ראיון עם הבת הראשונה של הקיבוץ - תמר לוי (שהם)

נולדתי בנטעים, ב-16 דצמבר 1939. הבת הראשונה של הקבוץ. אמא ספרה שהם רצו עם התינוקות למקלטים כי הייתה הפצצה של המטוסים האיטלקיים על תל אביב. כך שמלחמת העולם ה-II הייתה המלחמה הראשונה שהשתתפתי בה.

ילדות בחוליות

נטעים - 1940

מנטעים אני לא זוכרת כלום. כשעברנו לעמק החולה גרנו בבית הראשון שנבנה בחוליות. לא היה כלום מסביב ושיחקנו  באבנים ומקלות. אחר כך עברנו לבית שהיה גן ילדים,  מטבח ילדים ומתפרת ילדים.

זוכרת המון טיולים בקיבוץ, לפרות לסוסים לגן ירק. אמא עבדה בגן ירק אבא תמיד עסק בביטחון.

מימין: יעקב בילדנר, תמר שהם, גדעון סלייפר, מרדכי פימנטל

את הכביסה של החברים תלו בכל מקום שהיה מוצל.  גם מתחת לגגונים של בית הילדים. במנוחת הצהרים, אסור היה לצאת לשירותים. כשהבנים היו צריכים פיפי, ולא היה להם איך, אז הם פשוט השתינו מהחלון על הכביסה התלויה. מה שהבנות לא יכלו כמובן.

היינו היינו מאוד שובבים אבל גם החוקים היו מאוד נוקשים. בסוף מנוחת הצהריים היינו צריכים לחכות בחדר עד שמטפלת תעבור ותראה עם כל המיטות מסודרות.

ישנו שישה ילדים בחדר שלוש על ארבע, אני ישנתי על מיטת ברזל מתקפלת. באחד הימים גדעון ואני קיפלנו את המיטה בלי לחכות למטפלת, נתקעה לי אצבע והתקצרה. אבא לקח אותי על הכתפיים לרופא בעמיר.

כיתה א' למדנו עדיין באותו בית. אסתר מנצ'ר הייתה המורה.

אסתר מנצ'ר עם: חיה, גדעון, מרדכי, תמר, יעקב

רציתי צמות וזה לא כל כך הלך. בסוף עשיתי שתי צמות קטנות ואז סיפרו אותי.  אסתר מנצ'ר עשתה תרגיל בחשבון: "לתמר היו שתי צמות, הורידו לה שתיים, כמה נשארו?" את העלבון הזה אני לא שוכחת.

אחרי אסתר יצחק פימנטל נהיה המורה שלנו. היו שיעורי כושר, תלו אותנו על מסגרת של נדנדות והיה צריך לקפוץ למטה. למטה היו רק אבנים ואדמה. נורא פחדתי מזה, אבל קפצתי, לא הייתה לי ברירה, שברתי את היד ואימא שלי נסעה איתי באוטובוס לטבריה לקבל גבס.

מימין: רפאל, מרדכי פ. יצחק פ. נסים ד. אורה, חיה ס. תמר ש.

עם יצחק למדנו הרבה טבע, ויצאנו הרבה החוצה. למדנו לפי נושאים. חקלאות, תורה, בעלי חיים. עבדנו שעתיים כל יום אחרי או לפני הלימודים. בהתחלה בסידור וניקו הבית,  טיפול בתרנגולות ובארנבות בחצר. אחר כך במשק ילדים.

בכיתה ג' אבי אוסטרר נהיה המורה שלנו. אבי אהב מאוד לעשות הצגות בסיום כל נושא. הזמיר של מלך סין, הצגה לסיום ספר עמוס,  אמיל והבלשים, בט"ו בשבט התחפשנו לעצים.

הפינוי לחיפה

במלחמת השחרור, יצאנו באוטובוס בשלוש בלילה. עד ראש פינה נסעתי בטנדר של אבא והילדים נסעו באוטובוס משוריין. בראש פינה החליפו לאוטובוס רגיל.

בפינוי על רקע הבית ברח' הגפן 19: יהודה, אברהם, יעל, תמר, מרדכי, נסים ד, גדעון, חיה

בחיפה גרנו בבית ערבי נטוש בן שלוש קומות, ברחוב הגפן 19. התינוקות בקומה הראשונה, ילדי הגן באמצע והגדולים בקומה השלישית. בעל הבית שברח ללבנון היה חוזר לקחת חפצים שלו שנשארו במרתף. מאוד התרגשנו כשהוא בא. מדרגות הובילו לחצר ומשם לכביש. על המדרגות, מהקומה השלישית, היינו מגלגלים צמיגים שהיו  פורצים את הגדר אל הכביש. הלכנו גם לים עם המורים.  בבוקר היינו עם המורים והמטפלות ואחרי הצהריים הייתה שעה כזאת שלמי שהיו הורים היה יכול לטייל איתם ולמי שלא אז הלכו בקבוצות. היו אזעקות. בארוחות שבת הגישו אגוזי לוז, דבש וקקאו. אבי המורה היה הגבר היחיד אז קראו לו תרנגול.

