חוה שלזינגר 1934 - 2026

אמאל'ה שלנו – מספידה אורית

אישה קטנה אבל ענקית, לביאה חסרת מרגוע, כך היית כל חייך. אמא נולדה ביוני 1934 ומסביבה משפחה גדולה ואוהבת בעיר אוסטרבה בצ'כיה. עם תחילת המלחמה הבינו הוריה שעליהם לעזוב את אירופה ולעלות לישראל, הם ברחו לפולין שם התברר שלא ניתן להגיע לארץ בגלל הים הסוער והם בחרו לשוט לאנגליה. באנגליה השתכנו בעיר ליד לונדון ביחד עם פליטים מצ'כיה במשך כל המלחמה. אמא שהייתה בת חמש וחצי התחנכה בפנימייה מרוחקת מהמקום והייתה נוסעת לשם ברכבת לבד עם שאר הילדים כשכל 3 חודשים חזרה לביקור אצל הוריה. בפנימייה שהייתה תחת חסות בית המלוכה  והמלכה. בפנימייה אמא התחנכה עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לפראג ומשם בשנת 1949 עלו לארץ.

אמא הייתה מיועדת להגיע לקבוץ כפר מכבי אך מכיוון שלא הייתה לה שם מיטה אביה החליט להעביר אותה לשדה נחמיה. כאן הצטרפה לקבוצת ההשלמה ופה פגשה את אבא שלנו. 

יחד עם אבא, רפי ודליה החלו את מסע החברות והשכנות המשותפת שחיברה בין המשפחות לעד. אבא ואמא התחתנו בשנת 1955 בשדה נחמיה. אמא שהייתה בת יחידה רצתה משפחה גדולה ותכננה 6 ילדים ואבא שרצה רק שניים כבר הבין שלא יוכל להתנגד לה.

לאחר שסיימה את הצבא יצאה ללמוד מטפלת תינוקות במשך שנתיים בבית חולים עפולה. היא עבדה בקיבוץ בבית תינוקות ולאחר מספר שנים עברה לטפל בנעורים או כפי שנקראו אז כיתות ההמשך. היא יצרה קשר מיוחד של אהבה ודאגה עם הנערות והנערים של שדה נחמיה והם בתמורה זוכרים לה את זאת עד היום.

לאחר מכן עברה לבישול במטבח הדיאטה, הייתה אקונומית כלומר מנהלת המטבח שנים רבות ובהצלחה רבה.

בשנת 1974 אבא נפטר בפתאומיות. ביום ההלוויה נכנסנו אמא, עוזי ואני לחדר הזיכרון ומול הארון של אבא אמא הבטיחה לו שתמשיך לגדל ולדאוג למשפחה בדיוק כפי שתיכננו. היא הבטיחה וקיימה!. היא גדלה אותנו ולא החסירה דבר, חינכה אותנו להיות אנשים טובים, תורמים, לחשוב על הזולת ולדאוג לאחרים. ממנה למדנו לא לוותר להיות אנשים חרוצים ולהיות יחד תמיד. היחד שלנו היה חשוב לה מאוד. אמא חייתה בשבילנו, ילדיה, ואחרינו כשבאו הנכדים הרעיפה גם עליהם את אהבתה ונתינה ללא גבולות.

כשהייתה בת 50 והבינה שדרורי כבר מספיק גדול יצאה ללמוד עבודה סוציאלית. ספר ההפעלה של התפקיד עובדה סוציאלית הוא אמא שלנו. היא עבדה בקופ"ח צפון בק"ש והייתה מאוד אהובה על התושבים. את ביקורי הבית מידי יום הייתה עושה בהליכה לאורך ולרוחב הרחובות  מבית לבית, משליטה סדר וארגון במרפאה ומפנקת בעוגות וריבות את הצוותים הרפואיים.
בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ הייתה ידועה גם בעוגות שאפתה, בריבות שרקחה ודאגה לפנק את כל מי שפגשה.

שנים, בצד עבודתה גם הייתה אחראית על המועדון לחבר ועל אפיית העוגות למועדון ולכל אירוע בקיבוץ.

בזכותה קבלתי בסיום קורס מ"כיות תואר מלכת החבילות והעוגות במחנה 80. בימי רביעי מידי שבוע היא הייתה קמה ב 4 בבוקר אופה עוגות שמרים ובחמש וחצי הייתה נותנת את החבילה לגזבר שנסע לת"א. ב-7.00 היו מניחים לי את החבילה בש"ג של מחנה 80, וכך גם הש"ג זכה לקבל ממני עוגת שמרים חמה וטעימה, ובסיום הקורס בא להודות לה. היא הייתה כולה אישה של נתינה.

