ראיונות עם לוחמי יום הכיפורים - יונתן פורת מראיין את מיכאל בן דרור

ראיון עם מיכאל בן דרור

מראיין יונתן פורת (כפר בלום)

במסגרת פרויקט ראיונות עם לוחמי יום הכיפורים ובני משפחותיהם, יונתן מראיין את תושבי הגליל, נשים וגברים. הוא ישמח לראיין חברים, תושבים נוספים המעוניינים בכך. ניתן לפנות אליו ישירות: 0547948462, porat.yo1@gmail.com

 

תמלול נירה פנסו

יונתן: ראיון עם מיכאל בן דרור בשדה נחמיה ממש לרגלי נחל הבניאס בתאריך 28/12/22 בבית של רותי ומיכאל בן דרור, על הדשא.

מיכאל ספר קצת על ההורים, על הבית שלך, מאיפה באת.

מיכאל: על ההורים קצת קשה לספר כי אני נולדתי בתוך הסמטוכה של מלחמת העולם השנייה. נולדתי בהולנד ב-1941. הולנד כבר הייתה כבושה, מזה שנה כמעט אבל עדיין היה אפשר לחיות שמה, עוד לא היה עם האקציות והמחנות ריכוז וההשמדה והרכבות וכל הסיפורים. אבא שלי ואימא שלי, כל אחד לחוד כמובן, באו מגרמניה ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון, אז הם כילדים ברחו עם הוריהם להולנד, לעיר הילברסום. שם נולדתי. הילברסום זו עיר הרדיו, בהמשך גם הטלוויזיה של הולנד, כארבעים ק"מ מזרחית לאמסטרדם.

בגיל שנה בערך התחילו הצרות ליהודים. האמת היא, היו גם לפני כן: אבל זה היה בעיקר בכל מיני תקנות כאלה, שאסור היה ללכת, אסור היה לרכב על אופניים. אסור היה לנסוע ברכבת וכל מיני דברים כאלה, ושעות שצריך להיות בסגר. בגיל שנה בערך גירשו את כולנו, את כל היהודים מערי השדה לגטו באמסטרדם. עכשיו אני חייב להזכיר ולציין - גטו זה לא דבר רע. מרבית הגטאות בעולם, מעבר לצד האפלייתי שבזה החיים שם היו בסדר גמור, אפילו יותר מזה. זה היה תנאים מאוד נוחים. אבל כשאתה מכניס לדירה של משפחה אחת עוד חמש משפחות נוספות מערי השדה, מתחיל הבלגן: יומיים זה מחזיק, אחר כך מתחילים לריב, ופה לוחץ ומפחדים מלהסגיר לגרמנים. הכול היה במתח עצום ועבר לדלות גדולה מאוד. שנה לאחר מכן העבירו אותנו ברכבת, גירשו אותנו למחנה וסטרבורג, שזה מחנה הריכוז של יהודי הולנד שנמצא כ-15 ק"מ דרומית לחרונינגן, בצפון. חרונינגן, היה שם הארמון של המלכה. ההולנדים פחדו שמחנה זה יפגע ברגשותיה ובנוחיותה של המלכה, כי זה מסריח בסופו של דבר. ריח טוב לא היה שם. כל האלפים עם תנאי היגיינה מאוד ירודים אז העדיפו להרחיק את זה מחרונינגן ושם נקבע המחנה. שמה היינו מספר חודשים, אימא שלי ואני. אבא קפץ פחות או יותר לכיוון השני.

יונתן: איך קראו לאבא ולאימא?

מיכאל: לאימא קראו שולמית אורסולה ולאבא קראו הרברט. אבא שלי קפץ ימינה ואימא שלי ואני קפצנו שמאלה ומאותו הרגע נגמר הסיפור. בהמשך, הרבה יותר מאוחר סיפרו לי שאבא שלי נהרג בשואה ועם זה חייתי. אבל אני מקדים את המאוחר. בינתיים היינו במחנה ריכוז וסטרבורג. יחד עם אימא הייתה בחורה שהייתה בהכשרה במחנה הכשרה קיבוצי בהולנד, היא עבדה במטבח של הגרמנים. הייתה מגניבה לי פירורי אוכל וכל מיני דברים כי גם בוסטרבורג הרעב כבר החל להציק מאוד. פשוט הודות לה אני בחיים.

סבא שלי היה סופר גדול בגרמניה, גדול מאוד. קראו לו גיאורג הרמן בורחר. היה שייך לחוג סופרים שהיו בוהמה כזאת, וב-1933 היטלר עלה לשלטון וחודש אחר כך כבר התחיל לשרוף את הספרים של הסופרים היהודים ואלה שהוא חשב שראויים לשריפה. אז אמרו לסבא שלי, במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם. המשפט הידוע. ואכן הוא התפנה במהירות להילברסום בהולנד, שם היה לו מו"ל שתירגם את ספריו להולנדית. הוא היה מפורסם בכל העולם. הוא היה מתורגם לעברית, שני ספרים שלו. אגב סבא שלי גיאורג הרמן לא היה ציוני. יתרה מזו – הוא התנגד לציונות.