קבוצת נחליאלי חזרו ראשונים מהפינוי לקיבוץ. אסתר נשארה בחיפה עם הילדים הקטנים ותמר כתבה לה מכתבים שנשתמרו. 

ילדי חוץ

התחילו להגיע ילדי חוץ. ניסים דהן הצטרף עוד בגן לפני כיתה א'.  שלמה קקטוס, אורי גרצר, דוד רנד, צבי קליין. חילקו אותם למשפחות מאמצות. הם כבר קצת ידעו עברית, נכנסו לכיתה ולמדו רגיל. כמו בני המשק הם קבלו בגדים והכל.  א"כ, בכיתה ה' נוספו נסים ושאול עסיס, פנחס משעניה, רותי קליפא, הם באו מלבנון. "ניסים דהאן סיפר את הסיפור שלו, איך הלכו ברגל עם חמור מסוריה, עד דרדרה ומשם בסירה לחולתה, ומשם לשער העלייה. נשארנו פעורי פה."

נהיינו כיתה די גדולה עם אוסף של ילדים מכל הסוגים.

היו כאלה שזה הרים אותם והיו כאלה שדרכו עליהם. את זוכרת פערים?

בוודאי. אצלנו בכיתה, קראו לכל אחד שם על פי איזה דבר לא טוב שלו. לי למשל קראו נקניקיה, בגלל האצבעות שלי. יעל הייתה שפנה, מרדכי אריכה, כל מיני שמות. אברהם ברומט הרבה סבל. החזקים שלטו. אבל זה בכל חברה. בפרט אחרי שבאו כל העולים, אורי וקקטוס וכל זה, אז נכנס כל העניין הזה של העדפה.

העדיפו את בני המשק?

לא, בכלל לא. יהודה היה הבן אדם שכולם אהבו, בכלל לא לפי בני המשק.

בני עדות המזרח?

לא. הייתה בחורה שהגיעה ב"קורת גג". ב1951 כשפינו את כל האוהלים. אותה לא סבלו, אבל היא באה לבד. ובאיזשהו שולב קשרו אותה על עץ, ועשו דברים נוראים. וגם השם שלה, אני לא אגיד אפילו את השם שלה. כי קראו לה בשם איום. אבל חוץ מזה בכלל לא. ניסים היה כל כך מקובל. וגם עסיס ושאול, ופנחס. כל אלה שהגיעו אלינו מלבנון. אני לא הרגשתי שהייתה איזה אפליה.

בית ספר יסודי בחוליות

רות שלח הייתה המטפלת. הייתה מדהימה. הכניסה לנו כללים לחיים. ניקיון וסדר. את החדרים והמיטות בדקו ביום חמישי. ביום שישי הלכנו למתפרה לקחת חבילות עם בגדים נקיים. כל אחד קיבל מכנסיים, חולצה, לבנים גרביים מגבת.

מימין: אברהם, מרדכי, פנחס, יהודה, דוד רנד, אבי אוסטרר, קקטוס, אורי

כל אחד סידר את הבגדים שלו בארון.  במוצאי שבת השלכנו בגדים לכביסה."

אבי קיבל התמוטטות עצבים ולא היה לנו מורה. אברי יוגב לימד אותנו, אריה גל עשה לנו התעמלות בוקר, אבא שלי היה מורה שלנו לטבע ורות שלח מורה לאנגלית. בכיתה ה' עברנו לצריף השבדי. עבדנו המון בקיבוץ כל אחד היה לו ענף. אני עבדתי ברפת. היו ילדים שעבדו בלול בפלחה בדייג. ממש עבדנו. בחופש הגדול, מעל חצי חופש עבדנו ואז קיבלנו איזה שבועיים חופש.

הלימודים עם שמעון פחה היו ממש חוויה. נחמה ליבוביץ' שלחה לנו כל שבוע שאלות על פרשת השבוע, ואנחנו במשך השבוע למדנו לפי הדברים שהיא שלחה. בסוף שבוע שלחנו לה את התשובות שלנו. הייתה ספרייה. לכל ילד היה כרטיס והיה צריך לסמן מה הוא קרא. ואם הוא לא קרא מספיק במשך השבוע, היה עליו לקחת ספרים נוספים.

באמפיתיאטרון היו הצגות. ולחלק מהן היה מותר לנו ללכת. אבל היה צריך לגמור את החליבה לפני שהולכים להצגות. התגייסנו כולנו, כל הילדים, לעזור בחליבה ולגמור ברפת כדי שכולם יכולים ללכת להצגות. שם פעם ראשונה אכלנו קרטיב או ארטיק.

