ספר חדש: במחשכים ובאור החמה - עזרא פימנטל

הדחף לכתיבת ספר על משפחת אמי עפרה ואחיותיה רי ורו, הגיע עם מציאת שלוש מחברות בארכיון של אבי (לצד מחברותיו של 'סבא חי', עליהן כתבתי בספרי 'משני עברי הים', 2019 - ראו קישור לכתבה אודות ספר זה בהמשך). 

אלה היו מחברות זיכרונותיה של רי, שעברה את השואה בהולנד, ואותן היא כתבה  אחרי שעלתה ארצה.  מחברות אלו נכתבו בכתב יד בהולנדית, כזיכרונות (לא כיומן) מתקופת המלחמה בשנים 1940-1945, שאת מרביתן רי עברה  במסתור. 

רוטיה עפרה, ורי בירושלים בשנות החמישים

מקור חשוב נוסף לכתיבת  ספר זה הגיע מידיו של אורי לבנטל, נכדה של רו, שמצא מכתבים רבים בארכיון המשפחתי, שמקורם  בהתכתבות בין שלוש האחיות אחרי המלחמה. בנוסף הביא אורי מהארכיון אוגדן דפים, מאוגדים ידנית בחוט רקמה, ומודפסים במכונת שכפול ידנית. אוגדן זה נכתב על ידי לאה זיקנאופאסר Lea Ziekenoppasser)), חברתה של לאה ון-ספיר, אִמָן של האחיות, ובו זיכרונות מהמסתור שבו שהתה יחד עם רי.  

בזיכרונותיה היא חושפת בין השאר את ימיהם האחרונים של לאה ומרכוס ון-ספיר לפני שנתפסו, את נסיבות תפיסתם בידי משתפי פעולה נאצים, ואת שילוחם לאושוויץ.

מהצד של רוטיה התקבל מנכדה, איתן רדו, חומר רב, בעיקר תמונות מאתרMyHeritage  אותו הוא מנהל. במיוחד נוגעת ללב תמונת משפחת סבתו רוטיה לבנטל, מחובקת עם האמא שלה, לאה ון-ספיר, שבאה לביקור בארץ זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. כדי לראות את נכדיה הראשונים בירושלים לפני שנספתה במלחמה.

לאה קלרמן-ון ספיר ובתה רוטיה, בביקור לאה בירושלים ב-1937

כותבת עדי פימנטל (בתם של רינה ומרדכי)

שנים שלא ידענו כלום על סבתא שלנו - עופרה פימנטל (ון-ספיר). בעיקר כי היא כמעט לא דיברה... וגם כי במרכז הבמה תמיד היה סבא יצחק פימנטל. סבא היה אושייה בקיבוץ, בגליל העליון ובקרב קהילת יהודי הולנד בכלל. סבא הוציא מילון הולנדי-עברי, עברי-הולנדי, הייתה לו היסטוריה משפחתית מפוארת ויצר תעוד שחילחל לכל המשפחה. לראיה כל הנכדות שמרו על השם – פימנטל. על שושלת משפחת פימנטל המפוארת נכתב הספר הראשון של המשפחה ('משני עברי הים') מאת עזרא פימנטל (דודי היקר והאהוב).  

אבל על משפחת ון-ספיר... אף אחד לא ידע כלום. שום דבר. עד היום.

סבתא לא דיברה על כלום. מעולם.

ואז ... לראשונה, לא מזמן, הגיעו לידי דוד שלי, יומנים של המשפחה... שעובדו ע"י עזרא לספר. כשברקע השנים הגורליות של היהודים בהולנד בשואה. בספר מסופר על קורות משפחתה של עפרה פימנטל-ון ספיר, שתי אחיותיה והוריה. במקביל מסופר עליהן בשנות 'המדינה בדרך' בארץ-ישראל, ועל השנים הראשונות בקבוצת 'חוליות' הצעירה. הספר עוסק בקורותיהן של האחיות, שכל אחת מהן נמצאה במוקד התרחשויות אחר באותה תקופה: עפרה בקבוצת חוליות, רו (רוזה) בעין הסערה בירושלים, ורי (מריטה) במסתור עם ההורים בהולנד. במכתבים ויומנים שהתגלו לאחרונה, נחשפים לראשונה חייהן במקומות האלה וגם נפתרת תעלומת גילוי ההורים ששהו במסתור, כיצד הם נתפסו, נשלחו למחנות המוות ומשם לא חזרו.