יונתן: היה מצד אימא או אבא?

מיכאל: מצד אימא. מצד אבא הייתה משפחה יהודית ממוצעת שעבדה קשה כדי להחזיק רמת חיים טובה אבל כאן אנחנו מתרכזים בסבא, כי שלושתנו היינו במחנה ריכוז. אימא שלי, אבא שלה ואנוכי. היינו שלישייה, אלינו הצטרפה במידה מסוימת דיני שהייתה אח"כ חברת קיבוץ פה, והיא הייתה המלאך הטוב שלי כי כל פעם הייתה מגניבה לי אוכל והיא פשוט החזיקה אותי בחיים. אצלה זה היה טבע שני, לא שופוני. זה אומר שהייתה מבריחה לי קוביית סוכר שהייתה לה בכיס, או משהו כזה. על הדברים האלה – אם הייתה נתפסת היו הורגים אותה. אבל היא עשתה את זה בקלילות.

כעבור איזה זמן, כל שבוע הייתה אקציה שהיו מוציאים כאלף יהודים ברכבת לברגן-בלזן ולאושוויץ. הייתה צריכה להיות מכסה. אם מישהו היה חסר היו מוסיפים מיד. אי אפשר היה לברוח מזה, במקרה כזה היו מוציאים להורג, אם התברר שמדובר בבריחה מתוכננת. כל הזמן היציאה שלנו נדחתה, והנה עלינו יום אחד לרכבת למחנה ברגן-בלזן שבגרמניה. ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה. כן היו שם משרפות אבל אלה היו כדי לשרוף את הגופות של אלה שמתו במחנה.

 עם הזמן זה הפך למחנה השמדה לגמרי כי מתו שם המונים, כמו זבובים. הגרמנים פשוט דאגו לזה שלא יהיה מספיק אוכל, אנשים מתו מרעב. כל העצים למשל היו מכורסמים שם. אנשים כרסמו את הקליפה. וכמובן עם זה באו מחלות וכל מיני דברים. היינו בברגן בלזן, אני הייתי אפרוח צמוק כזה, מין שק עצמות בגיל שלוש, רזה-רזה כמעט מת, אבל דיני, עם הגניבות שלה מהמטבח החייתה את נפשי: עם קוביית סוכר וחתיכת גזר וכוס מרק לפעמים, היא פשוט הייתה מגניבה ואני חייב לה את חיי. היא עשתה את זה.

אנשים רצו בהמוניהם אל הגדרות, להתחשמל ולמות, כי הם הבינו שאין סיכוי, למרות שאני חוזר ואומר, זה לא היה עם המקלחות של אושוויץ ודברים. מבחינת כמות המתים שמה זה היה מעל ומעבר. מתו המונים. בכל פעם שמישהו היה מתחשמל או למישהו הייתה בעיה, היו מוציאים את כולם למסדר בשלג ואני בבגדים הבלואים שלי, בנעליים הקרועות, הייתי עומד שעות במסדר בשלג, לפני אימא  שהייתה עומדת מאחורי, מחזיקה אותי בכתפיים שאני לא אפול או אתיישב כי אז היו ישר יורים בי. או משסים בי כלבי ענק שלזה הם היו מיועדים. הגרמנים. והנה יום אחד עלתה לנו הזדמנות – הסתבר שהייתה לנו אזרחות של פרגוואי, אזרחות נוספת שאני לא זוכר..

מברגן בלזן לישראל – החלפה עם הטמפלרים

יונתן: סיפרתם לנו שאבא סידר. ידעתם בדיעבד..

מיכאל: כן. הייתה לנו אזרחות של פרגוואי, שיד נעלמה סידרה לנו את זה, זה היה משהו פיקטיבי לגמרי. מסתבר שאלה עם אזרחות זרה יש סיכוי שיוחלפו מול הטמפלרים שהיו כאן בפלשתינה. הטמפלרים בשכונות הגרמניות בחיפה, בירושלים, ביפו, אלוני אבא, בית לחם הגלילית וכולי. הגרמנים רצו לצרף אותם למאמץ המלחמתי וגם להראות שהם דואגים לנתיניהם מעבר לים. ואכן בחודש יולי 1944, פחות מחודש אחרי הפלישה לנורמנדיה ועוד שנה למלחמה שהייתה לפנינו, זה לא סוף המלחמה, הועלינו כולנו על רכבת, כל המאושרים שזכו בעסק הזה והתחלנו במסע ארוך מאוד ברכבת. ברגע שעלינו לרכבת בעיני הארגונים היינו תיירים. פתאום נגמר המחנה עם כל המכות והגסטאפו וכל הדברים האלה ופתאום התייחסו אלינו כאל תיירים.