היה לנו רדיו אחד בכיתה. כל שבת היינו יושבים כולם ביחד גם בנות גם בנים לשמוע שירים ושערים וגם את הסיפור של האינדיאנים.

האוכל לא היה משהו. היו ימים שהיו קציצות דגים. זה היה נורא. הכניסו לכיסים. והיה איזה עובד שבא מקרית שמונה ועבד בחצר. הוא כנראה היה מאוד רעב, נתנו לו את הקציצות שיאכל.

קראנו את הספרים של קארל מאי. במוצא שבת היינו נפגשים בבניאס, באיזשהו מקום נידח, הכל היה סבוך ויצחק שלח היה מספר לנו סיפורים. הוא היה מעביר את מקטרת השלום בין כולנו. לכל אחד היה שם אינדיאני. לי קראו נשוטשי. יהודה היה וינטו.  במוצא שבת אכלו אצל ההורים ארוחת ערב והיו עושים תמיד איזו חביתה, סלט, והיה צריך לוותר על זה בשביל המפגש של האינדיאנים.

בית ההורים

אבא זאב ואמא אסתר הגיעו מגרמניה להכשרה בהולנד והצטרפו לקבוצת חוליות שנוסדה בזיכרון יעקב. מזיכרון עברו למושב נטעים.  אבא שלה עוד עזר לסלול את כביש חיפה-תל אביב.

זאב אסתר ותמר בשיכון א'

מאוד אהבתי את ההורים. כמעט לא ראינו אותם רק מארבע וחצי עד שש. בשש היה חושך. היה צריך לרוץ בלי מדרכות. והיו תנים. פחדתי נורא.

נסעתי עם אמא שלי לתל אביב להכיר את סבתא שלי (אמא של אבא). משנות ה-70 הייתה לי סבתא פה (אמא הירש). היא באה מארצות הברית. במלחמת העולם היא הגיעה מגרמניה לאנגליה באונייה האחרונה. היא עבדה בלונדון בבליץ. עם קשישים מצ'כוסלובקיה. אחר כך היא עברה לארצות הברית. מיד כשקיבלה את הביטוח הלאומי היא באה וגרה איתנו. הייתה פה כל השנים. מאוד מאוד אהבתי אותה היה לנו קשר טוב.

עם ההורים היה קצת קשה. עם החיים האישיים של אבא. כילדה הייתי די מעורבת. עזרתי לאמא. זיכרונות לא כל כך טובים.

עם האחים שלי היה לי מעט מאוד קשר בתור ילדה. אלדד צעיר ממני בארבע וחצי שנים, יואב תשע ויאיר שלוש עשרה. הייתה לי בר מצווה כשיאיר נולד.

יאיר, תמר, אלדד ויואב עם אמא אסתר

אני לא זוכרת את יואב בצבא, זה היה ב-67. עבדתי בגן. שבוע ימים היינו עם הילדים מתחת לאדמה. יצאנו לרחוץ אותם אחד אחרי השני.

ביום כיפורים ב-73 עבדתי בתורנות בבית התינוקות. בצהריים ההורים הביאו את התינוקות. הביאו אותם לישון בצהריים שההורים יכולים גם לנוח. כל הילדים היו במיטות, קיפלתי כביסה או משהו, ופתאום באו המיגים. איזה רעש. רצנו למקלט של תינוקות שהיה מוזנח.

אחרי שאבא נפטר, אני ראיתי אותו למות. אימא התקשרה לי בארבע בבוקר. אבא ברגעיו האחרונים.

 אחר כך, היו לאימא הרבה שנים יותר טובות. עבדה בספרייה. היה לנו קשר מאוד טוב מצאתי עכשיו זה מכתב שהיא כתבה לי ב-1999 ( בת 85).הלינה המשותפת הייתה מובנת מאליה. לא הייתה אופציה אחרת. פעם אחת היית חולה בדלקת ריאות,  ב-1950 בדיוק כשירד השלג.  ואז שלושה שבועות ישנתי בבית אצל ההורים. חנה בקרס באה לתת לי כל שלוש שעות זריקת פניצילין. מאוד נהניתי. אבל בשביל לישון אצל ההורים היינו צריכים להיות חולים. אני פחדתי בלילות בעיקר מהתנים. בהתחלה כשעוד היו כאן ערבים אז פחדתי מהערבים.

1946, אלדד, תמר ועבד אל נבי

חלום שלא שכחתי אותו שערבי בא והוציא אותי ממיטה דרך החלון. היה אוטובוס יהודי ואוטובוס ערבי. האוטובוס הערבי היה צבוע בסגול והיהודי בירוק. אנחנו הלכנו לגשר לראות איזה אוטובוס מגיע. שם תמיד ליווה אותנו איזה אחמד אחד מעבסייה, שאמר להורים שלי שהוא רוצה לקנות אותי כשאני אהיה גדולה. הוא ייתן להם בקר. ומזה אני פחדתי נורא שההורים ימכרו אותי.

