משה שדה 1947 - 2023
היה
שלום איש שלי (שיר – רחל שדה)
היה
שלום איש שלי.
פרוש
כנפיך והמרא
למחוזות
אחרים.
שא עמך
את מבוע אהבתנו,
שילווה
אותך תמידית.
היה
סמוך ובטוח
שזכרך
ימשיך לפכפך בנו
את
האדם שהיית,
את מגע
חיבוקיך,
את
עיניך הטובות.
היה
שלום איש שלי,
פרוש
כנפיך והמרא
לעולמות
אחרים.
רחל נפרדת ממשה
אהובנו,
אישי, אב ילדי, סבא לנכדי
כנראה
שהחלטת להיפרד מאיתנו עכשיו ולא לתת למחלה הארורה להידרדר.
שלחת
אותי לטיול בחו"ל בברכת הדרך, ובשיחות הטלפוניות התעניינת איך אני מבלה.
ואכן
ביליתי נהדר, עד להודעה על הניתוח הפתאומי שלך.
חיכית
לי כדי שנוכל להיפרד, אבל כבר היית מורדם ומונשם.
אי
אפשר לסכם חייו של אדם במשפטים ספורים, אז אתמקד רק במעט ממה שאישיותך הקרינה.
כשנישאנו
פנה אלי קרוב משפחה שלך, שלא הכרתי, וציין באוזני: "דעי לך שאת לא נישאת רק
לאדם עם תלתלי זהב אלא בעיקר עם לב זהב".
ואגן
לב הזהב שלך ייחד אותך תמיד. דוגמה לאחרים, עזרה לזולת ונתינה מכל הלב היו נר
לרגליך.
היית
צנחן בגדוד 890, מדריך צניחה, זכית בתחרות עולמית לציורי ילדים.
איש
עבודה ועמל בעל ידיים מחוספסות למגע, מופנם, צנוע וביישן.
איש
משפחה דואג ואוהב, איש של דבורים ועוד ... ועוד ועוד ...
זיו נפרד מאביו
אבא,
ביום
שישי בערב מור התקשרה אליי בוכה מבית החולים ובשרה לי שנשמת את נשימתך האחרונה.
כמה
ימים לפני - ביום שלישי - בקרתי אותך בבית החולים והיית מורדם לאחר
הניתוח ואז עוד חשבנו שזה עניין זמני עד שהמדדים שלך יתייצבו.
כבר אז
היה לי קשה לראות אותך חסר אונים - מחובר לאיזה שש מכונות שונות - ליטפתי אותך אבל
ידעתי שאתה מורדם ולא מרגיש שום דבר אבל בכל זאת ליטפתי.
ביום
חמישי שהמצב התדרדר פתאום באופן משמעותי וקראו לנו להגיע להיפרד ממך אז כבר
ממש היה לי קשה לעמוד לצידך. לצערי הבנתי שאין בזה כל תכלית וכולם מבינים שזה רק
עניין של זמן.
ליטפתי
אותך שאמא, מור ואביב לצידי והשתדלתי עד כמה שאני מסוגל לא לבכות ליד מור ואביב כי
ידעתי שקשה להן מאד.
לפני שבע
שנים איך שיצאת לפנסיה והיית אמור ליהנות מהחיים ולהיות נטול דאגות גילו לך את
מחלת הפרקינסון הנוראית.
בהתחלה
המחלה שלחה סימנים עדינים ולא ממש הבנתי עד הסוף עד כמה המחלה הזו ארורה וקשה.
אבל שלוש
השנים האחרונות הציבו בפניך אתגרים לא פשוטים. הפעולות הבסיסיות ביותר, שהיית רגיל
לעשות לבד כבן אדם עצמאי, פתאום לא היו בהישג ידך ונזקקת לסיוע.
הסתכלתי
עליך מהצד וראיתי את המבט בעיניים שלך ואת הבושה המוצנעת מכך שאתה כבר לא מסוגל
לבצע את אותן פעולות בסיסיות והיה לי ממש קשה להכיל את זה.