אחרי יומיים הגענו לווינה. הרכבת גם נסעה לאט והתפתלה בכל מיני דרכים כדי לברוח בעיקר מהפצצות של בנות הברית. זו הייתה הבעיה: הבעיה אז לא הייתה הגרמנים, אלא שהיינו ברכבת גרמנית, אף אחד לא ידע שאסור להפציץ אותנו, אז היינו צריכים לברוח מזה בכל מיני דרכים. הגענו לווינה ושיכנו אותנו באיזה מלון. היינו צריכים לחכות לאיזה משלוח קטן נוסף שהיה צריך להגיע מצרפת, שיצורף לרכבת ובינתיים שמענו צעקות נוראיות מבחוץ, מהרחוב. והתברר שאלה היו יהודי הונגריה שאז התחילו את האקציה שלהם. הרי יהודי הונגריה התחילו להרוג אותם בסוף המלחמה, הובילו אותם לאושוויץ וזאת הייתה הקהילה היחידה שידעה בדיוק לאן היא הולכת ומה זה העשן שעולה מהארובות השחורות באושוויץ. והם צרחו ובכו. ואנחנו זרקנו להם, כי לנו היה אוכל בשפע. זרקנו להם כיכרות לחם ועוד דברים כדי לעשות משהו טוב לפחות. ראינו אותם מהחלונות, לא יכולנו לרדת למטה.

בהמשך המשכנו להתפתל דרך כל מזרח אירופה והגענו לבוספורוס באיסטנבול, שמה מולנו באה הרכבת מישראל עם הגרמנים הטמפלרים מפלשתינה. עשו לנו חילופים במעבורת. שתי מעבורות שעברו האחת ליד השנייה.

יונתן: בן כמה אתה אז?

מיכאל: אני בן שלוש וארבעה חודשים.

יונתן: אתה זוכר?

מיכאל: לא זוכר כלום.

יונתן: אתה יודע בדיעבד מסיפורים.

מיכאל: אבל בהמשך באותו רגע שעלינו לרכבת שנסעה מאיסטנבול לפלשתינה לחיפה זה היה כבר באמת תיירות כי כאן לא הייתה בעיה עם בנות הברית וההפצצות. נסענו לעאדנה, מעאדנה לחלב, לדמשק, במסילה שאז עבדה לבירות ומשם דרך המנהרה של ראש הנקרה לחיפה ולעתלית. בשער עליה היינו היהודים הראשונים והיחידים שבאו בעצם מהשואה והיו יכולים לספר מה הולך שם. לכן כל העיתונות שהייתה באותה תקופה צבאה עלינו בצריפים של שער עלייה.

אני כילד קטן, עור ועצמות, קיבלתי במתנה משרוקית. עם המשרוקית התרוצצתי שם בין השבילים שרקתי וצעקתי בגרמנית, החוצה למסדר, החוצה למסדר. זה מה שנשאר לי. העיתונאים גם ציטטו את הקטע הסמלי הזה. לשם הגיע משאית מקיבוץ חוליות, שדה נחמיה, שזה הקיבוץ ההולנדי היחיד בארץ באותה תקופה ולקחו את אימא שלי, אותי ואת דיני שכל הזמן הייתה אתנו, המלאך הטוב, ועוד חברה שקראו לה פרומט, והביאו אותנו ישר לחוליות. לקיבוץ. יכול להיות שמשהו כאן אני זוכר, אני לא בטוח. אני זוכר שהיה חורף וגרנו באוהל. אז אנשים כבר גרו בבתים. אבל לנו לא היה אז גרנו באוהל ואני זוכר שהגשם דלף כל הזמן.

ילד בחוליות

יונתן: על איזו שנה אנחנו מדברים?

מיכאל: 1944. מהר מאוד שכחתי את ההולנדית והגרמנית כמה שילד בן שלוש וחצי יכול לזכור. רק עברית. מה שאני זוכר היום זה רק את השמים האלה והאדמה הזאת ושום דבר שלא נשאר משם. כלום. התעריתי בחברת הילדים כאן במאה אחוז, אף אחד לא יכול לזהות שום מבטא ושום דבר. אומרים שמי שמחליף את תרבותו עד גיל 10 לא נשאר לו מבטא. זה כנראה היה מצבי. התעריתי לגמרי. רצתי יחף כל הזמן. רק כשגדלתי היה לי תסכול נוראי, שידעתי שאני הרי לא נולדתי בארץ וכל פעם שהיינו נפגשים עם ילדים מקיבוץ אחר והיינו צריכים לספר אני התביישתי בזה וניסיתי להסתיר ולהדחיק ולשנות מקום בסדר הישיבה. שאיכשהו זה יפסח עלי. הרגשתי איום ונורא עם זה, שאני כאילו טיפוס גלותי. לא עם השואה.