הלכנו לקטוף פטל, הערבים בצד אחד של התעלה ואנחנו בצד השני. הם גם באו הרבה פעמים לחדר האוכל להביא ביצים.

בחדר האוכל הישן ישבו על ספסלים. אנחנו לא אכלנו שם ההורים כן. היה שם פסנתר יחיד גם רדיו יחיד של הקיבוץ.  ובשבתות אבא שלי ניגן בכינור וירי ניגן בפסנתר ואני מאוד אהבתי זה. גם בימי הולדת שלי בגן אבא היה בא לנגן.

אבא גם בנה משחק, לוח כזה גדול עם חיילים קטנים וקוביות. והביא לגן כמתנה ביום הולדת שלי. אז היה הרגל שההורים של ילד יום ההולדת, היו מביאים מתנה לגן.

לפני שהיו טלפונים בחדרי החברים, בבית היה לנו טלפון לעבודה של אבא. אנחנו, המשפחה, לא טלפנו משם. אנשים בשכנות,, שידעו שיש לנו טלפון, היו נותנים לחברים שלהם את המספר, והם היו מתקשרים.  חוץ מזה תמיד עמדנו בתור בפרוזדור של המזכירות כדי לטלפן.

מדריכה

בכיתה י' אני הלכתי לקורס מדריכים. הדרכתי יחד עם מרדכי. נסענו לקריית שמונה באופניים והדרכנו שם את העולים החדשים. עשינו להם כל מיני משחקים ובלילה חזרנו.

הייתי בת 17, עברנו לגור בבית הצ'כי ארבעה בחדר. למדנו יחד עם כפר גלעדי. נסענו לשם בטנדר ללמוד. למדנו חשבון אצל מירה אורן ואומנות אצל גידי קייך.  גם הדרה לימדה אותנו וישרוליק לווין. גם הם באו לכאן.  

בית החינוך המשותף - עמק החולה

בכיתה י' או משהו הצטרפו החדרתים. אברי יוגב הדריך בבית ספר לחקלאות בחדרה והביא את הקבוצה הזאת של החדרתים. אברהם חידו, זאב שאחר כך נפטר. היה טייס.  אהובה. איתן ילינק. הם באו מלוכדים ונכנסו אלינו לחברה.

בכיתה י"א פתחו את הבית ספר המשותף. היינו הכתה הראשונה. קבוצת נחליאלי מחוליות וכתת אלון מכפר גלעדי.

בכיתה י"א נסענו למפלסים לעבודה בקיבוצים אספנו שם תפוחי אדמה. שם הבנים הכינו שיר לדוד משה הייתה חווה. עשו את זה פעם ראשונה במפלסים ואחר כך בקבלה לחברות. כל בן עשה קול של חיה אחרת.

1958 נחליאלי מתקבלים לחברות. מימין עומדים: אברהם ב, יהודה ק, גיורא ס, מרדכי פ, נסים ד, נסים ע, גדעון ש. יושבים:   תמר ש. יעל ד, חיה ס, אורי ג.

שנת שירות

בשנת שירות הלכתי עם גדעון לקורס בקלמנייה. אחר כך הדרכתי בנווה שאנן בחיפה. שם הכרתי את רפי. רפי נפצע בצבא ושלחו אותו כמדריך לחיפה.

חיפשתי מישהו בקומונה להתחלק איתו במינוי לפילהרמונית. קונצרט אחד הוא וקונצרט אחד אני.  בסוף כבר הלכנו ביחד. מוזיקה הייתה כל חיינו.  כילדה ניגנתי בחליל אלט. ירי ארגן תזמורת ילדים. קול ישראל הקליט אותנו. ניגנו את מוזיקת לילה זעירה של מוצארט.

שמואל הכוהן, בן דוד של לודי, עשה לנו מקהלה. עד היום אני זוכרת איזה שירים הוא לימד על מלוא רוחב ים התכלת.

בתנועה עשיתי דברים מאוד מסוכנים עם הילדים. היה לנו טיול מים תיכון לים כינרת.  עם השמיכות על הגב. עוד לא היו שקי שינה. הלכנו 3 ימים רצופים. לקראת הסיום הם היו כבר קבוצה מגובשת. לקחתי אותם למנרה. וממנרה ירדנו לקירית שמונה ולחוליות. פה הכינו להם מקום לישון. לא לקחתי בחשבון שזה יום שלם של הליכה. היה להם נורא נורא קשה. הם היו בכיתה ט'.

