נעה רונן (הורנסקי) נפרדה מהעולם

נעה נפרדה מהחיים כפי שחיה, במודעות מלאה, ברגישות ובבחירת דרך.

נעה שלנו, מאבא ואמא.

מאז ומתמיד היית מיוחדת..  היית  הסנדוויץ' שלנו. שלש בנות ואחת לא דומה לשנייה בשום דבר.  היית חכמה אך לא בא לך ללמוד. בתעודות כתבו המורים  לא ממצה את יכולתה.  אבל כשלמדת תקשורת, רפואה אלטרנטיבית  ודולה היית מאושרת! עזרת להרבה אנשים! באו מרחוק אלייך .

הנתינה שלך הייתה אין סופית. בעיקר לאלה שחשבת אותם לחלשים. בגיל ארבע בגן ,יום שישי הבנות לבשו חצאית ואורית לא רצתה. ניר אמר שהוא רוצה, המטפלת אמרה שבנים לא לובשים חצאית. ניר בכה ,נעה הורידה  את  החצאית  שלה, נתנה לניר ואמרה לו לא לבכות.

סביב גיל 14 נעה פגשה בברכות הדגים, זוג בדואים ששמרו על הבריכות. בהמשך, הביאה להם נעה אוכל מחדר האכל, הם אמרו לה שיש לה לב טוב  היא כמו בת בשבילם.  נעה אהבה אותם. לימים, כשנעה הקימה ספא בוורד הגליל, חפשה רפד טוב שיתפור לה מזרונים וכריות לאולם הספה. המליצו לה על חליל מחצור. כשנעה יצרה קשר אתו, תוך כדי שיחה בחנות שלו, התברר שאותם שומרי הברכות היו הוריו של חליל. התחבקו, ומאז קראו לעצמם אח ואחות... והמשיכו את הקשר בפייסבוק.

נעה נסעה מדי פעם עם הילדים לוואדי חמאם, שם גרים התושבים שהיו פעם באבסייה, קיבלו אותה מאוד יפה ובהתרגשות. הסבתא הייתה במיטה..  נעה שאלה למה היא שוכבת.. ועשתה לה טיפול . מאז, נעה הייתה בשבילם רופא. כל פעם שבאה לשם...   היו חולים שחיכו לה. פניה זרחו כשסיפרה לנו .

נעה הייתה שייכת ל"נשים למען השלום". היו לה הרבה חברות  ערביות, ומאוד העריכה אותם.

בחופשות הייתה יורדת עם גל וניתאי לסיני. גם שם הקשרים התחזקו משנה לשנה. היה שם סאלח בעל המאהל שמאוד העריך את נעה. בבקר, ניתאי היה קם והולך לסאלח שעשה לו חביתה ושוקו. לפני שנעה ירדה לסיני, שאלה את סאלח אם הוא זקוק למשהו מהארץ .פעם רצה סנדלי קיבוץ, פעם מסחטה לא חשמלית לתפוזים. כל פעם שנעה נסעה לשם, הביאה שתי קופסאות של קרמבו, לילדים שעברו לידם ומכרו את מרכולתם. זאת נעה!!

טרמפיסטים חיילים לא תשאיר בדרך! כך אספה פעם את נאדר שאימצה כמעט לבן. היא ליוותה אותו עם עצות טובות, וכשהתחתן, השתתפה בחתונתו, עם ילדיה.

טיפלה בדני ובי, שזאת גאווה לכל הורה. מבריאות ועד גינה. לפעמים באה לה קריזה לעבוד בגינה, כשעוד לא הייתה לה משלה, שעה, והגינה הבריקה.

 

החלום שלה... הבית העגול והכחול. כשהגיע הזמן, הייתה כמו נמלה.. רצה ממקום למקום.. משגיחה שהכול יהיה כמו שצריך.  התווספו מכונת בטון, אמבטיות מכל מיני גדלים, לבוץ ואדמה.  נעה מאד אהבה לעבוד בבוץ לצפוי קירות המחסן ובתוך  הבית, קמין עצים, נעה פיסלה פסלון של "שומרת האש" על התנור. זאת נעה! ידעה בדיוק מה היא רצתה, בשליטה מוחלטת.

הגינה, בריכת הדגים, לחקלאות המיוחדת שלה לגידול ירקות  ותותים.

היא הייתה ג'דה.. מקדחה, פטיש, מסור ושאר הכלים לא היו זרים לה, לאט לאט הבית גדל, ואז הבנו מה שהיא הסבירה לנו.