אז אם יש מישהו מהמשפחה המורחבת או מבין המכרים של המשפחה, או חברים מהקיבוץ שמעוניין לרכוש את הספר, מוזמנים לפנות אלי: 054-4528242 או adihofi@gmail.com

הקרדיט על העריכה הלשונית של הספר לפרופ' דרור פימנטל (בנדוד) 

וציור הכריכה של האמנית גאולה מרוק-כהן (דודה)

קטעים נבחרים מהספר 'במחשכים ובאור החמה'

האחיות ון-ספיר

 רוטיה (רו, רוזה) נולדה בהולנד 29 במרץ  1905; ונפטרה בירושלים  20 ביוני 1989. רו עלתה ארצה עם בעלה ארנסט לבנטל, ובארץ הם פתחו בירושלים עסק לטבק וסיגריות, ובהמשך גם מכבסה, ברחוב יפו. בשנת 1935 הם התגררו "בבית המעלות" לאחר מספר שנים הם עברו להתגורר ברחוב קק"ל 17 מול הגימנסיה. חיי היום יום שלהם התנהלו איפוא באזור בו התנהלו מרכז החיים הפוליטיים והמדיניים של ממשלת המנדט הבריטי בארץ באותם הימים.

עפרה (הנסי) עלתה לארץ כחלוצה, והצטרפה יחד עם בעלה יצחק לגרעין ההולנדי לחוליות שישב בהכשרה במושב נטעים. 

עפרה במטבח בנטעים

הגרעין עלה לקרקע בעמק החולה סמוך לגבול הסורי, אזור מוקף כפרים ערביים וביצות. בשנים הראשונות סבלו המתיישבים מתנאים קשים, מלריה בקיץ ובוץ בחורף. במלחמת העצמאות פונו הילדים והנשים מהנקודה מחשש מצור וניתוק.

רי (מריטה) נשארה בהולנד, עבדה בבית מרקחת ברוטרדם, וחוותה שם את הרס העיר על ידי מטוסים גרמניים בזמן הכיבוש הנאצי. היא נמלטה משם על אופניה לבית ההורים באמסטרדם, שם היא המשיכה לעבוד ברוקחות, והייתה עדה לתחילת רדיפת היהודים בעיר. היא ניסתה לשכנע את ההורים לרדת למסתור, אך ללא הצלחה. הם התעקשו להישאר בביתם. בעקבות כך היא החליטה לעזוב אותם, ועברה להסתתר בכפר קטן בדרום הולנד. עם החמרת המצב באמסטרדם היא הצליחה לבסוף לשכנע את ההורים להצטרף אליה למסתור, אך לרוע המזל דווקא בשל כך היא גרמה בעצם לתפיסתם על ידי משתפי פעולה, לשילוחם לאושוויץ, ומשם הם לא חזרו.

מכתב מעפרה לרי, אחרי עלייתה ארצה:

22 במאי 1945 חוליות

   רי היקרה יקרה, טבילה נהדרת בבניאס (הנחל שזורם ליד המחנה) וסוף יום חם נותן לי את התמריץ לכתוב לך. אני מקווה שאת גם עוד תוכלי להנות מהטבע הנהדר כאן. אני נהנית כל יום מחדש, בעיקר בימי הקיץ כשאנחנו מתרחצים ומבלים לחופו. גם בחורף המראה הנהדר של החרמון ברקע. אבל אז יש את הבוץ, וזה לא נעים. בקיץ החם אנחנו נכנסים לחדר הנעים שסידרנו. יש לי בחדר תנור נפט ששומר על החום. למזלנו יש לי קומקום חשמלי.