מחנה 80

הלכתי לנחל. הייתה לנו שנה קשה מאוד. במחנה 80 לא היו מקלחות. התרחצנו בבירזיות. גרנו באוהלים. היה המון גשם בשנה הזאת. 1959. קורס מ"כיות, אחר כך מחזור בתור מ"כית. הייתי בין המצטיינות בקורס אז נתנו לי קבוצה מאוד קשה. בנות שהגיעו מכל מיני אזורים של פשע. כמה פעמים העירו אותי באמצע הלילה והזעיקו את המשטרה.

מחנה 80, תמר (שנייה משמאל), מדגימה לרמטכ"ל חיים לסקוב  שימוש בעוזי

ויתרתי על קורס קצינות והתחתנתי עם רפי.

שנינו רצינו בית. עד הצבא, בצבא ובחיים לא היה לנו חדר לבד. תמיד ארבע בחדר. אז באנו הנה גרנו בבית מספר שמונה עם שירותים בחוץ ומקלחת מפח. הקיבוץ נתנו לנסוע לחיפה לקנות ארון ומיטה.  התחלנו לחיות פה.

ריאיון מצולם 30-12-2025

מחנכת

אני קיבלתי קבוצה של חמישה ילדים בני תשעה חודשים.  היה לי כבר ניסיון כי בכיתה י', בחופש נתנו לי להיות אחראית על בית תינוקות. לקום בחמש, לבשל דייסה לדאוג לילדים. חלק מההורים באו להאכיל.

עבדתי עם הקבוצה של עוזי שלזינגר, תמרי רינגוולד, מוטי זהבי, עדה בכרך,  ועדנה ברגר. המשכתי איתם עד לגן. עד היום הם הילדים שלי. עדנה הייתה הילדה האחרונה של אניטה והיא בשום אופן לא רצתה למסור אותה לבית התינוקות. כל ההורים הביאו את הילדים כמו שהם נולדו. אניטה החזיקה אותה חצי שנה בבית. הייתה בוכה כל פעם שהביאה את התינוקת לבית התינוקות

 אחר כך עבדתי בגן עם חדווה פלד.

אני מאוד רציתי ללכת ללמוד בבית ברל מורה גננת. אבל רפי הלך ללמוד חרטות מטעם משרד העבודה. אז אמרו שלא נותנים לשני בני זוג ללכת ללמוד ביחד כי הם בטח יעזבו. אחר כך הייתה בעיה שנכנסתי להריון והיו לי הפלות. אז הרופא אמר לי, לפני שתלכי ללמוד כדאי לך לגמור עם העניין הזה.  עם העניין הזה לא גמרתי מעולם.

למדתי לבד, למדתי בערב בקריית שמונה פסיכולוגיה ואחר כך למדתי חינוך מיוחד בטבריה יום בשבוע עשיתי גם לימודי ארץ ישראל זה היה נהדר ומאז קיבלתי תעודה שאני יכולה להיות מדריכת טיולים בבית ספר יסודי.

אחרי שהעבירו את בית ספר היסודי לכפר בלום, השתנה פה הרבה. בהתחלה הביאו את כל הילדים, פרט לכיתות א'. כיתה א' החזיקו פה. העברנו את הבית ספר בגלל כיתה ו' שהיו שם שישה ילדים. אף אחד לא יכול ללמד אותם. אני הייתי מטפלת שלהם.

בגלל המספר לא יכלו ללמד אותם? או בגלל ההתנהגות?

ההתנהגות.

הלכתי ליקי (מנהל בי"ס הגומא) בסוכות, אחרי התחלת שנות הלימודים. וביקשתי ממנו שייקחו את הילדים אליהם. כי זה היה אי אפשר פה. שישה ילדים, כל אחד עשה מה שהוא רוצה. העברנו אותם אחרי סוכות, והם השתלבו בבית הספר.

מאז החינוך מאוד השתנה.

המשיכו לאכול בבתי ילדים?

חלק מהארוחות. הגדולים יותר התחילו לאכול בחדר אוכל ארוחת בוקר וצהרים. אבל הקטנים המשיכו לאכול בבתי ילדים.

קיבלתי לחנך כיתת חינוך מיוחד בכפר בלום. אחר כך הייתי מורת עזר בכפר בלום מאוד אהבתי את זה. היו גם רגעים קשים אבל אהבתי מאוד את הילדים. היו שם ילדים שצעקו והרביצו. עם חלק מהם יש לי קשר עד היום. תמיד אהבתי מאוד את הילדים שנפנפו הצידה.

רכזת חינוך

כמו שגמרתי את הצבא, נכנסתי לחינוך, ועבדתי בחינוך כל הזמן.