אני
זוכר שבשיחות שלנו הייתי מקשיב לך שהיית מספר לי על הקשיים שלך ותמיד הייתי מנסה
לעודד אותך ולומר לך שכמה שזה קשה אתה צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה-
ליהנות
מהילדים והנכדים שלך ופשוט להוריד הילוך וליהנות מהדברים הקטנים
אבל
ככל שעבר הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא את אותה חצי הכוס המלאה וגם שזו נמצאה היא
הייתה עכורה ומחניקה.
אני
זוכר שתמיד היה חשוב לך לשמוע מה אני עושה בעבודה ועל איזה עסקאות אני עובד ותמיד
בקשת ממני לשתף יותר ואני מודה שלא תמיד הייתה לי את הסבלנות הנדרשת לכך.
כשישבתי
אתמול לכתוב לך כמה מילים, אז בהתחלה היה לי מחסום וכל הזיכרונות נעלמו כלא היו.
כנראה שהתקופה של המחלה טשטשה את הזיכרונות מהשנים לפני המחלה, אבל לאט לאט
הזיכרונות מפעם צפו ועלו.
אני
זוכר את הבילויים המשותפים שלנו - את משחקי הטניס האין סופיים ואיך בכל פעם שלא
היה הולך לי הייתי מתעצבן ומעיף כדורים מעבר לגדר ואתה היית צוחק ומנסה להרגיע
אותי.
אני
זוכר איך שרק התחלתי ללמוד לגלוש בחרמון אתה גלשת איתי באיטיות ותוך כדי שאתה מבצע
סיבובים הגיע גולש מהיר ונכנס בך והרים אותך באוויר.
אני
זוכר איך כאשר הפכתי להיות מדריך סקי היית גאה בי ואיך נסענו ביחד לגלוש
בחו"ל היית מלא גאווה וזרמת עם כל השטויות שלי וגרמתי לך לבצע פיסוק ברגליים
תוך כדי גלישה רק כדי שאוכל לעבור לך בין הרגליים.
אני
זוכר שבמהלך השנים היו לנו לא מעט אי הסכמות ולא תמיד הערכתי אותך. תמיד חיפשתי
להתקדם ולכבוש עוד פסגה, ולך לא היו יותר מידיי יומרות ופשוט זרמת עם מה שהחיים
זמנו לך.
אבל
לצד הפשטות שלך היית בן אדם ערכי ונעים לבריות. היה אכפת לך מהסובבים אותך וכל מי
שהכיר אותך דיבר עליך רק טובות.
בנוסף
תמיד אהבת ליצור - ידעת לצייר ממש יפה ואהבת לעבוד בנגרייה של הקיבוץ ולייצר
רהיטים שונים וממש נהנית מחדוות היצירה.
תמיד
התנדבת לעזור בכל דבר גם בקיבוץ וגם לנו הילדים שלך.
אני
זוכר שאני וחגית עברנו לבית הראשון שלנו אז ישר התגייסת לעזור לי בצביעת הבית
ושיפוץ וארגון מה שהיה צריך.
מאוחר
יותר - שרציתי לסגור את הפרגולה הצדדית ולהפוך אותה למחסן - אז ישבנו ביחד והסברת
לי כמה פלטות גבס, צימנבורד, וניצבים אני צריך לקנות ובנינו ביחד את המחסן
אני
זוכר איך שעם כל הכוונות הטובות שלך - לפעמים הייתה לך נטייה להיות מעט פזיז, ולא
ממש מדויק. כאשר עבדנו על סגירת המחסן השתחררה לך האחיזה מאיזה ניצב והוא עבר לי
ממש ליד הפנים, וכמעט השאיר לי מזכרת לכל החיים. התחלתי לצעוק עליך ואתה ממבוכה
התחלת לצחוק.
היו
לנו כל מיני חוויות כאלו שאני זוכר אותך צוחק חזק אבל בדרכך המאופקת ומרוב שאתה
מנסה לעצור את עצמך מתחילות לצאת לך דמעות מרוב צחוק.
אני
עדיין זוכר את משחק הטניס בזוגות ששיחקנו בקיבוץ ואיך עליתי לרשת לחסום בוולי את
הכדור, אך לכדור כנראה היה רצון משלו והוא פגע לי חזק במקום הרגיש בין הרגליים ואז
תוך כדי הנפילה אני רואה אותך מתפוצץ מצחוק.