היה עוד דבר: בחופשים הילדים היו נוסעים כולם לדודים ולסבא וסבתא ברחבי הארץ, אבל לי לא היה לאן לנסוע. אז בהמשך המצאתי לי כל מיני קרובים והייתי נוסע אליהם והסתדרתי עם זה. אבל כל זה היה מביש. הרגשתי איום ונורא עם זה. אם הייתי אמור להסמיק זה רק בקטע הזה של לספר על העבר שלי. ולא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לספר. לקראת הצבא אני מניח שזה עבר לי, התסכול של ילד גלות.

גדלתי, הייתי בבית ספר בכפר בלום, לא הייתי תלמיד משקיע במיוחד, נגיד בעדינות. באביב 1960 עשו לנו, בוגרי י"ב של חטיבת הקיבוצים, כנס בעין גב. שם היה צריך להירשם: מי שרוצה ללכת להדריך בשנת שירות, להדריך בתנועת נוער, בקיבוץ צעיר או חטיבת בני הקיבוצים או להתגייס לנח"ל בני קיבוצים. אני הייתי מבוגר, כי הייתי שנה מעל כולם, למרות שלא נראיתי כזה, אבל אז זה היה...

נחל – בני משקים

הייתי כבר בן 19 כשהתגייסתי, אז הבנתי שאת הצבא אני לא רוצה לדחות. למרות שלא היה לי מושג לאן אני הולך. בחוליות עוד לא הייתה אז מסורת צבאית כמו בקיבוצים אחרים, לא ידעתי בכלל, בדמיון שלי הלכתי לחיל הים, רק בגלל המדים, או משהו כזה, אבל נרשמתי לנח"ל. אמרתי יאללה, שיהיה נח"ל, לא ידעתי בדיוק מה זה. נח"ל בני משקים. התגייסתי ראשון מבני כיתתי, ארבעה ביולי, אני זוכר את זה גם מיום ההולדת של אימא שלי, גם יום העצמאות של אמריקה וגם יום הגיוס שלי. התגייסתי לנח"ל עם 42-41 בני משקים אחרים, שבעצם זה שימר איכשהו את מסגרת החממה הקיבוצית שהייתה לי כאן. את עם ישראל לא כל כך הכרתי. כן ברור שנפגשתי אבל המעטפת הייתה קיבוצית לגמרי. הייתי בנח"ל והתאקלמתי, ז"א תפסתי את הפרינציפ מהר מאוד. גם הרגשתי שם לא רע. אחרי הטירונות הלכתי לקורס מ"כים.

יונתן: איפה עשיתם את קורס המ"כים?

מיכאל: בשבטה, שאז הייתה מין ארץ גזירה כזאת. ובקורס מ"כים הגעתי לשני שיאים: האחד, הייתי החייל הדפוק מכולם. כל מקום הזמינו אותי למשהו, העמיסו עלי, נתנו לי מסדר נוסף, הייתי צריך לרוץ במסעות ולהקיף את המחלקה. זה מצד אחד, ומצד שני היה לי כושר בלתי נלאה. לא האמנתי, שאי אפשר לשבור אותי. זוכר שהייתי צריך לרוץ סביב המחלקה, קודם כל הייתי צמוד לקסדה ולחגור והכול, כשכולם רצו פראיירים, רק עם הנשק. רצנו פעם אני זוכר, 17 ק"מ עד לצומת משאבי שדה, משבטה, הלוך וחזור. ואני תוך כדי זה קיבלתי הוראה, הייתי עם קסדה ועם כל ה"ריהוט" הייתי צריך להקיף אותם כל הזמן בריצה. עשיתי את זה בחיוך, לא היית לי שום בעיה. וכל הזמן האיצו בי עוד יותר ועוד יותר מהר ולא הייתה בעיה. בסוף החליטו שאני בלתי שביר בקטע הזה.

בהמשך, אחרי זה, הלכתי למחנה שמונים להדריך מחזור אחד. שחלקם, החניכים, נמצאים עד היום בקיבוץ מעין ברוך וחלקם בקיבוץ צאלים. אחרי זה הלכתי לבה"ד 1. לא רציתי ללכת לבה"ד 1 כי לא התאמתי להיות קצין ולא האמנתי שאני יכול להיות. אבל קיבלתי זימון ורציתי לברוח ממחנה שמונים. אמרו שמי שנופל בשליש הראשון של הקורס שולחים אותו מהנח"ל להיאחזות בנגב. וזה מה שרציתי. זה מה שיצא. עשיתי שטויות שמה שאני לא מאמין שזה אני, בדיעבד אני גם די מצטער על זה, זה היה ילדותי וטיפשי מאוד, מה שעשיתי. אני זוכר שהפועל חוליות שיחקו בפתח תקווה. בה"ד 1 היה בכפר סירקין. בשבת אחת אני פשוט ברחתי לראות את המשחק. למרות שבדיעבד לא התעניינתי כל כך בכדורגל. אבל רק בשביל לברוח. בערך כמו בשוטר אזולאי. שהגנבים של האורלוגין מהכנסייה ניסו כל הזמן להיתפס, ולא הצלחתי להיתפס. הלכתי דרך השער וצעקתי ושרקתי וכלום. ועוד כל מיני דברים. בסוף עלו עלי ונזרקתי, כי הייתי ראוי לזריקה. שוב – בקטע הזה אני ממש לא גאה אבל זה היה אז. צריך להבין שהמושגים משתנים עם השנים.

