פגישת חברי נוער ב' (ההשלמה) החיים היום בשדה נחמיה - 17-11-2022

משתתפים דליה רפי וינמן, דני הורנסקי, צבי אליאש, יעקב בן-דוד

מומלץ לצפות במסך מחשב ולא בטלפון.

מראיינת רחל מצר , צילום טל בלאס פינטו, תמלול נירה פנסו

המפגש מלווה במצגת צילומים אותנטיים שהכינה טל מ-1949-1953

רחל: אנחנו במועדון לחבר בקיבוץ שדה נחמיה. רוצים לברר מה היה נוער ב.

נתחיל בזה שכל אחד יציג א עצמו, מי שרוצה להגיד גיל מוזמן. נתחיל אתך יעקב.

יעקב: יעקב בן דוד, 88.

רפי: רפי וינמן, 89.

צבי אליאש, 88

רפי: כולם צוציקים.

דני: דני הורנסקי, כמעט 90.

דליה: דליה וינמן, 87.

רחל: אמרתי לטל שזו חוויה. היינו בארכיון, רפי היה שם, והלב שלי, להיפגש אתכם זה משהו. אז כל הכבוד לרעיון. ננסה להוציא את הדבש מהאירוע הזה.

תנסו לתאר למישהו זר, שלא יודע מה זה נוער ב'

רפי: חברת הנוער השנייה בשדה נחמיה. נוער א' הייתה חבורת נוער מרומניה, נשארה מהם בסופו של דבר רק ברכה גלטר. שייך אליה למשל מאיר מוזס שהיה שבוי בסוריה, ואלוף שחייה. אנחנו, נוער ב'  באנו אחריהם. באופן רשמי התחלנו ב-1.9.1949 וסיימנו שנתיים יותר מאוחר. ב-1.9.1951 התגייסנו לנח"ל, והיה מי שהתגייס במרץ 1952.

יעקב: במרץ 1953 חזרנו והתקבלנו קומפלט לחברות.

יעקב: לפני שהיינו צריכים לצאת לצבא היינו מעטים מידי, ואז אחדו אותנו עם גרעין מקבוצת כינרת. נעים דאי שייך לשם.

רחל: אסתרקה, שולה דודו, ועוד,

יעקב: בט"ו בשבט היה האיחוד.

דליה: ירי כתב על זה שיר.

רפי: עכשיו אני:

"החמישה עשר בשבט תשי"ב,
אותך ניזכורה

עוד נשמח ונרקוד ונצא יחדיו בהורה

יחי-יחי איחוד בין החברות

הצלחה והגשמה כינרת-חוליות."

עולים ארצה ומגיעים לחוליות

צבי: ירי סויקה (סביר) היה המדריך שלנו. היינו קבוצה של ילדים הונגרים שעלינו בעלייה בלתי לגאלית. ז"א עלינו ארצה לגאלית אבל יצאנו מהונגריה לא לגאלי. ברחנו משם. אחרי הרפתקאות רבות הגענו לחיפה. שם היינו במחנה עולים של נוער בקריית שמואל.

רפי: זה קריית ביאליק היום.

דליה: על יד הים.

צבי: היינו באוהלים שם, קיבלנו אוכל, קיבלנו כמה גרושים. הסתובבנו בטרמפים לבקר את החברים שלנו, המדריכים שלנו, שכבר היו בקיבוצים, במצובה, בגבע.

היינו שם איזה חודש ימים ופתאום מגיע איזה גבר קרח, ירמיהו סביר, שכינויו היה ירי והוא היה המדריך של החברה בחוליות. הוא בא ואסף אותנו, תשעה או עשרה ילדים, בעיקר בנים, היו גם כמה בנות.

דני: אני הייתי הראשון פה. הייתי בקריית שמואל, כמו שהוא אומר, הגיע לי איזה זקן, עם קרחת, קראו לו ירי, הביא אותי לפה לקיבוץ, פגשתי את שלמה קגל. הוא מסתכל עלי, אני קטן, נמוך. הוא רצה איזה כוח עבודה, "תשלח אותו בחזרה" הוא אומר לירי. לא רצה אותי. זהו, זה מה שהיה. ירי היה כבר בן 29, זקן, אני בסך הכול בן 16.

רחל: אז מה קורה? שולחים אותך?

דליה: מה פתאום. הוא פה.

דני: לא שלחו אותי אבל עוד לא היו צריפים. שמו אותי באיזה בוטקה מסוף שלא היה לזה גג. הייתה לי מיטה, היה לי ארגז של תנובה שזה היה כמו ארון, וזהו. ממול הייתה ערימה שלחיטה. מיליון עכברים, שנכנסו גם אלי. זה מה שהיה.