יש אצלנו הרבה קדחת ולכן נאסר על הילדים לצאת החוצה אחרי שקיעת החמה. הבתים נסגרים בשתי דלתות, והם ישנים בחדרים תחת כילות, כל יום החדרים מרוססים בפליט. אם הם הולכים לטייל ולישון בלי כילות אנחנו מוצאים אותם מאד אומללים.

עזרא עוד קטן כדי לספר עליו הרבה. הוא בלונדיני בגלל השמש ועיניים חומות. אומרים שהוא דומה למרדכי. עושה את צעדיו הראשונים. אמא, אבא, הנה, אוטו, הן המילים הראשונות שלו. לכל מילה יש כמובן את הצליל המוזיקלי שלה. זה באמת נהדר שיש לי שני בנים. אני רק מצטערת שאין לי בת. אני עובדת בבית התינוקות. הבכי מזמן כבר עבר ואני מטפלת בעזרא לבד, וזה חודשים שהוא עבר כבר לבית אחר.

     ריט, אני כותבת לך  על כל הקשיים האפשריים, אך יש לי הרגשה שאת רואה זאת באופן שגוי. אנחנו מאושרים עם מכתביך וממה שהם אומרים. שלחתי אתמול את מכתביך חזרה לרוטיה, כך שהיא תוכל מיד לענות לך. נתתי להרבה אנשים לקרוא את מכתביך. יש לנו כל כך מעט מושג על מה שהכול עברתם, ואיך אתם חיים עכשיו. הקליטה כאן .... אחרי שנים כול כך קשות, המכתבים (שלך) היו הראשונים שעדכנו אותנו במה שעברתם. אני מקווה שנראה אותך כאן כבר בקרוב, ושמרדכי יבוא לקחת אותך מהאוטובוס.

אני שולחת לך מכאן נשיקות,   

      הני  (עפרה)

מכתב מרוטיה לרי אחרי שזו עלתה ארצה:

אין תאריך.  (אחרי ביקור בחוליות) להני (עפרה) זה קשה במיוחד בגלל האופי שלה והפגיעות שלה. היא צריכה להסתדר עם אנשים, בחורים ובחורות, במשך יום שלם. חבל שאינה רואה את התמונה הכללית, ובכך ממעיטה בערכה, ועסוקה יותר מידי במריבות קטנות, ועניינים קטנים ומגונים נשארים בלתי סגורים. למזלה יש הרבה אנשים שאין לה איתם יחסים לא טובים. כך בטי, גיסתה, אחותו של יצחק, ובעלה משה פרומן (הוא ואחיו התאום ברוך), אבל הם עזבו את הקבוצה ועברו לכפר ידידיה. היא עובדת בבית תינוקות, ודווקא את הבחורות הצעירות, רובן מהגרעין הצ'כי (ההולנדים הופכים בהדרגה למיעוט), הנסי כן מוכנה לסבול. יש לזכור שאין לה כל הכשרה מקצועית בנושא, והדבר כרוך באחריות רבה. מדוע אין איש דואג שהיא תצא   להשתלמות בבית חולים לתינוקות? זוהי חידה בעיני. נוסף על כך הנסי סובלת ממיגרנות ולפעמים לא יכולה ללכת לעבודה. הקשה מכל זה שדורס (יצחק) נמצא זה כמה שנים בלימודים בתל-אביב, ולא נמצא בבית. כשהקבוצה עוד הייתה בנטעים הוא היה בעבודת חוץ בחיפה. אחרי זה הוא היה במחנה בחולה, בזמן שהנשים והילדים נשארו עוד בנטעים, ואחרי זה עוד שלוש שנים בתל אביב! אני כותבת לך זאת כי אני חושבת שזה לא מוצדק. הקשיים האלה זורמים למען הגורל העליון של הקולקטיב, שהאינדיבידואל מקריב למענו בלי לעשות חשבון. מעבר לזה חוליות מפגרת אחרי קבוצות אחרות בכל הקשור לסניטציה. השירותים נמצאים מרוחקים 5 דקות מאחורי הבתים. תחשבי מה הדבר אומר בחורף כשצריך להשתכשך שם בבוץ אל בקתת עץ עלובה וקטנה ופרימיטיבית עם חור ברצפה ובור ספיגה למטה. נו, ועכשיו: טרח! בול פגיעה! ישר לחור...(כך במקור). את רואה יקירה, בקבוצה, ובפרט בחוליות החיים לא קלים. אני לא ממליצה זאת לאנשים מעל גיל 25, ובוודאי לא לאנשים אינדיבידואליסטים מהולנד, אחת הארצות התרבותיות ביותר בעולם. לאנשים שבאו מהמחנות - אני יכולה לתאר לעצמי את התגובה שלהם, שלא יהיה לזה קושי גדול. זה מתאים רק לצעירים. 