ואכן עפתי ואחרי תקופה מסוימת... אה, והייתי בגדוד 903 ולא כל כך ידעו מה לעשות אתי בין אימון אחד לשני אז גילו את כישרון ..

יונתן: 903 איפה זה?

מיכאל: זה היה אז בבית דראס, בבאר טוביה. נח"ל נאור, קראו לזה. אבל גילו שאני יודע לכתוב. והייתי כותב, הושיבו אותי לכתוב מערכי שיעור. השלישה/קצינה קראו לה נונת, מקיבוץ גניגר, איכשהו גילו שאני יודע לכתוב, לא יודע איך, הושיבו אותי עם נייר ועיפרון לכתוב מערכי שיעור לכל מיני נושאים. עכשיו, בעסק הזה השמים הם הגבול. עד היום אולי יש לי את המערכי שיעור שלי. כל מיני דברים.

כרם שלום הכרות עם רותי

ואז, יום אחד נשלחתי להיאחזות כרם שלום. אז כרם שלום היה קצה העולם ממש, בפינה של רפיח ואם הצבא המצרי היה מחליט להסתער עלינו – לא היה לנו כלום. אני הובאתי לשם כמש"ק מרגמות. קודם עברתי קורס מרגמות אבל בפועל לא היו שם מרגמות ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. סתם הייתי סמל בסגל. מאוד אהבתי את המקום הזה ושם גם גיליתי שאני אוהב מדבר ואני אוהב את הנגב. כרם שלום זה ממש מדבר, יש שם דיונות, זו האהבה השנייה שלי אחרי הגליל והנחלים. תן לי מדבר, זה יופי. בהמשך פגשתי שם את רותי אשתי. אז עוד לא ידעתי שהיא אשתי ושהיא רותי. אבל היה קליק בהתחלה, חוץ מזה, אני לא יודע אם זה ראוי לספר כאן, היו לה משקפיים. ואני התאהבתי בה אבל בעיקר במבט במשקפיים. ישיר כזה. זה כבש אותי לגמרי, והחיוך שלה עם המשקפים זה הרג אותי. כשהייתי כבר די קרוב לשחרור היא שלחה לי שנה טובה, אז היו שולחים שנים טובות, ברכות כתובות. היא כתבה לי: מופתע? ועניתי מה שעניתי ומהר מאוד היה קליק. היא הייתה במחלקת נח"ל בקיבוץ גלאון, קיבוץ היעד שלה. היא הייתה מתל אביב, מסניף קן צפון של השומר הצעיר. שם היה הגרעין שלה, שבאו מכל מיני מקומות, נווה שאנן, חולון, נחלת יצחק, פתח תקווה, כמובן צפון תל אביב, שזה היה הגרעין הקשה. התחלתי לחזר אחריה, והנה בא האחד בינואר 1963, אז היו משרתים רק שנתיים וחצי, ואני בתל השומר, משתחרר מהצבא.

עורך העיתון "עלה" בחטיבת בני הקיבוצים

חזרתי הנה, לקיבוץ, לשיא העונה במדגה. המדגה היה הענף הקודם שלי, לפני הצבא, מאוד אהבתי את זה, זה גם הענף של אבי החורג ז"ל.

לא סיפרתי שהגענו מחו"ל, אחרי שנה או שנתיים אימא שלי התאהבה בבחור הונגרי שגם הגיע בגפו לקיבוץ והם בהמשך התחתנו ונולד להם ילד. שמעון, אחי. וככה היה לי גם אח. הפרש הגילאים ביננו היה 10 שנים.

בכל אופן חזרתי הנה לקיבוץ ישר לעונה של המדגה. חבר שלי מהקיבוץ שהיה בחטיבה שנה מתחתי ראה שהחיזור מחוליות לגלאון היה בלתי אפשרי ואמר יש לי הצעה בשבילך. אתה רוצה להיות יותר קרוב לרותי? אנחנו מחפשים בחטיבה מישהו שיערום את העיתון שלנו, זה נקרא "עלה". הם ידעו כבר שאני כתבן.

יונתן: מי היה החבר?