דליה: אנחנו באנו... באיזה חודש אתה באת דני? יוני? אז אנחנו באנו בקבוצה... בכלל צריך להגיד שכל חברת הנוער היו ילדים בעיקר מארצות אירופה. כולם היו שורדי שואה בצורה כזו או אחרת. אנחנו באנו במסגרת עליית נוער. היינו קבוצה של ילדים מצ'כיה ומסלובקיה, שתי קבוצות שהתאגדו על האנייה שנפגשנו. גם היינו בקריית שמואל שזה היה מחנה אוהלים מיוחד של עליות הנוער.

רחל: בעיקר שורדי שואה?

דליה: כולם. מאירופה לא היה משהו אחר. מכל אלה שהגיעו אתנו, היינו חמישה אני חושבת... אתה ואני ומאיר וברוך ונורית.

רחל: איך הרגשת בחורה אחת בין כל כך הרבה בחורים, היום זה אקטואלי.

רפי: אני דאגתי לה מהרגע הראשון.

רחל: רגע, אתה שמת עליה עין כבר אז?

דליה: אני לא יודעת אם הוא שם עין עלי, אני עוד לא שמתי עין עליו.

רחל: ואיך הייתה ההתייחסות של הבחורים? של כולם, לבחורה?

רפי: עד שקיבלת נשיקה ראשונה זה לא כמו היום שישר מתחילים עם כל הגועל נפש.

דליה: היינו ילדים. אני הייתי בת 14. אני הייתי בין הצעירים ודני הורנסקי היה בין המבוגרים. היה מרווח של איזה שנתיים בעליית הנוער. ואז זה לא היה כל כך בנים ובנות כמו היום. מה כבר ידענו על החיים? אני לא ידעתי כל כך הרבה על החיים, בקושי הבנתי שלא החסידה מביאה את הילדים. לא היו התייחסויות מיוחדות. לא זוכרת. אז הגענו לפה. הכול היה חדש ומוזר, בעיקר האוכל. אני זוכרת שנתנו לנו בקריית שמואל זיתים וגבינה, כל מיני דברים כאלה שבחיים לא הכרנו.

רחל: אז איך אתה יעקב מתי אתה מתחבר?

יעקב: אני לגמרי אחר. אני באתי לארץ ישר אחרי המלחמה, אחרי שהשתחררתי ממחנה ריכוז. זה לא הסיפור של המחנות. הייתי בכמה. היה לי פה סבא בארץ. סבא שלי יליד הארץ, מצד אימא. ממקימי פתח תקווה, עם סלומון, שטמפר וכל אלה. הוא קיבל אותי פה בארץ, הייתי אצלו תקופה מסוימת, אחרי זה במוסד בן שמן ואחרי זה התגלגלתי הנה. אני לא זוכר איך התגלגלתי הנה.

רפי: באת מבן שמן? לא משלוחות? שולה גל באה משלוחות.

דליה: מה פתאום שולה גל באה מכפר רופין.

עומדים משמאל לימין: פרץ פלדמן, שמואל רוביצק, ברוך רנד, רפי וינמן, שלמה ש. חיים שמול,  צבי , ?, ?, דני ה. יושבות: עדנה רוביצק, אירית, ? דליה, נורית, חוה ש. חנה לנג. (המידע מהארכיון)

רפי: דני אתה רואה את עצמך?

דני: כן.

יעקב: איפה הצטלמנו בזמנים האלה.? מי צילם?

צבי: גרשון שחר, זאב שוהם,

דליה: אבל רוב הצילום זה משלמה קוגל.

רפי: הייתה לו זורקי ישנה כזו אני זוכר..

צבי: לא היו אז יותר מצלמות.. זה בטח שלמה קוגל..

רחל: הימני זה דני הורנסקי לא?

דליה: כן, איזה ילד, תראו...

יעקב: רואה את נורית? זיכרונה לברכה, לא השתנתה בפנים גם...

דליה: אנחנו שתינו מאותו הכפר. הלכנו לאותו בית ספר, לאותה כיתה. אנחנו גרנו גם בשכונות קרובות, יכולנו ללכת ברגל חמש דקות מאחת לשנייה.

רחל: את מכירה גם את ההורים שלה?

דליה: רק את אימא שלה, אבא כבר לא היה.

רחל: לא ידעתי שהיא הייתה בין הראשונות.

דליה: בטח. היינו יחד בתנועת נוער, כמה שכבר הייתה תנועת נוער. עוד לא הייתה מכבי הצעיר, היות והיו כל כך מעט ילדים אז איחדו את התנועות.

רפי: הגענו לבארי באיטליה כדי לעלות על האנייה. ירדנו מהרכבת, ואני הולך לאורך אנייה, ואני שומע למעלה, על הסיפון, מדברים צ'כית. אני מרים את הראש, היו שם כמה בנות, ביניהן גברת רינגוולד, (נורית גרצר נ.פ) ואני צועק להן מלמטה איך זה שם? אז היא אומרת לי בטון הנוריתי הידוע שלה: מלון חמישה כוכבים.