היא התחילה לצייר על הרצפה, הערכנו והתלהבנו. ועוד ציורים במטבח, בארונות, התנור חימום המיוחד שמחמם מתחת לספה, הרעיון להכניס אור לבית  דרך בקבוקים הפוכים, ואיך שהתרוצצה בבתי קפה בגומא שישמרו לה בקבוקים מיוחדים. כל פעם גילינו אצלך כישרונות חדשים.

הקשר שלך עם חברים מהעולם ומהארץ היה בלתי מובן... כל כך הרבה שנים!!! נתגעגע לסיפורים שלך כשבילית בבניאס עם הכלבה שלך, איך סיפרת לנו בהתלהבות על הברווז הסיני הצבעוני שמסתובב מול הכוך המוצל שלך ועוקבת אחריו, ואיזה קולות של צפרים חדשים שמעת.

ומי תיאר לעצמו שלא תספיקי ליהנות מהבית כשהסרטן היכה בך.

מאוד מעריכים באיזה כוחות סחבת את עצמך, עם כאבים.

חינכת ילדים נתת להם את כולך, והחזירו לך ימים ולילות לשמור עליך!

בהדרכתה של אור שינדלר, הנאמנה לך והמדהימה, גל וניתאי התבגרו בכמה שנים.

את לוקחת איתך המון אהבה מאתנו... מאחלים לך הרבה שלווה.

וזכרי, תחסרי לנו בעצות, בארגון, בעזרה ובקפיצות שלך הביתה.

 

יהי זכרך ברוך

אבא ואמא

נועה יקירתי,.... אהובה, מחנה פלד

כיצד מספידים ילדה, אישה, סבתא כה צעירה ותוססת

זכיתי להיות מטפלת הנעורים שלך, היית חלק מכיתת גולן וחלק מקבוצת הנעורים שכללה את כיתות גולן, צבר ושקד.

כבר בהיותך נערה ניתן היה לראות כיצד את מתעצבת להיות אדם אינדיבידואליסט, עם חשיבה מחוץ לקופסא.

נהגת לשבת בחדרך אחה"צ עסוקה בבניית פאזלים רבי חלקים. נהגנו לשוחח ולעסוק בסוגיות שונות. תמיד הייתה לך דעה מוצקה וייחודית. ראית בצורה מיוחדת את החיים ואת העולם והיה בך תמיד משהו בוגר מכפי גילך הכרונולוגי.

ממך למדתי את אהבת המיחזור, קניית הבגדים ביד השנייה ובאופן כללי את האהבה לישן. תמיד אמרת לי "חנה, לא קונים בחנויות, קונים בשוק הפשפשים".

גדלת והפכת לאדם משימתי, שמוביל פרויקטים - חולמת ומביאה את החלום לכדי יישום ואז יכולה להמשיך ולחלום את הפרויקט הבא.

ידעת לאסוף סביבך אנשים שהתאימו לך, שעשו לך טוב, היית מדויקת לעצמך גם בבחירת הסובבים אותך.

הקשר ביננו המשיך להתקיים גם הרבה אחרי שסיימת את הנעורים, גם כשהחיים בקיבוץ הפכו כל כך שונים ופרטיים היה משהו ששמר על החיבור והקשר והמשכתי ללוות אותך, גם אם מרחוק, בתחנות שונות בחייך.

היה זה אך טבעי ,עבורי, לראותך חוזרת לקיבוץ ובונה בו את ביתך – בית החלומות שלך, בית שהוא כל כך את! בית עגול שמסמל שלמות, בית מבוץ שמסמל את החיבור שלך אל הטבע ואל הטבעי, ציורי השטיחים המעטרים את הריצפה מסמלים את היצירתיות הפורצת ממך.

הידיעה על המחלה הייתה בלתי נתפסת, לא יכולתי להאמין שמחלה שכזו תתפוס אותך, ואת כל כך נמרצת. שמחתי כל כך כאשר הייתה נסיגה והאמנתי שהצלחת לנצח את המחלה.

כאשר המחלה הארורה חזרה פגשת את לילך ושאלת "איפה אמא שלך?" , הבנתי שאת צריכה אותי ומאז שמרנו על קשר הדוק והייתי באה לבקרך, כל אימת שרק התאים לך, ואפילו הייתה לי הזכות לבוא ולהיפרד ממך.

הזמנת אותי להיפרד ממך, למרות שהיית חלשה מאוד. הייתה לי הזכות לומר לך כמה אני אוהבת אותך וכמה היית עבורי מקור להשראה ואת ענית לי שאת יודעת. ביקשת ממני להניח את ידי על ידך, הנחתי את ידי על ידך וכך נפרדנו... במגע.