מיכאל: אמנון ארבל. (אמר) תבוא, אני בטוח שאתה תוכל להסתדר עם זה. הגעתי לתל אביב, לבית האיחוד, הבית האדום היה אז, עכשיו לך תמצא אותו. רחוב הירקון 123, בית בודד על החוף. כמו בשיר גן השקמים. איך אומרים? למדתי לספר סרט שלא ראיתי. מהר מאוד למדתי את העסק. למדתי לתקתק במכונת כתיבה. היה לי חדר בגודל קבינה של אוטו בערך שם היה הכול, עם מכונת הכתיבה, ופעם בחודש הייתי נוסע לתל יוסף. שם היה הדפוס, כדי להדפיס את העיתון, 24 עמודים. עשיתי את זה די בקלות. זו שהייתה לפני התנשמה והתנשפה ונראתה מאוד עסוקה ויצרה רושם כאילו מי יודע איזו משימה זו. זה הלך די בקלות העסק. בהתחלה כתבתי בעצמי, אחר כך מצאתי לי כתבים צעירים, בני י"א י"ב של הקיבוצים. הבעיה שלי הייתה לא מה לכתוב אלא מה לא לכתוב. בהמשך הוצאתי עוד עיתון, של מחזור י"ב, שנקרא סייגים. בחטיבה ראו שהנה יש להם בן אדם פנוי אז השתמשו בי הרבה למחנות ולחוגים ולכל מיני דברים כאלה. זוכר שעלי הוטל להכין חוג של עורכי עלונים בקיבוצים. חשבו שאני מתאים לחוג לערבית במחנה המדינה. מאז ועד שנות השמונים היו מוציאים אותי מכל מקום שעבדתי מגייסים אותי בקיץ למחנה המדינה בשביל לעשות חוג לבני המיעוטים.

יונתן: אלה המחנות שהיו בכפר החורש?

מיכאל: לא, בכפר החורש היו מחנות ליותר צעירים. בכפר החורש גם הייתי. מהר מאוד תפשתי, תכונה שלי שכבר סיפרתי קודם, שאני יודע לספר סרט שלא ראיתי, אני מדמיין מתחבר וממציא. בחוג לערבים תפשתי את הפרינציפ והתחלתי לנהל את העניינים. כעבור שנה, מתל אביב לגלאון זה הרבה יותר פשוט, הרבה ערבים הייתי נוסע לגלאון, מטעם אגד, מה שנקרא. אגב היום זה די דומה למה שהיה אז, אותם אוטובוסים, הקו לבאר שבע...

יונתן: אותו דבר רק בחינם, לפנסיונרים.

מיכאל: גם אז לא היה מי יודע מה, ומצומת גת-גלאון הייתי נוסע בטרמפים 11 ק"מ לגלאון או שהולך ברגל. תמיד זה היה בחושך ותמיד כשהייתי מגיע שני קילומטרים מגלאון היה מגיע איזה רכב ולוקח אותי לגלאון. לצאת משם בבוקר לתל אביב זה היה הרבה יותר פשוט, כל מיני פעילים, הייתי מתחבר למישהו.

חתונה ילדים

שנה אחרי זה הבאתי את רותי הנה לקיבוץ ובהמשך, ב-1964 התחתנו כאן על הנחל בסירות. שטנו עם עוד זוג, ניסים וציפי דהאן. הכלות ישבו בסירה אחת והחתנים בסירה אחרת, מפלסטיק. הירדן לא היה כמו עכשיו, הוא היה ג'ונגל מוחלט עם כל הפיתולים שלו. והתחלנו לשוט ממה שהיה אז חצי האי, שהיה מחובר לקיבוץ, ועד המקום שנקרא הבניאס מאחורי הבתים. היום זה גג 100-200 מטרים אבל אז, עם כל הפיתולים זה היה הרבה יותר. אני זוכר שהובילו אותנו לשם. שנה אחרי זה נולד בננו הבכור עמית, ובהמשך עוד ארבעה שמהם שניים תאומים. ארבעה בנים ובת.

יונתן: איך קוראים להם?

מיכאל: עמית הבכור 1965, גולן 1969, גלי ועילם, תאומים 1974, ב-1978 נולד הבן הצעיר מורן. חמישה ילדים, פרו ורבו, לקחנו את זה ברצינות. זה החלק הכי יפה, היום, אם אני מסכם את חיי מה שאני הכי אוהב זה המפגשים המשפחתיים האלה שיש לנו, ויש לנו הרבה. 16 נכדים, חמישה ילדים, שיש להם בנות זוג אנחנו בהחלט שבט.

יונתן: משהו נשאר בקיבוץ?

מיכאל: בקיבוץ אף אחד לא נשאר אבל כולם מאוד אוהבים את הקיבוץ. הבן עמית גר בצורית, זה על יד כרמיאל. הוא הקים לעצמו מפעל בכרמיאל. עילם, הבן השלישי מהתאומים חבר בגבעת ברנר, מהנדס תוכנה בחברה גדולה, גולן גר בתל אביב, גלי בגבעת שמואל עם ארבעה ילדים, מורן גר בתל אביב עם שני ילדים, עם בן זוג. זו הייתה קפיצה לרשימת המלאי.

