אומנים משדה נחמיה: דורון אדוריאן
ילידת 1986 קיבוץ נאות מרדכי.
בוגרת מכללת אורנים עם תואר באמנות וחינוך. חיה ועובדת בקיבוץ שדה נחמיה, שם אני מחזיקה סטודיו
לאמנות בו אני מלמדת ומציירת. הסביבה שלי מלאה בניגודים - פוליטיים, תרבותיים או אסתטיים.
בשבילי אמנות היא פעולה של חופש ואינדיבידואליזם, דמיון, מחקר, עולם משלי אך גם
הזדמנות לחיבור.
דימויים הם אוניברסליים והחוויה
האנושית היא בסופו של דבר רגעים שאנחנו זוכרים. אנו חשים כאב. כמהים לאהבה,
ויוצרים אמנות.
ילדות (שמן)
הציורים מבוססים על סדרת צילומים
שצילמתי בגן הילדים בו עבדתי בקיבוץ. האפשרות להתבונן מהצד בניסיונות הראשוניים של
הילדים להבין את העולם סביבם, העלתה בי מחשבות על זיכרונות ילדות. מה אנחנו
זוכרים? מה "באמת" קרה? וכמה אנחנו מערבבים בין סיפורים או תמונות לבין
חוויה ממשית?
צללתי למסע מרתק. ערבוב בין מדעי המח, פסיכולוגיה קוגניטיבית, גשטלט,
תולדות האמנות וחוויות אישיות.
בסופו של דבר אני חוזרת למצע היחיד שאני מצליחה לסמוך עליו - הקנבס.
צורות קונקרטיות. שטוחות. שאפשר לתחום אותן בקו. או צבע. זה אמיתי. כביכול. זה
המקסימום שיש לי בציור.
בניסיון לשחזר חוויה של זיכרון אני משאירה חלקים סתומים. חלקים
מחוקים. חלקים מטושטשים. חלקים שמישהו חרט עליהם. שואלת איפה הדימוי הופך לחוויה
מופשטת? ותוהה יחד עם הצופה מה שלי ומה לא שלי.
הבחירה לחיות בצפון הארץ, היא
בחירה לחיות בקצה. בקו הגבול שבין זהות אחת לאחרת. בחיכוך תמידי עם המציאות המזרח
תיכונית המבעבעת ומשתנה.
הבחירה לעשות אמנות בצפון היא בהכרח מנקודת מבט של חיים בשוליים. יש משהו ישיר. מחוספס. עצב חשוף של חוויה אישית ספציפית שלא מתנצלת על היותה היא עצמה.
טשרניחובסקי כותב "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו..." ומקבע מיתוס ישראלי של מערכת יחסים הדוקה בין האדם לטבע. בגליל העליון בו אני חיה, החיבור לאדמה בא לידי ביטוי באופן מילולי בחיי היום יום של תושביו. אם מבחינה כלכלית, ביטחונית, פוליטית, או תרבותית, הטבע מלוהק בתפקיד הדמות הראשית.
הקוצים שאני מציירת מסמלים עבורי את הפשטות, היופי, כוח העמידה
בתנאים משתנים, עוצמה ודקירות שבחוויה שלי את הסביבה שלי.
הטבע כדיוקן עצמי.
רישומים
ליצירת
קשר: addoron@gmail.com Tel: 0506-529146
תודה.