מתקופת שהותה באנגליה דברה אנגלית במבטא בריטי. היא העריצה את בית המלוכה הבריטי ואת מלכת אנגליה ואירוע מיוחד בחייה היה נסיעה בשנת 1981 ללונדון בעת החתונה של המלך צ'ארלס ודיאנה. אהבה את הביטלס והינו שומעים את השירים שלהם בבית בקביעות. הכירה את הדגלים של כל הארצות והיה לה ידע רחב בהיסטוריה, גיאוגרפיה ועוד דברים רבים. הייתה אופה ומבשלת במטבח כאשר היא מקשיבה לתוכנית עם שאלות הטריוויה של הרשת BBC ויורה את כל התשובות ללא טעויות ללא מבט בטלויזיה. הייתה קוראת ספרים באנגלית ופותרת תשבצים.
הייתה אספנית של מיניאטורות וכפיות קטנות מכל העולם, שבכל יום חמישי הייתי צריכה לנקות מאבק.

הייתה האופה והמבשלת הכי טובה שיש. עד גיל 80 עוד התעקשה לבשל 3 ארוחות ערב לכל המשפחה המורחבת. חנוכה היה חג המיוחד שבו הכינה לנו מטעמים מיוחדים ומתוקים. שבועות לפני הייתה מתחילה בהכנת הקופסאות עם הממתקים והעוגות המיוחדות. למה שבועות לפני כי זיו היה פותח את הקופסאות ומחסל אותם לפני וגם שתהייה כמות מספיק גדולה הייתה לחלוקה של המטעמים לרבים מהחברים שלה ושלנו.

הייתה מכינה ותופרת לנו את התחפושות בפורים בתפירה ידנית, לא תחפושות פשוטות ממש מושקעות.

בטורניר השנתי של המחזורים בכדורסל בקיבוץ הייתה אופה בבית בתנור הקטן שלה עוגות מיוחדות למנצחים כאשר עדיין לא היה מקובל להכין בבית עוגות, ולדרורי ולנכדים הייתה מכינה עוגות בצורות מיוחדות ולפי הזמנתם. היא הייתה אופה לחתונות את עוגת החתן והכלה ב 4 קומות עוגות טעימות ומקושטות. אהבתה אלינו הילדים שהינו כל עולמה לא ידעה גבולות. את דרורי שהיה בן 3 כשאבא נפטר עטפה יחד אתנו באופן מיוחד. דרורי היה קשור מאוד, היא הקפידה ללוות אותו בטיולים ובנסיעות ואם היא לא יכלה לצאת הייתה שולחת את עוזי או אותי, רק כדי לתת לו את הבטחון לצאת מהבית, כשלא הצטרפה דאגה להיות ראשונה שיראה כאשר הטיולית מגיעה לקיבוץ. בכל פעם שדרורי כילד היה נפצע וזה קרה לא מעט הייתה מבלה ליד מיטתו בבית חולים, היה לנו סדור קבוע אני בלילה אתו והיא בבקרים .

אמא המשיכה לעבוד בהתנדבות עד כמעט גיל 80.

בגיל 80 האלצהימר הגיע. כשהייתה בת 83 דרורי נפטר והיא כבר הייתה בתוך מחלתה. המחלה שממנה כל חייה חששה הצילה אותה במובן מסוים, היא הקהתה את הסבל והכאב על מותו.

להספד המלא של אורית

פרידה – דליה ויינמן נפרדת אחרי 75 שנים של חברות

נוער ב' ההשלמה: דליה שנייה מימין, חוה שישית מימין, רפי ושלמה שלמה עומדים משמאל

בדרך כלל כל פרידה לא קלה, אבל פרידה אחרי 75 שנים של חברות, שכנות,  קשה מאוד.

נפגשנו לראשונה, חוה ואני, בקיבוץ חוליות ב-1949, שתי ילדות בנות 14ו15.שתינו עלינו ארצה אחרי המלחמה הגדולה, אחרי ילדות לגמרי לא נורמלית. באנו לארץ חדשה, לבנות בה ולהבנות בה, ממש כך.

