הארכיון מגיש: חוליות בעוד 50 שנה - כתב אהרון בן דרור ב 1944 וכתבות נוספות
בחוליות אחרי 50 שנה - כתב: אהרון בו דרור ב 1944
חלום מוזר חלמתי הלילה:
בחלומי, והנה
מלאך מן השמים עומד לפני. "מה בקשתך ביום חג זה לחוליות? "בקשי
ותקבלי". הוא אמר לי. ואני חשבתי והרהרתי, מה בעצם אבקש? פתאום עלתה מחשבה
במוחי ומבלי להרהר יותר אמרתי למלאך: " אני רוצה לראות את חוליות של אחרי 50
שנה".
המלאך חשב
רגע, ואחרי-כן כמתנצל אמר לי "מלאכינו כל כך עסוקים בסיורי-עתיד כאלה, שאף
מלאך פנוי אחד אין לי בשבילך". וכשראה שאני מתעצבת, הוסיף: "אם תרצי,
אוכל למסור לך מכתב מנכדך בחוליות, כתוב לחבר חוליות בחוץ לארץ, בתאריך של 50 שנה
מהיום בדיוק, ומשם תוכלי להכיר את כל המצב בחוליות-של העתיד". הוא מסר לי את
המכתב ואני שמתיו תחת כרי ונרדמתי. הבוקר נזכרתי בחלומי המשונה וכבר החלטתי לא
לאכול להבא ארוחת-ערב כבדה כזאת, כמו שאכלתי אמש, משמתחת לכרי אני מוצאת את המכתב
הזה שאני רוצה להקריא לפניכם:
4.8.1994
כפר מנצ'ר
לכ' מר
עמינדב בן-יאיר, ציר ישראל בהולנד.
השולח:
אהוד בן אמנון, כפר מנצ'ר, גליל עליון, ישראל.
עמינדב היקר,.......
י"ג שנים לשדה נחמיה (חוליות) - כתב מנחם מנצ'ר ב 1954
בימים אלה מלאו י*ג שנה לקבוצת חוליות, היא שדה־נחמיה בצפונה של החולה". בעצם מלחמת־העולם השניה, עם גמר תקופת "הומה ומגדל* היה הדבר. שלושה גרעינים בעלי הכרה וחינוך חלוציים ורצון לחיות חיי קבוצה, התאחדו יחד, כדי להקים במשותף את ביתם הקבוצתי והמקום אשר בחרו לעצמם — פינה צפונית זו של ארצנו, בצפונו של עמק החולה.
היו אלה יוצאי תנועת נוער מהולנד, בוגרי תנועת גורדוניה
באוסטריה וחניכי מכבי הצעיר בצ׳כוסלובקיה אשר התמזגו לגוף אחד.
החתול והדייסה החמה - כתב יצחק שלח ב 1959
המאמר פורסם באיגרת לחברים - ביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים:
עניינו של המאמר בצורך להדק את החגורה לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה והמלצה לתנועה הקיבוצית להתגייס וצאת בראש המחנה.
הבעיה ידועה ברבים זה שנים, והיא פשוטה למדי. ארצנו הקטנה איננה ולא תהיה אוטוקרטית. (עצמאית כלכלית) כדי להתקיים נצטרך לייבא, וכדי לשלם על היבוא נצטרך לייצא. אבל אין
ביכולתנו לייצא די הצורך כי מוצרינו יקרים מדי בשל הוצאות הייצור הגבוהות. עד כה עמדו לנו מענקים והלוואות, מגביות ושילומים, לשם סגירת הפער
במאזן המסחרי. אך לא נוכל לסמוך על אלה לאורך ימים....
מרגש
תודה על השיתוף, הזכות להיחשף למילים , לתיאורים המדוייקים ולתבונה שכל כך אפיינה את סבא שלי. חומר שלא ידעתי על קיומו מלפני כמעט 70 שנה.