מלחמת ששת הימים מרגמות 81

היות שהתבקשתי לספר יותר על הפרק הצבאי שהוא מאוד לא מפואר בחיי, לפחות בקטע הזה, עד מלחמת ששת הימים הייתי במילואים קצת. פה ושם עשו לנו אימונים במרגמות, הייתי כאילו מש"ק מרגמות.

יונתן: מהחטמ"ר כאילו.

מיכאל: אבל בכוננות שלפני המלחמה ב-1967 דווקא אותנו השאירו בקיבוץ, לא גויסנו, כי החטמ"ר שלי ישב באזור דרדרה וכן לקח חלק במלחמה. בכיבוש תל ... וג'לבינה ואחר כך בטיהור המחנות והמוצבים עד לקוניטרה. אבל אותנו השאירו בקיבוץ. הצבא אמר במקרה שהסורים תוקפים אתם תחזיקו מעמד עד שאנחנו נפתור את הבעיות בסיני ובגדה ואז נעזור לכם. לי היו כאן בקיבוץ שתי מרגמות 81, בכוננות שלפני המלחמה היה מפעיל מחפרון מקרית שמונה, חיים מוצפי, שהשאיר את המחפרון שלו בקיבוץ שלנו והלך להתגייס לאן שצריך. החבר'ה המכונאים מהקיבוץ החליטו לרשת אותו ועשו כל מיני עבודות ביצורים עם המחפרון, כי אם לא הם היו צריכים לעשות את העבודות ביד. הם חפרו לי שתי עמדות מרגמות שהיו כאן ליד הבניאס באזור הזה. אז עוד לא היה הבית הזה כאן. בהמשך חפרו לי עוד עמדה בבריכות הדגים המיובשות שלנו כדי לקרב אותי יותר לסורים.

יונתן: ומרגמות היו לך כבר?

מיכאל: מרגמות היו אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. היה לנו אגב השתלמות של מש"קי מרגמות בלהבות לפני המלחמה, בשלושת השבועות של המתיחות. זה היה במוצב הסמבטיון על יד להבות הבשן, לא ירינו כמובן רק בכאילו. ביום שהתחילה המלחמה חוליות הופגזה קשה, משתי סיבות. קודם כל הסורים רצו לדפוק את הגשר שלנו, כשהבינו שהגשר מעל הירדן זה המקום היחידי שאפשר להעביר טנקים. צריך להבן, יש קטע של הירדן המאוחד, זה מתחיל בחוליות וממשיך עד אחרי כפר בלום, זה נקרא הירדן האסטרטגי. במשך כל השנים כאן היו הגשרים והמעבורות במים הרדודים, בסלחייה היה שוק.

כפרים ערביים לפני מלחמת השחרור

יונתן: בתור ילד אתה זוכר את סלחייה?

מיכאל: כן.

יונתן: אתה זוכר את הצלף שפגע בחשמלאי?

מיכאל: אני זוכר את הסיפור.

יונתן: בקרתם בתור ילדים בכפר?

מיכאל: בטח. ביקרנו בעיקר בדאווארה ובעבסייה שזה יותר קרוב לקיבוץ. אני זוכר שפעם לקח אותי חבר קיבוץ עם המשאית שהייתה לנו, הברוקווי, להעמיס זבל גמלים בסלחייה. זבל גמלים וג'מוסים.

יונתן: אתה זוכר במקרה כמה כפרים ערביים היו כאן?

מיכאל: אני זוכר את הכפרים מצוין.

יונתן: לא, בכמות. שלושים?

מיכאל: כן, זוכר בעיקר בגלל העניין שגיליתי בזה כשהייתי ילד יותר גדול, נגיד.

יונתן: כן אבל אתה יודע מספר להגיד לי?

מיכאל: כן-כן בטח. השאלה איפה הטווח. אני יכול להגיד לך בשמות.

יונתן: טווח נניח עד איילת השחור.

מיכאל: היו כעשרים וחמישה. הכפרים הראשונים היו סלחייה וכל מה שהיה מול כפר בלום, מזרחית, וקטייה שזה בין בית הלל לחוליות ולזזה שהוקמו ב-1878. ז"א בעצם ביחד עם ראש פינה, כשהיהודים הראשונים הגיעו לכאן גם הערבים הראשונים הגיעו לכאן, לעמק. כולם היו ע'ווארנה, בדואים, הם לא בדיוק היו בדואים, אבל קראו להם בדואים שבאו כנראה מדרום מצרים. מצרים הייתה מדינה עתירת אוכלוסייה מאז ומתמיד, לכן תמיד היא סיפקה מהגרים לכל מדינות האזור. משם הם באו. מדינה שיש בה מעט אנשים כמו לבנון לא צריכים לברוח משם. כיוון שיעקב אבינו בא לשבור שבר במצרים – כך זה היה הפוך. במצרים תמיד חיפשו מקומות לאן לצאת ולבנות את החיים מחדש. וככה הגענו לע'ווארנה,  - כשאנחנו אומרים ע'ווארנה זה על שם מע'רור, שזה החלק התחתון של הירדן, שהבדואים, הם לא בדואים אבל כך קראו להם, מדן ועד יריחו, ואפילו דרומים לים המלח, הם היו שייכים לע'ווארנה. הם גם נראו די אותו הדבר והם נראו מצרים. במצרים הם היו כנראה פלאחים פשוטים מאוד. גם השמות של הכפרים שלהם הם שמות מצריים: סלחייה, דווארה, עבסייה, זה שמות מצריים. קיטייה, אונזייה, כל מיני כאלה שמות.

