילינק שהגיע לעשות טירונות וגם אורי גרצר שהגיע לקורס חובשים.

 

17:32 בבריכות הדגים

התקופה החשובה של קקטוס בקיבוץ הייתה עבודה בבריכות דגים.

אהרון ד' היה בשבילו האלוהים של הקיבוצניק. כשהייתה מגיעה אסיפה על נושא מרכזי, היו מדברים על משהו, פתאום אהרון ביקש רישות דיבור והכל התהפך.

לקקטוס היה חוש טכני והוא הכניס הרבה חידושים בבריכות. הפועלים היו קוראים לו פידל קסטרו בשל המהפכות שלו.

למשל, בנה במסגרייה מצוף של אבובים, להציף רשת לאיסוף דגים שמשקלה כ-150 ק"ג. המעלית שהעבירה גיגיות של דגים, מהבריכה לטנק שהמתין על הכביש, החליפה עבודה ידנית שנדרשו לה חברים רבים, שגויסו מסידור העבודה (למשל יוסף יעקובוביץ). בסוף התקופה של קקטוס בבריכות בוצעה כל העבודה ע"י חמישה אנשים. הכל היה ממוכן. לא כל ההמצאות היו שלו אבל היה לו מקום מרכזי בהתפתחות הענף.

אהרון ד' הגיע בוקר אחד לאחת הבריכות וראה שעל פני המים צפים דגים מתים. זו הייתה תקלה טכנית. לילה לפני הוצאת הדגים היו מרוקנים חלקית את המים. המים יצאו מהבריכה דרך עמוד בטון חלול שנקרא "נזיר". שמו ניתן לו בשל היותו בודד ובולט על פני המים. גובה המים בבריכה נשלט ע"י מחסומי עץ שמנעו מהמים מלזרום דרך הנזיר. בהוצאת כל המחסומים התרוקנה הבריכה לחלוטין. לקראת הוצאת הדגים היה צורך לרוקן את המים חלקית, כדי שהדגים יתרכזו בקרבת הנזיר. כך אפשר היה לאסוף אותם ברשת. טעות אנוש, או קריסת מחסום העץ, הביאו לכך שפני המים ירדו יותר מדי ומרבית הדגים מתו.

לאהרון ד' האירוע הזה היה כל כך טראומטי שהוא התמוטט והובל לבית החולים.

העבודה בבריכות הייתה קשה. בין עונות הגידול, כשבריכה הייתה ריקה היו נוסעים לאזור שמיר ומביאים אבנים לדפן את הבריכות. כשהתברר שהאוכל שנותנים לדגים אינו מתעכל היטב, היו יוצאים בחורף מביאים זבל עופות מהלול ומפזרים במי הבריכות. אהרון ד' היה שותף בכל העבודות הקשות במשך היום ובערבים היה מנהל את החשבונות של המדגה.

כשאהרון ד' חלה הטילו על קקטוס לנהל את בריכות הדגים.

כל יום היה נוסע לצפת לבקר את אהרון בבית חולים. אהרון היה מדריך אותו  כמה מחסומי עץ עליו להוציא בכל בריכה. "נסעתי אליו לצפת ונורא פחדתי שיקרה לי אותו הדבר. כל לילה יצאתי החוצה, לבדוק שאני לא מוריד יותר מדי מים."

 

23:12 מרכז משק

מרכזי משק, רפי וינמן יוצא, קקטוס נכנס

זו הייתה תקופה של חיסול ענפים חקלאיים שלא צלחו כלכלית. הלול לביצים חוסל. צבי נועם, שהיה משפחה מאמצת של קקטוס בקיבוץ, נפגע מאוד מההחלטה על חיסול הלול, והפסיק לבוא לאסיפות. גם את מכון האספסת ואת המכוורת חיסלו.

בזמנו של אהרון, בריכות הדגים היה הענף הכי מכניס במשק, אפילו יותר טוב מהמפעל שהיה עוד די בחיתוליו. בארץ הפסיקו לאכול גפילטפיש. עברו לפורלים. אז חיסלו את בריכות הדגים. והיה צריך לסלק את כל האבנים שהביאו משמיר.

קקטוס עבר לגידולי שדה.

צילם שלמה קוגל

הכותנה הייתה אז בשיאה ועניינה אותו מאוד. שדה נחמיה היה הקיבוץ הראשון שעבר מ-4 שורות בכותנה לשש שורות. קיפלו את שני הגלגלים האחוריים כדי שיעברו את הגשר על הירדן. הכותנה הייתה הצלחה גדולה. היה צריך לחרוש את השטח מיד אחרי הקטיף כדי שהשאריות לא יגרמו למחלות. היו חורשים בלילה. כשהסכין במחרשה הייתה נשברת,  החבר'ה היו הולכים לישון ומזעיקים את קקטוס לתקן. כשראה שזה לא עסק הוא חתם על חוזה חריש לחמש שנים עם איכר מבית הלל שהיה לו טרקטור ענק.