הייתי הרבה פעמים רכזת חינוך. זה היה תפקיד. לא קיבלו לזה ימי עבודה. מרכזת חינוך הייתה אחראית על החגים למשל, על חנוכה, על פורים עם הילדים. גם על השיפוצים בבתי הילדים, ועל בנייה חדשה. הייתי מעורבת בבניית גן שיטה, עם אניטה ברגר שהייתה רכזת בניין.

אחר כך עסקתי בחינוך מיוחד, ילדים היו צריכים טיפול, לקבל קצת עזרה.

רכזת ועדת בנים

יותר מאוחר הייתי ועדת בנים. וועדות היו בכלל אחרי עבודה. ובתוך ועדת בנים היה צריך לדאוג לחיילים, ולמסיימי י"ב. זאת הייתה עבודה רצינית.

הייתי דואגת גם למגורים, לשיפוצים, לתיקונים לתקציבים. היה צריך להילחם על תקציב החיילים. כי לא רצו לתת. נלחמתי על זה שהם יקבלו. גם שלחנו חבילות לצבא. הקיבוץ שלח חבילות לחיילים. את כביסת החיילים כיבסו בשבת. כל שבת היו פותחים את המכבסה ואת המתפרה. בשבת בערב החיילים קבלו את הכביסה שלהם נקייה ומקופלת. הייתי אחראית שזה יתבצע.

והיו גם המפגשים במועדון. את זה החיילים נורא אהבו. פעם בשבועיים שלושה עשיתי ארוחת בוקר במועדון. ממש ארוחות בוקר, עם לחמניות, עם חמאה, עם כל הטוב שיש. הם באו, והרבה פעמים היה לנו נושא שדיברנו עליו. ולפעמים זה פשוט היה מפגש רעים.

יותר מאוחר לא היה מקום לחיילים החוזרים, אז הייתי מערבת בבניית שכונת אורנים.  גם את חדרי הביטחון בשיכון א'. דרשתי את זה כשהתחילו לבנות חדרי ביטחון לחברים.

מזכירה

כשהייתי בת חמישים ושמונה נבחרתי להיות מזכירת קיבוץ. אלה היו שנתיים קשות מאוד. היו המון בעיות. למשל, לגרושים היה צריך לדאוג לבית.  והייתה הפרשה עם איתן ילינק. ההתחלה של ההרחבה. הרעיון של גדעון שלח. גדעון ואני, כמזכירה, עשינו היפנינג גדול בחדר אוכל, הציגו לחברים. גם אבן הפינה עוד הייתה בזמני.

מה האתגר הכי משמעותי שהיה לך בתקופת המזכירות?

ההתקדמות בהפרטה. בזמני באמת התקדמו. היו הרבה אסיפות. היו אנשים שנפגעו מההפרטה. בעיקר אנשים שלא היה להם בצד כסף. או שלא הייתה להם פרנסה שאפשרה להם. פתאום היה צריך לעבוד בשביל כסף. זה היה קשה. אנשים התחילו לעבוד בחוץ. עד אז לא כל כך עבדו בחוץ. והתחילו לעבוד מחוץ לקיבוץ. נכנסו למינוסים בתקציב. ואני, בתור מזכירה, הייתי עושה את התקציב של החברים. הייתה אווירה קשה. חלק מהאנשים היו מאוד שמחים, וחלק היה להם מאוד קשה.

מלווה אישית

חזרתי לבית ספר והודיעו לי שאני לא יכולה לחזור. לקחתי שנתיים חל"ת לפני גיל שישים ואז בגיל שישים לא מקבלים מורות בחזרה.  נשארתי בלי עבודה.  בית ספר כבר לא החזיק מורים בשכר שלא דרך משרד החינוך. זה היה בדיוק הזמן הזה של מרד המורות שדרשו משרה שלמה. אני עבדתי שלושים ואחת שעות בשבוע, וקיבלתי ממשרד החינוך רק ארבע עשרה. בגלל זה אני מקבלת פנסיה של 42%.  היתר נרשם כעובדת חוץ של הקיבוץ. המורות הבינו שבסוף זה מתנקם בפנסיה. אני לא ידעתי מכלום. אנחנו חשבנו שקיבוץ זה לעולמים.

 עבדתי עוד כמה שנים כמלווה אישית של תלמידים מיוחדים בגן ובבית הספר. שיעורים פרטיים בבית. עד גיל 80 לימדתי.

חיים עם רפי

החיים שלי עם רפי היו ממש נפלאים כמעט עד הסוף, בסוף היה קשה. הסתדרנו נהדר עם העבודה שלו במפעל, ועם מה שאני עשיתי.  טיילנו בחוץ לארץ, טיולי משוטטים בארץ. עשינו יחד חלק משביל הגולן וחלק משביל ישראל.