מהיום הראשון שנפגשנו  ועד לפני 3 ימים, תמיד גרנו קרוב אחת לשנייה. תחילה בצריף קטן , מיטה ליד מיטה. במשך השנים עברנו בתים שונים­, בהתחלה כנערות מתבגרות באותו חדר, אחר כך כנשים נשואות בדירות שכנות, דלת ליד דלת. הגורל חיבר ביננו  כך שגם חיינו התנהלו במסלולים כמעט זהים. התחתנו באותה שנה, הולדנו ילדים באותו סדר וכמעט באותו גיל. לצערנו את חוה פגש אסון גדול ושלמה, בן זוגה היקר, עזב אותנו מוקדם מאוד. חברתי התמודדה עם האסון בצורה מעוררת הערכה.

המשכנו לגדל את ילדינו יחד  באושר וגם בעצב גדול, ששוב פקד את חוה כעבור שנים, עם מותו של  דרור.

בגרנו , זקננו, ילדים, נכדים, נינים.

יום אחד אני מתעוררת ורואה שבבית לידי אין אף אחד. בפעם הראשונה אחרי 75- אין לי שכנה.

השנים האחרונות לא היו קלות לך ולמשפחתך. לאט, לאט התחלת להתנתק מאיתנו. למרות זאת לפעמים עוד זכיתי לחיוך קטן ממך וניצוץ של הכרה בעיניך. עד הניתוק הסופי.

אוהבת אותך ואזכור ואתגעגע לאור בביתך לידנו.

שלום חברה.... 

לדפדוף  באלבום המשפחה

חוה חברה של שלושה עשורים – מספידה רימה שלימוביץ

לכתוב דברי  פרידה לחברה של שלושה עשורים, זאת  משימה שוברת לב, אך גם הזדמנות להנציח קשר שהוא כמעט חיים שלמים.

​חוה ,יקרה שלי.

איך אפשר לסכם  כל כך הרבה שנים של חברות בדף אחד? איך אפשר להיפרד ממישהי שהיא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, מהזיכרונות שלי?

​ היית שם בשבילי ברגעים הכי יפים, בשמחות משפחתיות, אך גם ברגעים הכי קשים של צער ואובדן.

ותמיד – תמיד היית שם בשבילי .

בימים הראשונים שלנו בארץ .

כשהיית באה לדירה הקטנטנה שלנו  בקריית שמונה. דיברת עם אבא שלי אידיש, לימדת את אימא שלי על מאכלים וטעמים חדשים ולא מוכרים. היית  מביאה לנו ארגזים של דברים: בגדים ומשחקים לילדים, מגבות, מצעים, כלים. מה לא. לא היה לנו כלום והיינו שמחים לכל  דבר.

 אני זוכרת שערב אחד בזמן הפגזות של קטיושות בעיר, היינו בדרך לעבור עוד לילה במקלט הציבורי. פתאום הופיע דרור ששלחת  אותו  לקחת אותנו לקיבוץ. הכנסת את ארבעתנו לחדר שינה שלך . ושכנעת את הרבש"צ שהגיע, שאנחנו חייבים להישאר בקיבוץ.

היה לך קשר מיוחד עם גנאדי, הוא ממש אהב אותך והחזרת לו אהבת אמת. בחיים לא אשכח את יום הולדת ה-70 שלך, כשגנאדי שהיה חולה וכבר חלש מאד,  ניגן לך מנגינות שאהבת מאד.

אהבת טיולים וחו"ל.

נהניתי איתך בנסיעות של בית ותיקי הגליל. לא פעם, ברחנו בערב לשתות כוס בירה שאהבת. את גם בחופש לא יכולת להשתחרר מדאגה ומתן עזרה לחברים.

בשנים האחרונות בכל מפגש שלנו הייתי מביטה בעיניים שלך ומנסה לראות את חוה שלי. כמעט תמיד זכיתי בחיוך  וניצוץ של הבנה מי אני .

​אני מודה לך, חוה ,על כל הפינוקים המתוקים,  על ביקורי פתע, על שיחות נפש, על בדיחות שרק אנחנו הבנו.

היית לי חברת נפש.

 האור שלך, הטוב שבך והחוכמה שלך ימשיכו ללוות אותי . את תמיד תהיי חלק ממני.

​ תודה על הזכות להיות חלק מחייך במשך כל כך הרבה שנים .

​אוהבת תמיד ולא שוכחת.

רימה שליימוביץ .

סבתא חוה – הספידו הכלות איריס, שחר, אילאיל

​

אישה קטנה בגוף אבל גדולה מהחיים. אישה חזקה ועוצמתית שגרה בתוך הלב שלה, עם נתינה אינסופית לילדים, לנכדים ולכלות שלה. קיבלת אותנו בלב וזרועות פתוחות למשפחה, כמו היינו בנותייך.