הרבה פעמים שילבתי בהליכות מעבר ליד ביתך, הייתי צועקת לך מבחוץ בתקווה שתעני לי, אך בחלק מהימים לא ענית כי היית בטיפולים. גם הבוקר, רגליי כאילו משכו אותי לעבר ביתך ולצערי תחושותיי היו נכונות – קיבלתי את ההודעה שכבר אינך בין החיים.

 

נועה יקרה , זכיתי להכיר בחורה מיוחדת, ייחודית, שלא חששה להביע דעות שונות, להגשים חלומות, גם אם היו אלה חלומות אחרים ושונים, ושהעזה ללכת בדרך שהייתה נכונה ומדויקת עבורה.

חנה פלד

לפני חודש פרסמה נעה את הפוסט הבא: 

שלום א-נשים...

כמו בפעמים קודמות זה יהיה קצר, קולע והפעם גם מכאיב לרובכם...

 

שעון החול שלי כבר הפוך והחלה הספירה לאחור, אם לא יקרה איזה נס ברגע האחרון הוא יספור את ימי עד תום.

 

לפני כך וכך זמן, הסרטן חזר ותפס חזקה על גופי.

פרטי ההשתלשלות אינם מעניינים, מי שהיה בקשר יודע, מי שלא.. לא...

 

כ 800 איש מתוך מלאי "החברים" שלי פה, אני מכירה באופן אישי ודרכינו הצטלבו במשך החיים.

 

זהו זמן הודיה ופרידה.

אני לא רוצה להעלם לכם בפתאומיות ללא הכנה מוקדמת.

אני רוצה לאפשר לכם ולי זמן פרידה מסודר, למי שמעוניין ובהתאם לכוחות שלי.

 

מי שמרגיש צורך לקבל את ההזמנה שלי מוזמן ליצור קשר. רק בהודעות ווטסאפ. לא להתקשר ללא תאום, לא להגיע ללא תאום וגם איו צורך לענות על הפוסט הזה. (סורי, בעיקר לא בולשיט של החלמה מהירה וכו...).

מותר לשלוח סימני אהבה, תמיכה וכו, אם אתם חייבים.

 

שנים של ליווי נשמות אל העולם הזה, בעולם הזה ואל העולם הבא, עשו לי היכרות עם העולם הבא.

ביום שאעבור את הסף, אלך לשם בשלווה, הוקרת תודה על החיים האלה והשלמה עם כך שהשלמתי את היעוד שלי כאן, בגוף.

 

תמיד אהיה נוכחת, אם תקשיבו היטב - תשמעו אותי....

 

תזכרו שאהבתי את כולכם, כל אחד על פי דרכו, כל אחד על פי דרכי.

 

להתראות בעולמות הקסם.

 

נעה

 

בלוויה, נעה ביקשה להשמיע את השיר נעה,  של נעמי שמר.  לחצו לשמיעת השיר.

 

כך נפרדה נעה מכל האנשים הזמניים שחלפו בחייה:

"תודה לכל האנשים הזמניים שחלפו בחיי

ותודה לכל האנשים שאיפשרו לי להיות אישה זמנית בחייהם

אוהבת אתכם

נעה רונן"

 

נעה בקשה לקרוא את השיר האנשים הזמניים של  נעם חורב.

 

כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.

מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"

 

כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי

כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.

ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.

וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.

 

אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,

כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.

אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.

אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.

שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.

 

האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.

אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.

הם באים להעביר אותנו שיעור.

ללמד אותנו משהו על עצמנו.

ללחוץ לנו על איזה כפתור.

לעזור לנו להתמודד.

לראות ברור יותר.

להוות מקפצה לשלב הבא.

לשנות לנו את הפרספקטיבה.

לנצח איזה פחד.

להרים אותנו מהקרשים.

לסגור מעגל.

ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.

 

זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.

בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -

האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי

 

במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.

 

בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.

שנכשלנו.

שלא שמרנו עליהם מספיק.

קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.

 

אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -

חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.

 

רחל שדה הגיבה על הפוסט שפרסמה נעה לפני כחודש.

לנועה...

אִשָּׁה מְעוֹרֶרֶת הַשְׁרָאָה

נִקְרְתָה בְּדַרְכִּי,

מוּאֶרֶת וּמוּפֶזֶת

בְּקַרְנֵי נֹגַהּ

שֶׁל נְתִינָה רוּחָנִית

וְגַשְׁמִית,

וּמִפְרָשֶׂיהָ מְשַׁיְּטִים

בְּיָם שֶׁל אַהֲבָה.

 

 לחצו לצפייה בתמונות נוספות שנעה פרסמה