או
שהיית מספר לי כל מיני חוויות מצחיקות שעברת בעברך ולפני שהיית מגיע לחלק המצחיק
של הסיפור אתה כבר היית מתפקע מצחוק כי אתה הכרת את הסיפור אבל שכחת שאני עוד לא
מכיר, אבל אני הייתי מסתכל עליך וצוחק כי כבר היה ברור לי מה עובר לך בראש.
אבא
היקר - הלכת לנו בטרם עת. לא שקיים תזמון מתאים להיפרד מאבא אבל זה מרגיש מוקדם
מידיי ועכשיו שהלכת זה מרגיש חלול וחסר
הנחמה
היחידה שיש לי היא שהפסקת לסבול ועכשיו אתה לא צריך להתמודד יותר עם הקשיים של
השנים האחרונות.
תנוח
על משכבך בשלום אבא יקר ואהוב שלי וסבא יקר ואהוב של כל נכדיך
מור נפרדת מאביה
אבא אהוב,
אני מנסה לכתוב עליך אבא, אדם כ"כ יקר ואהוב וזה כ"כ קשה.
מאיפה מתחילים ואיך מדברים עלייך בלשון עבר?
זכינו באבא נדיר מכל הבחינות,
תמיד היית כל כולך עבורנו, ברגעי אושר צחקת איתנו עד כדי בכי וברגעי
משבר היית לנו מקור הכלה אין סופי.
לימדת אותנו מהי ערכיות ואהבת האדם.
היית לנו דוגמא מופתית ליושר ונתינה אין סופית לזולת.
הדבקת אותנו באהבתך לטבע, לספורט וליצירה באשר היא.
המשפחה הייתה לך הדבר החשוב ביותר,
האופן המופתי שטיפלת ודאגת לסבא דוד (ז"ל), הקשר והדאגה לרעיה
אחותך, האהבה לנו המשפחה הגרעינית היו נר לרגלייך.
כשהמשפחה התרחבה, קיבלת את כולם כבני משפחה לכל דבר. וכשהנכדים הגיעו,
החיוך לא ירד מפנייך והיית כ"כ משמעותי עבור כל אחד ואחת מהם.
כשיצאת לפנסיה, הגשמת חלום נוסף והתחלת לגדל דבורים ולייצר דבש. גם
בזה, כמו בכל דבר שנגעת בידי הזהב שלך, השקעת וזה עשה אותך מאושר ולנו עשה מתוק.
בשנים האחרונות התמודדת עם אתגר הפרקינסון. זה דרש ממך לוותר על דברים
שכ"כ אהבת. עם זאת המשכת למלא את חייך ברגעי אושר ועניין כמו חוגים בבית
ותיקי הגליל, הקבוצה במבואות, העיסוק עם הדבורים וכמובן רגעי משפחה: טיולים,
ארוחות ועוד...ולכל אלו , הצטרפה אלייך דיבינה המקסימה שטיפלה בך במסירות we love you so much.
אבא, בצבא שירתת בצנחנים והשיר "כל הזמן צנחן" של אהוד
מנור, מתאר אותך באופן מדהים.
"אני שומע את קולך ויודע שאתה אדם
אני נוגע, אבל איני נפגע, מתרחק מכל שנאת חינם,
לא רק מטרה, יש גם דרך,
לומד להבחין בין אלף דברים,
ותמיד נאמנות היא הערך, מחובר לכל החברים.
קשוב ואנושי, פתוח וחופשי, בליבי ובראשי, כל הזמן צנחן..."
אבא, אנו מבטיחים לנסות ולהמשיך את דרכך, כאדם ואיש משפחה ולהיות
מאושרים!
אוהבים כ"כ
גיל נפרד מחמו
מוש שלנו,
ההכרות
שלנו החלה לפני שני עשורים. המתנת בסבלנות להיכנס לחניה במרכז ת״א בצהרי היום,
כשמישהו עקף אותך בחדות ונכנס לפניך.