באופן קבוע ביום שלישי הייתה בודקת עם כולם מה נרצה לאכול ביום שישי: פפריקש עם נוקלה, קציצות עם או בלי רוטב, שניצלים, עוף בתנור עם ירקות היו חלק ממנות הדגל שלה, הכי טעימות ביקום. היא ידעה מה כל אחת אהבה לאכול ובעיקר מה לא, מי שמע על צימוקים בעוגה? מיד הופיעה אחת ללא. טבעות זיתים ובצל הונחו בצד הסלט. פפריקש בלי שמנת בסיר נפרד. מספיק ששמעה פעם אחת שמישהי מאיתנו אוהבת משהו מסוים, והיה ממתין לה באופן קבוע, למשל סיר גדול של מרק עוף שהיה מחכה אפילו בימי הקיץ החמים.

אי אפשר כמובן לדבר על הבישולים בלי להזכיר את כל העוגות, העוגיות, המאפים וממתקי שולחן חנוכה המסורתי, החג השלזינגרי, שתמיד הייתה מחביאה לנו קצת בארון שלא ייגמר עד שנגיע לבקר..:)

לא ניתן לספור את הימים והלילות שהנכדים היו אצלך: בנסיעות לחו"ל, בימי שישי שהנכדים היו אוהבים לישון אצלך ביחד וסתם ביום רגיל כשרצו קצת פינוק ושקט מההורים, משחק דומינו עם סבתא וכמובן איזה ממתק.

חוה יקרה, מתוך המקום שגידלת לבד 4 ילדים בנית בית חם, אוהב, מלוכד ומחובר באופן מעורר השראה וככל שהתרבו הנכדים (בהמשך גם הנינים) והבית נהיה עמוס יותר ויותר האהבה רק הלכה וגדלה. מאז שביקרנו אותך בסופ"ש שעבר שחלה נסיגה משמעותית במצבך, מתנגן אצלי כל הזמן השיר של ישי ריבו: תוכו רצוף אהבה. כמו פזמון השיר, תוכך היה תמיד רצוף אהבה וביתך צפוף לרווחה. משפחה שלמה ומלוכדת גדלה מהכוח שלך ומהלב שלך והלוואי שעכשיו, אחרי שהתאחדת עם שלמה ודרורי שלנו, את מסתכלת עליה מלמעלה בגאווה הכי גדולה שיש.   

 שכבי על משכבך בשלום, נזכור ונאהב אותך לעד.

סבתא חוה אחת ויחידה – הספד הנכדים שחר, שגיא, עומר, ברי, עמית, גאיה, מאיה, אלה ונעמה

כמה קטנה ככה גדולה מהחיים!

ככל שאדם מתבגר וצובר חוויות אפשר לנסות ולהבין מה אדם אחר עבר בחיחו. ואת סבתא עברת הרבה. ילדה קטנה שעברה ממקום למקום, מלחמה גדולה, איבדת משפחה, עברת מארץ לארץ ובסוף לכאן. הקמת משפחה לתפארת, ארבעה ילדים, איבדת בעל והמשכת במלוא המרץ. לרגע לא עצרת.

אהבת את כולנו ודאגת שנהיה שמחים, מאושרים, צנועים, חרוצים וכמובן שבעים.  וואו, מי לא מכיר המאכלים והמאפים שלך! לא היית רק סבתא שלנו, היית הסבתא של כולם.

דאגת, טיפלת, שמרת, והיית שם עבור כל אחד ואחת תמיד עם לב פתוח, עם נתינה אינסופית. גדלנו איתך, ממש ככה בקיבוץ, בין השבילים והבתים, תמיד ידענו שיש מקום אחד בטוח, חם ואוהב וזה אצלך.

ימי שלישי שישי ושבת אצלך היו חגיגה משפחתית.  כל המשפחה סביב השולחן, אוכל, צחוקים, תחושת יחד שאי אפשר להסביר.   זה לא היה רק ארוחת ערב  זה היה בית.

ובחנוכה… מי יכול לשכוח את שולחן הממתקים שלך, את השפע, את ההתרגשות, את האור שהבאת איתך בדיוק כמו החג עצמו. את לימדת אותנו מה זו משפחה, מה זו נתינה אמיתית, ומה זה להיות שם בשביל אחרים בלי לבקש כלום בתמורה.

היום אנחנו נפרדים ממך, אבל האמת היא שלא ניפרד לעולם השארת משפחה גדולה, שמחה חזקה ומאוחדת.

את יכולה להיות גאה במה שיצרת

תודה על מי שהיית עבורנו ועבור כולם.

תודה על דאגה ואהבה שלא היה סוף לה.