לקקטוס הייתה תעוזה. בכותנה הייתה שותפות של קטפות. קוטפים יומיים בחוליות, יומיים בכפר סולד, יומיים בהגושרים. ולהעביר את כל הסיפור הזה מקיבוץ לקיבוץ, זה היה בזבוז זמן גדול. קקטוס פירק את השותפות, וקנה קטפת נפרדת. מאז לא היו תלויים באף אחד. היו מכסות קטיף לכותנה, לכן הקטפת נתנה ייתרון גדול לשדה נחמיה.

התברר שלול לפיטום יהיה ענף טוב, שיכניס כסף במחזוריות של שלושה חודשים. קקטוס הלך על שני לולים בבת אחת.

העמסת העופות הייתה בלילה. תורנות חברים. זה היה סיוט. בלול היה חם, ובחוץ היה קר. כולם קיללו אותו וגם קקטוס קילל את עצמו. למה היה צריך את הצרה הזאת.

 

29:28 במפעל

ליד כל מכונה עבד אדם שהוציא את המוצרים מהמכונה. קקטוס ביחד עם אברהם כוהנים התקין סרט נע ושולחן מסתובב, שריכזו מוצרים מכל המכונות. ימי עבודה רבים נחסכו.

בשביל לקנות מכונות, היה צריך להתחייב לייצוא. אבל מה יש לייצא? המפעל היה בקשר עם חברה גרמנית שעושה צינורות. אז החליטו לייצא צינורות, למכור קרח לאסקימוסים. צינורות לוקח הרבה נפח, אז הכניסו במכולה צינורות קטנים בתוך גדולים. לכבוד זה שברו בקבוק שמפנייה. כשהמכולה הגיעה לגרמניה, בגלל החום, כל הצינורות נהיו אליפסה ובזה נגמר הייצוא.

אז ייצאו איזו כוס מצ'וקמקת לארצות הברית. לא הצליחו להגיע לכמות הייצוא שנדרשה. עשו כל מיני שטויות, כי פחדו.

 

32:56 ברידג'

קקטוס למד לשחק ברידג' במילואים. בחוליות, אחרי ארוחת הצהריים עלו למועדון. התפתחה שם חבורת משחקי ברידג'. גדי מצר היה השותף של קקטוס. כזוג הם הגיעו לתחרויות בינלאומיות בגני התערוכה.

 

34:48 עוזב קיבוץ

קקטוס עזב את הקיבוץ, כי לתחושתו, נגמרה האידיאולוגיה. החיים נהיו נוחים. אהרון ד' היה די קיצוני לגבי אלה שנחשבו לבטלנים. קקטוס הזדהה איתו בהרגשה. כשהיה מרכז משק, בסוף יום העבודה היה לוקח את גוגו על האופניים לסיבוב בשדות. לראות מה קורה בכותנה, באספסת. וחווה הייתה אומרת: "כולם בבית כבר, ואתה מסתובב כל הזמן בשטחים".

עזיבת הקיבוץ הייתה אז עדיין נחשבת לבגידה. רפי ויינמן שהיה מזכיר, נמנע  מלדבר איתו מחשש שישתכנע בעצמו. לעזיבה נדרש אומץ. בקיבוץ אמרו: "קקטוס אוהב כסף". לא היה לו גרוש על הנשמה. ההורים של חווה טסו לבקר אח בארה"ב. קקטוס רצה לקחת הלוואה מהבנק לאפשר לחווה לטוס עם ההורים. הבנק סרב כי היה לקוח חדש.

בחוליות מגיל שלושים הפרישו לפנסיה. הקיבוץ נתן לו את הכסף שהופרש לפנסיה וגם את כספי השילומים שקקטוס העביר לקיבוץ. זה מה שאפשר להם לשלם על התשתיות למשק שלהם בבית הלל.

כשהקימו את בית הלל, נתנו לכל משפחה שתי פרות וחצי סוס. הרבה מהם ברחו, כי לא יכלו לחיות מזה. הסוכנות דרשה מהמושב לקלוט משפחות. שאם לא, יוחזרו האדמות למינהל. בית הלל פנו לקקטוס והציעו לו את המשק. היה עליו לשלם רק את התשתיות.

 

39:07  מהנדס בדן

קקטוס התקבל כמהנדס במפעל בדן. שם נחשף לעבודה בתוכנת שרטוט במחשב. הוא נדרש לתכנן ממטרה שתפזר מים בצורה אחידה כדי שהפרחים בחממות בהולנד ובשוויץ יגדלו בגובה אחיד. על הממטיר הזה עבד שבעה חודשים. בדן המשיך לעבוד כמהנדס עד שבע שנים אחרי הפנסיה.

מטע הפקאנים

41:08 קיבוץ לעומת מושב

כשקקטוס מסתכל היום על הקיבוץ, לעומת המושב, הוא מזהה במושב ייתרון בהקשר של בנייה לילדים. בבית הלל כל הילדים שלו יכולים לבנות ולגור בשטח המשק שלו. בקיבוץ זה בלתי אפשרי.

חיסרון נוסף שהוא מזהה בקיבוץ קשור לתפקידי מנהלים. מנהל בקיבוץ חושש מלקחת סיכונים. הקפיצה הגדולה של המפעל בחוליות התרחשה ברגע שהחליטו לקחת מנהל חיצוני.

מימין לשמאל: שלמה אבישי עמרי גיא לירן חווה