דליה: תשמעו, כשאנחנו באנו לאוניה זה באמת היה חמישה כוכבים כי היינו לבד. האוניה הייתה ריקה, אחר כך התמלאה. אנחנו באנו אחרי המלחמה, כשהיו העליות הגדולות, אז שכרו רכבות. כדי לעלות לאוניה באו שתי רכבות. אנחנו באנו מפראג, מצ'כיה, והייתה רכבת מסלובקיה. הרכבת שאנחנו היינו, נורית ואני, היא באה יומיים לפניהם. לפני הרכבת השנייה. ואנחנו באנו מארץ שלא היה ים. באנו לבארי, עומדת שם אנייה ענקית, כך היה נראה לנו, ענקית. כי בחיים לא ראינו אנייה חוץ מספינה בנהר. ואנחנו עלינו עליה. הכול היה יחסית די נקי ומסודר. ואחר כך הם באו. והאוניה הייתה מלאה! זאת הייתה אניית משא ישנה, אפשר למצוא אותה במוזיאון הימים בחיפה.

טל: מה היה השם שלה?

רפי ודליה: עצמאות.

דליה: לא היו שם תאי שינה. למטה היו מחסנים שהסבו אותם לאולמות שינה עם דרגשים, לא היה שם אוורור והיה מסריח. וכמובן ברגע שהיא יצאה לדרך כולם חלו במחלת ים, כולל אותנו. אבל אנחנו היינו ילדים והיינו רק למעלה. לא ירדנו בכלל למטה, היה בלתי אפשרי למטה. היא התנדנדה, זה היה אוגוסט, הים היה מאוד סוער וגלי, לא היה אחד שלא הקיא שם. זה היה קטסטרופה.

רפי: שכחת להגיד שהיא התקלקלה.

דליה: באמצע הדרך היא התקלקלה, נעמדה בלב ים, התנדנדה, סידרו אותה וזהו.

רפי: בלב ים, עולה, יורד הכול עולה ונופל, עם הקיבה שלי ביחד.

דליה: בסוף הגענו לארץ המובטחת, אחרי חמישה ימים.

רחל: חוה שלזינגר באה לבד?

דליה: היא באה לפנינו דני, נכון?

רפי: היא באה עם ההורים לא?

דליה: היא לא באה אתנו, היא באה לפנינו. אני זוכרת, אני גרתי אתה. 

הווי בקיבוץ, נזכרים בחברים

נוער ב' על רקע הצריפונים.

מזוהים עומדים משמאל: פרץ פלדמן, צבי אליאש, דוד א', אליהו טאוס, ברוך רנד, פנחס ברנהרד, רפי וינמן, ירי (ירמיהו סויקה) המדריך. יושבים: אביבה, דליה וינמן, אירית וייס, נורית גרצר (המידע מהארכיון)

 

צבי: היו עשרה צריפים וגרנו שלושה בצריף אחד.

יעקב, אני אומר לך איפה, איפה שהיום בית קיטור. בית קירור.

רפי: באזור הזה היו עשרה צריפים.

רחל: בנים-בנות או רק בנים-בנים?

דליה: בנים-בנים בנות-בנות.

טל: מה הגודל של כל צריף?

דליה: הצריף? שלוש על ארבע אני חושבת.

צבי: אחד נשרף.

דליה: לא היה בו כלום! שום דבר. קיבלנו מיטה,

דני: שלוש מיטות וארון.

דליה: היה ארון?

דני: בטח!

דליה: לכל אחד היה ארגז תנובה על ידו בתור ארון לילה.

רחל: בגדים? אוכל? איפה?

דליה: אוכל בחדר האוכל.

יעקב: היו לנו חיי חברה טובים, גם בצבא כשהיינו, היו חיי חברה טובים וגם כשהיינו פה. שנים על גבי שנים.

רפי: עד היום אנחנו ביחסים טובים.

יעקב: היו לנו חיי חברה תוססים למרות שעבדנו קשה. לא צריך לספר, שיחקנו קלפים בלי סוף...

צבי: בירה בשבת בצהרים...

רפי: אנחנו נכנסנו לצריפונים האלה, היו שם שלוש מיטות ברזל ועל כל מיטה היה שק גדול.

רחל: זה היה המזרון?

רפי: אמרו, עכשיו תיקחו את השקים, לכו למתבן, תמלאו אותם בקש, וזה יהיה המזרון. וכך היה.

רפי: אלה היו מזרונים קשים!

יעקב: דני הורנסקי ושמואל רוביצ'ק ואני, גרנו באותו הצריף. זה אני זוכר, עוד לפני הגיוס דני אהב מאוד לצוד. יום אחד הוא נשרף לגמרי, לקחו אותו לבית חולים.

