אמא שלי – ליאורה ביידר (קליפא)

תראי אהובה כמה באו להיפרד ממך בדרכך האחרונה. כמה היית חשובה וזכורה לטובה. תמיד דואגת לכולם מגדול עד קטן.

אספר קצת מי את היית, איזו אישה, אמא סבתא, חזקה ומשמעותית.

הגעת לקיבוץ בגיל 20 (1952) עם שמלת תחרה ועקבים. קוקטית, עדינה, הישר לתוך הביצה... תרתי משמע. הקיבוץ היה עדיין בחיתוליו. את בידייך הזריזות הבנת מיד את גודל השעה והמצב ונכנסת לעבודה. מאז 40 שנה לא הפסקת.

מאריזת תפוחים בבית האריזה, (אחד, אחד בצלופן), אל המתפרה. שם תפרת לכל החברים והחברות, בשמחות – שמלות כלה, חליפות לחתנים, הכל באהבה אפילו בזמנך הפרטי.

המטבח היה לך עוד מהבית מקום מוכר. הרי בישלת וטיפלת ב-10 אחים ואחיות מילדות. עבדת כתף אל כתף עם שישו, שולמית, שלומית וחוה האקונומית. אהבת להכין אוכל שונה וטעים. בחנוכה כולם התענגו על הספינג'ים שלך.

ידעת לצחוק ולרקוד עם הצעירים בפורים, לשיר במקהלה בפסח, לטייל בארץ ובחו"ל עם הוותיקים.

היו לך חיים לא פשוטים אבל צלחת אותם בחן ובלי תלונות. מוסר העבודה שלך היה גבוה מאוד. לידך לאף אחד אסור היה להיות חולה.

בחלוף הימים התנדבת בבית ותיקי הגליל. גם שם הכנת מאכלים טעימים. הסטודנטים חיכו לימים בהם התנדבת.

אמא שלי,

מעבר לכל היית אמא שדאגה, חיבקה, נישקה ואהבה אותנו, כל יום, כל הזמן, כל ימייך.

החזרנו לך אהבה על כל השנים הללו.

עכשיו את ליד המלאכים שבטח שמחים לקבל כזו אישה, נעימה ושמחה לחבורה שבשמיים.

אני אראה אותך בכל ענן, בכל זריחה ושקיעה. את תהיי לי תמיד המצפן לטוב והחיבוק כשרע.

מתגעגעים ושולחים אותך מפה לדרכך החדשה בשמיים, הילדים, החתנים, הנכדים, הנינים וחברי הקיבוץ.

בכולם יש משהו ממך.

אוהבים אותך לעד, הילדים גדעון, אסנת וליאורה.

רוזין חוגגת 90 (2022)

סיפור קטן על אישה חזקה מצחיקה ומעל לכל יפה גדעון כפן (קליפא)

אמא שלי נולדה בצרפת בעיר טיארט שבפרובינציית אוראן-אלג׳יריה, בשנת 1932, בת בכורה לעזיזה ומכלוף.

כשהייתה בת 13 נגמרה מלחמת העולם השנייה, היא מצאה עצמה עוזרת בעבודות הבית למשפחה שהלכה וגדלה.

אבא שלה ואחיו היו צורפים האחד מתמחה בתכשיטי זהב והשני בכסף, כשאמא לא הייתה עוזרת בעבודות הבית הייתה נוסעת מדיי פעם עם אבא שלה לעיר איראן למכור סחורה, כך למדה מסחר והתנהלות עם כסף. בהמשך זה עזר לה מאוד להגשים את חלומה ולקנות מכונת תפירה.

עם קניית מכונת התפירה,  בהתחלה בבית ההורים ואחר כך בחדר קטן בעיר, התחילה לתקן ולתפור בגדים.

בערבים הייתה יוצאת עם חברה שלה, לבית הקפה של החברה הכי טובה שלה ז׳ולי, שהיה שייך לאביה.

היא הייתה חיה ונושמת נעורים צרפתיים, כולל עידית פיאף ובראסאנס. לבושה תמיד באלגנטיות.

במקביל הייתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "הבונים דרור", שם הכירה את אבא. בשנת 52 התחתנו והגשימו את החלום הגדול.

בת עשרים ואחת, בעודה נושאת אותי ברחמה, עלתה ארצה, להגשים את החלום הציוני, במקום הכי רחוק מבתי הקפה של העיר הגדולה. יחד עם אנשים מכל הגלויות, למדו עברית, הקימו נקודה מופלאה בגליל העליון.

אמא לא זנחה את מכונת התפירה והמשיכה לעצב שמלות כלה לכל הבנות הצעירות שהתחתנו במשך השנים.

רוזין מלבישה את רעיה שלח ביום חתונתה

בשנת 60 חזרה לעיר אלגּיר בעקבות אבא. אני בן שמונה ואסנת בת ארבע. היא מאוד שמחה לחזור ולבלות בעיר הגדולה. מסעדות ובתי קפה, הרבה סרטים וארוחות ערב דיפלומטיות.

כשחזרנו לקיבוץ הצטרפה אלינו היהלום הקטן ליאורה.

אמא  לימדה אותנו לאהוב את העבודה ואת הבריות, ובמיוחד להיות תמיד לבושים יפה.

אמא שלנו חיה בתוך כל אחד מאיתנו.

רוזין, או כפי שקראתי לה - רוזה מרציפן

יריב דאי (שכן)

רוזין הייתה שכנה של הוריי.

זיכרון ראשון, כשההורים שלנו שלחו את אורן אח שלי ואותי עם שקיות פקאנים לחלק לשכנים.

פתיחת דלת של אישה תמירה, בשמלה מחויטת, הבעת הפתעה על פניה ושאגת התפעלות עם המון אור ושמחה. את ״פילו” (pilu) הכלב, שתמיד קיבל את פנינו בנביחות לא אשכח.