רפי חלה מיד אחרי התחלת המלחמה. עשו לו איזו בדיקת דם. הוא התקבל בעפולה.  הרופא עשה לו את בדיקת מח עצם ואמר לו: בוא מחר עם תיק להתאשפז. היינו צריכים יום יום להגיע לעפולה. חודש ימים גרנו אצל חברים בגבת. אחר כך כל שלושה שבועות זריקות ביולוגיות. לא הייתה לי ברירה, חזרתי לנהוג.  הסוף היה מאוד קשה.

שירותים לחבר - שהיו ואינם

מכבסה ומתפרה - הבאת בגדים מלוכלכים וקיבלת כל יום שישי ערימה של בגדים נקיים, מגוהצים, מסודרים וגם מתוקנים. גם תפרו את רוב הבגדים בקיבוץ. חילקו לילדים ומדדו. אני זוכרת שבאמת היה די שוויון במה שהילדים קיבלו ללבוש. גם לחברות תפרו בגדים. תפרו שמלות עבודה. כולן היו מקבלות שמלות עבודה מאותו בד. וזה היה נראה קצת כמו בית יתומים. הבחורות קיבלו גם זכות לתפירה טובה של רוזין של פרידה. כשהגיע  תורך, הביאו בדים. יכולת לבחור. תפרו פה. מעט מאוד קנו בחוץ.

גם לילדים. הילדים קיבלו אותו דבר ללבוש כל חג, בראש השנה ובפסח. אורי הוימן תפר לנו את הנעליים ואת הסנדלים. לא קנו נעליים בכלל. יש תמונות שכולם בחצאיות, בחג עם כתפיות. והבנים גם, אותם מכנסיים ואותם חולצות. יותר מאוחר היה אינדיבידואליזם.

כשהבאת משהו חדש מהבית, או שאתה נותן את זה לכולם או שאתה לא מביא, ולא לובש. קיבלתי בגד ים מסבתא שלי, היה אסור לי ללבוש אותו. רק בבית כשהייתי עם ההורים. הדברים כאלה היו קשים באמת. אנשים באו עם בגדים שהילדים שלהם קיבלו בעיר, והיו צריכים לתת את זה למתפרה. כשזה היה, זה היה מקובל ולא נלחמו בזה. אחר כך יותר מאוחר נכנסו באמת דברים פרטיים, ואז גם הילדים לא היו לובשים אותו דבר.

תנורי עצים - דני הורנסקי בנה את תנור העצים. כל הקיבוץ קיבל אותם תנורים. גם חילקו את העצים לכולם, לא היית צריך לחפש לך עץ.

היו דברים כאלה משותפים, שבאמת דאגו לחברים. הטלוויזיה הראשונה, לפי תור, לפי ותק.

נסיעות לחו"ל ע"ח הקיבוץ. התור היה לפי ותק. מי שפעם נסע באופן פרטי, לא קיבל את הזכות לנסוע על חשבון הקיבוץ. היו כאלה שנסעו פעמיים שלוש על חשבון הקיבוץ לחוץ לארץ, והיו כאלה שאף פעם, כי הם קיבלו מדודים, הורים. אני מצאתי שזו חלוקה נכונה. אנשים חיכו הרבה זמן לקבל את התקציב לחוץ לארץ. אנחנו נסענו מאוחר מאוד. אני נסעתי פעם אחת עם המשפחה ורפי נסע לעבודה. בשישים ושלוש. יום הנשואים השלישי שלנו, אבא שלי ודוד חיים ורפי ואני נסענו לאירופה. פעם ראשונה. שמונה ארצות בחודש, אני חזרתי ארבע קילו פחות. אבל... כן, אחר כך נסענו הרבה, אבל זה כבר היה באופן פרטי.

שיפוצים ומעברי דירות  - אתה חיכית עד שהשיכון שלך מקבל שיפוץ.  נדרשה סבלנות, לפעמים דברים התפרקו. מעבר משיכון א' לשיכון ב' לשיכון ג', זה היה לפי ותק. אנשים זזו כל פעם במקום להישאר בבית שלהם ושישפצו להם שם.

והמעבר ללינה משפחתית, רק משפחות עם שלושה ילדים, קיבלו חדר נוסף. מי שהיו לו שני ילדים היה צריך להסתדר בשני חדרים.

טוב, לא היה כסף לקיבוץ. איכשהו את זה תמיד הבנתי. שהקיבוץ לא רוצה להתחייב לחובות גדולים. יצחק שלח שמר תמיד על זה שלא ייכנסו לחובות. תמיד אמרו שאנחנו קיבוץ קמצני, אבל זה לא היה קמצנות. זה היה באמת כדי לשמור על כך שהקיבוץ לא יהיה במצב כספי לא טוב. זה היה עקרון.