קטע ממחברת 1 של רי:

(על החיים בהולנד בתקופת המלחמה)

עמ' 5. בפעם הראשונה הרגשתי גיחוך להזדחל למסתר בתוך ארון יחד עם חברי, בתוכו נשארנו נעולים במשך יום שלם בין כריות וספרים ולא יכולנו לשבת. דרך הפתח הקטן דרכו נכנסנו שכוסה בנייר, ורק דרך חריץ קטן נכנס קצת אור, שדרכו יכולנו לראות החוצה. איזה מצב מגוחך!

ב-10 במאי 1940 רוטרדם הופגזה על מטרות מוגדרות, בעיקר על תחנת הרכבת, והנמל, אבל גם על בתים, שבערו במשך ימים.

עמ' 6. מי חשב שדבר כזה יכול לקרות? בבוקר עוד היינו, אני והאסיסטנטית, בבית מרקחת. לנוכח מה שקורה מסביב התפלאנו על האדישות של לקוחות שבאו כרגיל עם מרשמים לתרופות וכדורים. בחוץ ראינו חיילים הולנדים תופסים מחסה מאחורי עצים. ידענו שמסביב לנמל התעופה מתחוללים קרבות. במרחק מה מאיתנו הייתה חפירה. האם גם שם התחוללו קרבות? כמה פעמים נשמעו אזעקות ברחובות. בדיוק בזמן שהחלה ההתקפה הגדולה אכלנו את הכריך שלנו. ההתקפה נמשכה כשעה, נשמעו אזעקות ובאו גלים של מטוסים, וביניהן שתי הפסקות, שבהן הופיעו אנשים שנמלטו ממרכז העסקים בעיר. בית המרקחת התמלא באנשים, ופחדתי שתיווצר צפיפות יתר במקום.

עמ' 8. למזלי היה בסמוך בית קפה ומקצת האנשים עברו לשם. זכור לי שאת רגעי החרדה האלה גירשתי ממחשבותי כדי שלא יעיקו עלי. אני יודעת שהייתי רגועה, אך גם חסרת אונים. האנשים בבית המרקחת היו מרוגזים. נכנס גבר אחד והתחיל לרטון בקול רם. מאד כעסתי עליו. הייתה שם גם סבתא אחת וגם אישה עם תינוק בן יומו. בעזרת האישה הרגעתי אותו. נתָנו לאנשים לשתות מים וגם חילקנו טיפות ולריאן. הרגשתי חולשה והייתי חסרת אונים. לקחתי כיסא, והתיישבתי מתחת למדרגות. אנשים שכבו ליד הדלת, ובהדרגה הסתלקו משם. מטוס עדיין חג למעלה והטיל פצצות. בהדרגה חדרה לתודעתי המחשבה שזאת התחלת המלחמה. כמה אלימות! מה עוד יעבור עלינו בהמשך? לא ניתן היה לתאר. רוטרדם נהייתה עיר אבודה. לא הייתה הגנה אווירית, ולא היו מקלטים, היו רק מסיכות גז. אבל מה כל זה שווה אל מול ה'הוריקן' המטורף המשתולל מעלינו? ברגע של הפוגה הייתה המחשבה "לא עוד". כולם זרמו החוצה מהעיר. אנחנו רצינו קודם כל לראות מה מצב הבית שלנו. יש תמיד תקווה מוזרה במצבים כגון אלה. אתה יודע ברגע זה רק מה קורה במקום בו אתה נמצא. אינך יודע מה קורה במקומות בהם אינך נמצא.