רחל: אני רוצה לשמוע את הסיפור למה הוא נשרף.

יעקב: למה הוא נשרף? כי הוא הלך לצוד.

דני: הסיפור פשוט, גידלנו ארנבות. יום אחד התחלנו לבשל אותן, בתוך הצריף. הייתה לנו פתיליה כזאת גבוהה, היה ארון בלי דלת, היה לו ווילון. הווילון נתפס והצריף התחיל לבעור. לי היה שעון משהו יקר, קפצתי פנימה להוציא את השעון, היה חום אימים, הדלת בינתיים נסגרה, פתחתי אותה, קפצתי החוצה וזה מה שהיה.

יעקב: אני אגיד לך עוד דבר ממני. כשאני באתי הנה נתנו לי אבא: דוד זוננפלד. הוא לא היה נשוי אז, עבדתי ברפת, אני זוכר, צבי נוסבאום היה מנהל הרפת. ואני זוכר שראובן רוזן ז"ל, כל אלה כבר ז"ל, הוא הביא תלתן. חביבי איזה מכות היו בין שניהם, כיוון שלא היו מביאים מספיק תלתן לפרות. אחר כך, אני זוכר, הובלתי חלב עם פרדות למחלבה של מחנה צבאי בבית הלל. שם הייתה המחלבה האזורית. ושקענו עם הפרדות. לארוחת בוקר קיבלנו חצי שמנת כזה.

רפי: צלוחית עם שמנת.

יעקב: היינו צריכים לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום. צריך להגיד את האמת: כמעט לא למדנו!

בן ציון ואבנר (המידע מהארכיון) 

רחל: מישהו רוצה להגיד על זה?

רפי:.. וזה אבנר. חבר של אסתר.

טל: האבטיח היה מתוק צבי?

צבי: לפי הבעת הפנים...

רחל: אני רואה שהיה מתוק כי אכלו גם את הלבן של הלבן של הפלח.

יעקב: לא היה מה לאכול.

צבי: כמו עם הארנבת של דני, בגלל זה שהיה רעב ולא היה מה לאכול. ואנחנו בני 15-16..

יעקב: אני אומר לך, לי היה מזל שדוד זוננפלד נתן לי אוכל. אני קיבלתי יותר מהם שהוא אימץ אותי. אז היה לו תמיד בחדר משהו, תמיד משהו יותר.

דליה: אני לא זוכרת שהייתי רעבה.

רחל: אבל מה שאני מסיקה – אתם ילדים! אתם עולים בלי הורים, אחרי היסטוריה. אני לא שומעת קיטורים, בא לי לבכות. הנוער צריך לראות את זה ולשמוע. אתם לא מקטרים אתם פשוט זורמים עם התנועה.

צבי: נו, מה לעשות?

רחל: לא כל אחד מבין את זה, זה פשוט מדהים.

דליה: תשמעי, זה היו ימים אחרים. זה לא היה כמו היום. אנחנו שמחנו שהגענו הנה אחרי המלחמה.

יעקב: נו בטח.

דליה: חוץ מזה אני רוצה להגיד מלה אולי לא מקובלת היום. היות שהיינו עליית נוער היינו ציונים!

יעקב: אני רוצה להגיד משלי: אני התחתנתי בגיל 20. הייתי מבסוט שיש לי איפה לשים את הראש. יש לי איזה משפחה, יש לי משהו.

דליה: אף אחד לא הלך להגשים את עצמו בחו"ל. אף אחד לא היה עסוק בחלומות.

דיון כללי בגילאי הנישואים של החבורה.

רפי: דליה הייתה בת 20.

רחל: אתם תורמים לצמיחת הקיבוץ ולהתפתחותו. זה פשוט לא יאומן.

יעקב: הדבר הגדול היה כשבאנו להיות חברים. אז זה התחיל. אז באמת עשינו דברים גדולים, כשהיינו חברים. כשהתקבלנו אחרי הצבא והיינו כמויות...

מימין למעלה נגד כיוון השעון: 1) בן ציון סלמון, 2) שמואל רוביצ'ק, 3) צבי משורקה, 4)  ?, 5) עדנה רוביצק וחיים שמול (המידע מהארכיון)

דליה: הנה ציון.

רפי: אז נכנסנו לענפים וקיבלנו אחריות.

דליה: והילדים בבתי הילדים.

רפי: (ליעקב) אתה יודע מי זה שם באמצע עם החולצה הפתוחה? חיים שמול. זה שגנב שעונים ודברים כאלה. בסוף זרקו אותו.

רחל: שמתם לב לתסרוקות? שיער כמו של היום.

דליה: זה מה שהיה.

יעקב: זה בנצי, אני זוכר.