שילומים וכסף פרטי - תמיד ידענו שהיו כאלה שהיה להם יותר. לי זה לא הפריע לנו לא היה יותר, עד שההורים שלי קיבלו שילומים ומסרו את זה לקיבוץ. אבא סגר את השילומים בעקבות התנגדות הקיבוץ לסייע לאח שלי לחזור ארצה כשנתקע בלי כסף בחו"ל. אמא שלי, שנים נתנה את הרנטה לקיבוץ. עד שהכל השתנה פה.

אני זוכרת את האסיפות על הכסף הגרמני, על השילומים. זה היה קשה מאוד. כי ידעו שיש פה הולנדים שיש להם כסף, והם לא מוסרים את זה לקיבוץ. והיה מתח סביב הדבר הזה. אבל זה לא עשה שום מהומה בקיבוץ. זה לא פגם בחברות. אני חושבת שהייתה איזושהי קינאה, אבל רוב האנשים קיבלו את זה.

הדברים האלה היו באמת סלע מחלוקת. אבל זה אף פעם לא פירק אותו מבחינה חברתית. היו כאלה שעזבו על רקע הכסף הפרטי.

רפי זכה המכונית פרטית בתחרות צילומים –החליטו שאסור לנו להשתמש במכונית. כי אז עוד לא היה רכב פרטי. אבל כן היה אפשר למכור אותה, אז מכרנו אותה. ובשביל הכסף הזה נסענו לנורבגיה.  הוא זכה פעמיים, בפעם שנייה אחרי כל ההפרטות.

השינויים בקיבוץ

אני מאוד אהבתי את הקיבוץ הקודם. מאוד. הילדים שלי כבר ישנו בבית. אהבתי להיות בחדר האוכל. אהבתי את החגים בכל החגים עזרתי לסדר פרחים. מאוד אהבתי את הביחד הזה. איך שהתנהגו פה. היו כאן חברים נהדרים. הייתה פה תרבות. אני לא כל כך ראיתי את האנשים שכאילו ניצלו את הקיבוץ לרעה וכאילו לא עבדו וקיבלו תקציב. תמיד ידעתי שהאנשים שונים. רפי ואני שנינו אהבנו את הקיבוץ כמו שהוא היה. אחר כך רפי התחיל לקבל משכורת כמהנדס זה לא שינה לנו בכלל. תמיד הסתדרנו עם מה שהיה. ולא היה לנו הרבה מהצד. ההורים שלי חיו פה וההורים של רפי לא היו אף פעם במצב טוב. לא קיבלנו עזרה מבחוץ. אמרו שיש אנשים עשירים שלא משנה להם מה שמקבלים. שזה בא, זה בא. אני לא התנגדתי.  זה לא גרם לי למשבר.  אף פעם לא הרגשנו שאנחנו רוצים לעזוב.

בשבילי הקיבוץ של היום הוא פחות טוב. אני לא מכירה את ההרחבה. אני לא מכירה את האנשים. בהתחלה כן, היה גם אימוץ של משפחות. אני זוכרת שאימצתי משפחה והזמנתי אותה, וכל זה נעלם.

אני חושבת למשל על בריכת שחייה, שאנשים לא מוכנים להיות שותפים להחזיק דבר כזה בשביל כלל החברה. פעם לא הייתה שאלה, עכשיו כל אחד רוצה את הכסף אליו הביתה. הנוי, הנוי, למשל, כל כך מפריע לי. פעם היה פה נוי מדהים, עכשיו הקיבוץ נראה איום. הבית קברות זה אסון. דבורה התחילה שם שוב בהתנדבות, לתקן את מה שכתוב על הקברים. יש שם מצבות שאתה לא יכול לקרוא בכלל מי שם. אבל זה לא כל כך אכפת לאנשים. וגם הנוי שם, והכל, וזה מאוד חבל, זה דבר שתמיד שמרנו מאוד. אני זוכרת שכל ההורים שלנו אמרו שהם רוצים רק להיקבר פה, כי זה כל כך יפה.

הקורונה לא הזיזה אותי, אני לא כל כך פחדתי בקורונה. אבל המלחמה, ומיד אחר כך רפי חלה, ואז... נגמרו לי החיים פחות או יותר. אבל בסך הכל מה, אני בת שמונים ושש, זה מספיק. נכון? אין לי תחרות לא עם אימא שלי ולא עם סבתא שלי. גם סבתא וגם אימא נפטרו בגיל 92.

הרבה אנשים כבר אינם. בעקבות המלחמה והמחלה של רפי, מאוד התרחקתי מהציבור. גם בגלל חוסר היכולת שלי לנוע. עכשיו אני כמעט לא משתתפת. פה ושם הולכת למפגשי וותיקים. מאוד שמחתי ללכת למועדון ביום הולדת ה-85 של הקיבוץ.

 השלמות לראיון המצולם 16-3-2026

קישור לתיק תמונות נוספות בארכיון