עמ' 9. נכנס עוד אדם חבוש בפלג גופו העליון שנכווה מפצצת תבערה ליד ביתו. שלחנו אותו לתחנת עזרה ראשונה הקרובה. לא יכולנו לעשות יותר מזה. לאחר מכן סגרנו את בית המרקחת והסתלקנו משם על אופניים. בדרך ראינו בתים בוערים והרוסים. הרחוב היה זרוע שברי זכוכית ואבנים, אבל אנחנו המשכנו לדווש ללא הפרעה עד לשכונה שבה התגוררתי בצפון רוטרדם. מצאתי את הבית שלי ללא פגע. בדרך שמעתי שהעיר נכנעה. תהום נפערה לרגלי. עלי לברוח מהגרמנים. אבל לאן? ראשית, חזרה לבית המרקחת. התחלתי לדווש לשם, אבל באמצע הדרך נפל עלי פחד. מה בעצם אני עו עמ' 27. ביולי 1942 נפל הפור, והחל הגירוש ההמוני של יהודים מהולנד, וביניהם גם יהודים מהגרים מגרמניה.  הגרמנים ועוזריהם פרצו לבתי היהודים עם רשימות אלפבתיות, שכונה אחר שכונה, העירו אותם ממיטותיהם, אפשרו להם לקחת שמיכות, קצת רכוש ותרופות,  וריכזו אותם בבניין התיאטרון, ומשם הם נשלחו לתחנת הרכבת המרכזית. מהר מאד הם הבינו מה בעצם מצפה להם. באותו הלילה הלכתי מוקדם לישון, שכבתי במיטה ושמעתי קולות של מגפי חיילים על המדרכה בחוץ ואת נביחות הכלבים שלהם. בפחד מוות שמעתי אחר כך את קול צעדיהם עולים במדרגות ואחר כך את הדפיקות על דלתות השכנים, ואת זעקות האנשים והילדים הנגררים החוצה. לא ניתן לתאר במילים את הזוועה הזאת. עד היום אינני יודעת מדוע הם פסחו על דלת ביתנו.

עמ'' 28. בבוקר למחרת החלטתי שעלי לחפש מקום מסתור. למרות הפצרותי אבא אמא סרבו להצעתי. הם טענו שנאמר להם שלוקחים אנשים רק עד גיל 40. דבר ראשון התקשרתי לחברתי לדירה ברוטרדם אם היא יודעת על מקום עם אפשרות מסתור. היא לא חשבה שהעניין כול כך דחוף. אחר כך  כתבתי לחברתי מספסל הלימודים לפני שנים רבות חרייט דר מוי (Greet der Mooij), שבינתיים נישאה לרופא הכפרי ווים ון דר הופט ( Wim v.d. Hooft). כעבור זמן קיבלתי ממנה מענה. היא מתגוררת בכפר בייסד (Beesd) בחבל חלדרלנד (Gelderland). נודע לה שבכפר הסמוך ראמפט (Rumpt) בביתו של אופה מסתתרת נערה יהודייה, והיא תעשה כל מאמץ לשכנע אותו לקבל גם אותי.  מאז סיום הלימודים לא פגשתי אותה, אבל לא הייתה לי כול אפשרות אחרת, ונראה היה לי שהם אנשים טובים שאפשר לסמוך עליהם. כעבור זמן נוסף היא הודיעה לי שהאופה מסכים. בהזדמנות הראשונה נסעתי להודיע להורים שלי שמצאתי מקום, ובקרוב מאד אצא לשם (בינתיים קיבלתי כבר זימון להתייצב למשלוח, אבל שוחררתי מכך בתוקף אישור עובד חיוני שהיה ברשותי). ההורים עודדו אותי לעשות זאת בהקדם האפשרי. באותו זמן עוד עבדתי בבית המרקחת, שהיה מלא אנשים שביקשו תרופות לקחת איתם למקרה הצורך. האנשים האומללים האלה ידעו שבקרוב מאד הם יידרשו לנסוע בלי לדעת לאן.   זה היה נורא. אנשים רכשו חבילות של מרשמים ותרופות.

מכתב לרי בכתב ידה של עפרה