אני זוכר
את תגובתך "ה׳, תראו, הוא בטח לא שם לב שאני מחכה". תגובה יוצאת דופן של
איש יוצא דופן. מיוחדת בתמימותה ובנקודת המבט שלה. מאותו הרגע למדתי להכיר את הנפש
המיוחדת שלך. זאת שהתהוותה בתנאים מיוחדים, כאן על גדת הירדן. זאת ששבה לצור
מחצבתה היום לאחר 75 שנים.
התגבשנו
יחדיו על הברכיים בשיפוצים של הדירות הראשונות שלי ושל מור. למדתי להכיר אדם
מיוחד, נעים הליכות, רגיש, עניו ואדם שנתינה ללא תנאי היא מובן מאליו עבורו. הבעות
פניך המגוונות הסגירו תמיד את שחשבת, ואף שלא אמרת מעולם, אני יודע, יש לי שתי
ידיים שמאליות. אתה העדפת להתמקד בלתת עצות של אחד, שיודע דבר או שניים על יצירה
בידיו.
בילינו
יחד רבות בטיולים ברחבי הארץ. אותה אהבת כל כן, עליה נלחמת וחזרת לספר לנו קורותיך
בכל אחד ממשעוליה.
מאז
היודע דבר מחלתך, הפגנת נחישות אדירה וסדר היום שלך אף לא היה מבייש שר בממשלה. לא
נתת לגופך להגביל אותך והיית נחוש להמשיך להספיק הכל ולא לוותר על מאום. לעיתים
הצלחת להשלות אפילו אותנו. קיבלנו שיעור חשוב במגבלותיך החדשות בטיול בנחל אביבים,
שהיה מאתגר מעט יותר מדי, אפילו עבורך. גם לאחריו לא ויתרת, והמשכנו לצבור חוויות
משפחתיות בכל שבת. היית אחת הסיבות המרכזיות להעתקת חיינו לקיבוץ, ואנו אסירי תודה
על כל הרגעים המשותפים איתך.
המחלה
אמנם ניצחה בקרב, ואתה כבר אינך כאן איתנו, אך אתה ניצחת ללא ספק במערכה. דרכך
המיוחדת בעולם ממשיכה, ואנו מחנכים את ילדינו, את נכדיך, לאורה. לערכים של אהבת
אדם, עזרה לזולת, מסירות, אהבת הארץ ובעיקר טוב לב.
דמותך
האהובה תמשיך להוות מצפן ערכי לכולנו גם אחרי לכתך .
נוח על
משכבך בשלום.
קבוצת עומר מעמיר נפרדת ממשה
משה שדה ז״ל
קבוצת
"עומר", קבוצתו העמירית של משה שדה, הורכבה משלוש "שישיות",
קבוצות בנות שישה פעוטים כל אחת. משה’לה היה הבוגר בשישייה השנייה. הוא נולד ב-14 ביולי, ותמיד אהב להזכיר,
והיה גאה בעובדה שנולד ביום הבסטיליה.
היה שקט,
מופנם ונחבא אל הכלים, ועם זאת ער וקשוב לחבריו ולנעשה בקבוצה. לא הירבה במילים,
אבל לא חשש לבקר ולהביע את דעתו, גם אם לא הייתה מקובלת על שאר חברי הקבוצה.
קבוצתו,
קבוצת "עומר", הייתה קבוצה נמרצת, תוססת ורבת פעלים, עם הרבה משובות
ילדות. משה היה מהשקטים והשקולים שבינינו. בהיותו נער, השתלב בעבודה במכוורת של
הקיבוץ ולמד את רזי המקצוע מאביו, דויד, שהיה דבוראי בעל שם ארצי.
כשהגיעה
השעה, הוא התגייס לצנחנים, היה חייל מצטיין ומלא אמביציה, ובסיום קורס מ”כים נאבק
וזכה בתפקיד היוקרתי של מדריך צניחה בתל-נוף. גאוותו על התפקיד ניכרה לכל עין. הוא
רשם מאות צניחות, ביום ובלילה.
לאחר
השירות הצבאי החליט לצאת לחיים עצמאיים מחוץ לקיבוץ, השתלב בעבודה, הקים משפחה
לתפארת, וניהל את חייו באחריות ובחריצות.