בימים שאחרי, חזר ממנה משהו עם פקאנים בפנים.

זוכר את הד״שים הקטנים כשישבה על הנדנדה בדשא שלה בעוברי רכוב על אופניי, כמובן גם בביקוריי במתפרה.

בכל חג או פורים קרנה אור ושמחה ואף פעם לא סירבה להזמנה לקום, לרקוד ולהתנועע. ותמיד הביאה איתה לרחבה עוד מבוגר או שניים.

כשחזרתי לקיבוץ עם ילדים כבר הייתה פנסיונרית על מלא. השתדלתי להמשיך ולבקר מידי פעם.

אתם ילדיה, תמיד הייתם במחשבותיה ותמיד שיבחה אתכם, את הנכדים, שיתפה ועדכנה אותי בביקור המשפחה הענפה בחו״ל.

גם כשלילי נכנסה לתמונה נקראתי לא פעם לבדוק לסדר ולתאם בעל מקצוע כזה או אחר. תמיד פגשתי עיניים מאירות טובות ושמחות בהודיה על מה שיש, בלי להתלונן למרות שלא תמיד הייתה קלה, השגרה.

אף פעם לא ויתרה על נסיעה למסגרות הגיל השלישי ועל הגעה למפגשים. כאן חשוב להודות ללילי שאיפשרה ודאגה לה בלי לוותר למרות המאמץ הגדול.

מאחל לכולנו גיל כה מופלג להמשיך ולחייך ולהשתתף. וכן להיות מטופלים עד הקצה בקיבוץ היפה הזה.

היום את עוברת למשכנך החדש בלב האוהבים אותך

תנוחי

לא צריך להתאמץ יותר ולא צריך להחזיק פאסון ולהזדקף. יהיה זכרך ונשמתך צרורה בצרור החיים.

משפחת קאליפא,  בית שדה נחמיה.

לדפדוף בתיק האישי של רוזין בארכיון 

אילנה עמידור נפרדת

רוזין יקרה.

אמנם את חייך בשנה האחרונה העברת בבית הסיעודי בלהבות הבשן, הרי שהיום את חוזרת לרגבי אדמת הקיבוץ שאהבת.

באנו חברים ומשפחה להגיד לך תודה על שנות עשייה, עבודה, אהבה ונתינה, והכל עם החיוך החם שלך.

הגעת בגיל 20 מאלג'יר. ההתחלה לא הייתה קלה. עם השנים הקמת משפחה, בורכת בשלושת ילדייך גדעון אסנת וליאורה, וזכית לנכדים ונינים.

נזכור את הכנסת האורחים שלך, את המאפים הטעימים מעשה ידייך.

בתחילת דרכך עבדת בבית האריזה ובהמשך במתפרה, שם פרחת ומממשת את יכולותייך היצירתיות בתפירה עלית. חתנים וכלות זכו למעשי ידייך להתפאר.

עם השנים עברת לעבוד במטבח עם שישו, שם דאגתם לכל החברים לאוכל טעים מגוון ומשובח. במשך השנים התנדבת במועדון לחבר, פינקת את החברים בעוגות, ספינג'ים ומטעמים רבים. גם בבית ותיקי הגליל התנדבת והיית פעילה. אהבת להשתתף בחגים ובשמחות, לרקוד ולהרים את המורל לכולם.

בנימה אישית, אהבתי לראותך גם בזקנתך. מטופחת ויפה. נוסעת בקלנועית בשבילי הקיבוץ, עוצרת לידי, מתעניינת בשלום משפחתי ומספרת בגאווה על ילדייך ונכדייך הבאים לבקרך, או לוקחים אותך לביקור בביתם.

היית אמא מאוד גאה ואוהבת.

בית שדה נחמיה מוקיר את פועלך רב השנים.

נוחי על משכבך בשלום, ברגבי העפר של הקיבוץ אליו עלית כציונית.

למשפחה, היו גאים על מי שהיית, על שזכית לשיבה טובה.

מן השמיים תנוחמו.

יהל ליה אסנת רוזין ליאורה שחר

משפחת בית ותיקי הגליל נפרדת

אנו נפרדים בצער רב מחברתנו היקרה רוזין, שהייתה חלק בלתי נפרד מבית וותיקי הגליל.

רוזין הייתה אישה חכמה, עם עיניים עמוקות וחיוך כובש. ניחנה בטוב טעם ואופטימיות.

אהבה מאוד את משפחתה והתגאתה בילדיה ובנכדיה.

לאורך שנים רבות הגיעה אלינו בהתמדה. הייתה פעילה במיוחד במפגשים עם חבריה, עסקה בפעילות גופנית, האזינה להרצאות על מוסיקה אומנות ושאר נושאים.

לרוזין היו ידים נפלאות היא אהבה לעסוק במלאכות יד מגוונות והן נעשו מתוך מסירות, כישרון ואהבה.

שירה, מוסיקה וריקוד היו חלק מהווי חייה והם העלו חיוך גדול על פניה גם בימים שכבר לא היה בכוחה לנוע. התמדה ומסירות היו עבורה דרך חיים.

השאירה אחריה מורשת של חריצות, אהבת אדם, תשוקה לתרבות ומשפחה לתפארת.

ננצור את היכולת שלה לחיות על אף הקשיים הגופניים, חיים מלאים ועשירים ולבחור בכל יום לראות את הטוב.

רוזין יקרה, נוחי על משכבך בשלום

נזכור אותך בצלילים בצבעים ובחיוך גדול.

 

יהי זכרך ברוך.

שחר איתמר מעין ירדן מיכל עופרי ליאורה ורוזין