לימים, חזר לאזור והקים את ביתו
בשדה-נחמיה. המעבר לארץ הגליל סייע לו לחדש את הקשר עם רבים מאיתנו, אם באמצעות הטלפון,
אם בפעילויות בבית ותיקי הגליל, ואם במפגשים אקראיים באזור. משה'לה תמיד שם לב
לאנשים סביבו, התעניין ודרש בשלומם.
לאחר שיצא לגמלאות, חזר לאהבתו הישנה, ועבד
במכוורת משפחתית בבית-הילל.
לאחר שחלה, דיבר בגלוי על מחלתו ועל
המכאובים והמגבלות הכרוכים בה, אך גם על ניסיונותיו הבלתי נלאים להתגבר עליה
ולהמשיך באורח חיים פעיל ופורה. לא פעם אף התלונן על כך שהמטפלת, שליוותה אותו לתלחי, מנסה להצר את
צעדיו ואוסרת עליו לעשות כרצונו.
אנחנו משתתפים בצער המשפחה. רחל, הילדים
והנכדים, הוא היה גאה בכם מאוד.
בשם חברי קבוצת "עומר"
משה, אביו דוד אמו נסיה ואחותו רעיה בעמיר
מכתב
ניחומים מוותיקי הגליל
״השמש יוקדת השמש תזרח
גבורת זמזומה לעולם לא נשכח
ופרח אל פרח בזיו החמה
ישירו איתנו לכבוד זמזומה…״ (יעקב פיכמן)
משפחת שדה היקרה, בית קיבוץ שדה נחמיה.
אנו נפרדים היום מחברנו משה היקר .
התעצבנו מאד לשמוע על מותו.
משה נהג להגיע לבית וותיקי הגליל מלא במוטיבציה, ידע להוקיר תודה
ולהעריך את הצוות והחברים.
עסק רבות בפעילות גופנית, אהב פינגפונג, לשמוע הרצאות, והתעניין
במגוון תחומים.
אהב יצירה ומלאכת יד, עסק
בציור וכמובן הדבש. התחביב המופלא שעסק בו
עד יומו האחרון.
במשרד בוותיקי הגליל עומדות שלוש צנצנות דבש מיותמות שמשה לא הספיק
להעביר לזקנים שכל כך אהבו את הדבש המתוק שלו.
הן יישארו איתנו כזיכרון לעשייה המבורכת שלו .
מתק הדבש וריח השדה ילוו אותנו עוד רבות עם לכתו
ויהיו לנו מורשתו המתוקה.
עומרי יוגב פיזיוטרפיסט העמותה, מספר על משה:
פגשתי את משה לראשונה לפני כשלוש שנים כשהגיע לשיעור.
משה היה מלא חיות.
הוא סיפר בהתלהבות רבה על גידול הדבורים והפקת הדבש.
למרות מגבלות מחלת הפרקינסון הוא המשיך במרץ לרדות את הדבש ולחלק את
תוצרתו לבאי המקום. אהב לספר בדיחות והיה מלא הומור. אהב לשתף בסיפורים מעברו
ונהנה מאוד לפגוש את החברים.
סיפר על השנים שעבד על טרקטורים בסיני ועל העלייה השנתית לסקי
בחרמון. כל בוקר כשהגיע, נעצר לומר
שלום ולשאול לשלומינו.
היה מאוד פתוח לשמוע על טיפולים שקשורים במחלה, הקפיד על הליכות
והשתתף בקבוצה מטעם עמותת הפרקינסון שכללו פעילות גופנית והרצאות.
בסוף אזכור את החיוך השובב ואת העיניים הצוחקות שלא השתנו במאום גם עם
הירידה ביכולת הגופנית.
משה יחסר לנו מאוד ונתגעגע אליו.
ניקח בליבנו את שמחת חייו, את אהבת האדם, היצירה והידע.
יהי זכרו ברוך. משפחת וותיקי הגליל
עמותת הפרקינסון נפרדת ממשה
משתתפת בצער
משתתפת בצער המשפחה , ומאחלת שזכרו יאיר לכם את הדרך