חזרה למרגמות

יונתן: נחזור חזרה עכשיו ל...

מיכאל: אני יחד עם הצוות שלי כאן, שישה אנשי צוות של המרגמות מחברי הקיבוץ איישנו את העמדה שהייתה ממש במקום הזה. קצת יותר נמוך, שהדבה של הירדן תגן עלינו חוץ מהחפירה עצמה, אבל בפועל לא יכולתי להגיע לשום מקום, זה היה מחוץ לטווח. ז"א שאם הסורים היו יורים עלינו, והם ירו עלינו, אני הייתי יכול להפגיז את כפר סאלד. זה במקרה הטוב. שילמדו מה זה.

יונתן: ירי דו-צדדי...

מיכאל: זה לא דו"צ. זה חוסר טווח. יש מטען שמרכיבים לפצצה שקוראים לזה מגביר טווח, שזה היה יוצא 400 מטרים ומשהו, שעדיין זה היה יוצא בתחום ישראל לגמרי. הסוללה הסורית שהפגיזה את חוליות ואת יתר הקיבוצים באזור, בעיקר אותנו, קצת את עמיר גם, ישבה במקום שנקרא עין איברהים. זה קצת מזרחית לוואסט של היום דרומית לארמון פערור, היום יש שם מעינות ובריכות כאלה. אם תיסעו על הכביש מווסט לכיוון מרום גולן..

יונתן: יש שם פארק.

מיכאל: זה אחרי הפארק, ומצד ימין של הכביש. שם הם ישבו. כאילו שטח קצת מת בשבילנו אבל מתצפיות משגב עם ומנרה ראו את זה, מאיפה הם יורים. והיה להם בקר אש שישב במבצר נמרוד. משם הוא נתן להם את התיקונים. למשל כשהיו מפגיזים את עמיר הוא אמר זאת לא הכוונה, אתם צריכים להפגיז את חוליות. קחו כמה אצבעות ימינה.

הבקר אש שלהם שישב בכניסה למבצר נמרוד על יד השער הממלוכי היה לו כנראה גם יועץ רוסי כי שמעו בקשר גם רוסית. עכשיו צה"ל ניסה להפגיז אותם ולשתק אותם כי הבינו שזה הסיפור. שאם מפגיזים אותם משתקים את הסוללה. ולא הצליחו. וכשנגמרה המלחמה והגיעו למבצר נמרוד ראו שבעיקר הם עשו הרס גדול בסביבות השער המערבי והצבא על חשבונו שיקם ושיפץ כולל את הכתובת של ביבאס, מי שמכיר. זה הכול עבודה של הצבא, לתקן את הנזקים שהיו במלחמה.

יונתן: אחרי 1967 איפה אתה מוצא את עצמך?

מיכאל: נגמרה המלחמה, אני כמובן לא יריתי כלום כי לא יכולתי לירות כלום לא היה לי על מה. אני ישבתי על הסילו למעלה והייתי צריך לצפות ולתת משם תיקונים אבל לא היה לי על מי לירות ובוודאי שלא מה לתקן. ביום האחרון של המלחמה העבירו אותי לזמן קצר לבריכות המיובשות שלנו שזה כחצי קילומטר מזרחית לכיוון שמיר אבל גם משם לא היה לי טווח. ואז הגיעה הודעה מהגוש שאנחנו צריכים לרדת ולחזר לעמדה. ברוך השם כי זה היה די מפחיד להיות שם עם כל הפגזים שרקו מסביב על הסילו.

מלחמת ההתשה

אחרי המלחמה עוד הייתי פעם אחת במילואים. גייסו אותנו למילואים של אחרי המלחמה. אני אז כבר הייתי איש ידיעת הארץ מאוד. התמצאתי פשוט בכל מקום. את סוריה הכרתי מספרים של ווילנאי, מחיפוש במפות, מתצפיות. אני זוכר שהגענו למסעאדה, שם היה לנו מחנה אימונים כולל חברים וותיקים מהקיבוץ היו, אני אז אמרתי למפקדים, חבר'ה, מעבר לגבעה יש בריכה גדולה, ברכת רם. הם לא ידעו את זה. אתם רוצים לעשות אימונים בואו נעשה את זה שם. כתוצאה מזה קצת הסתובבתי, הסתובבתי די הרבה ואז גויסתי לחפ"ר 3 רשמית. אני מוכרח להגיד שמאז ועד הסוף הקטע של המילואים שלי היה הרבה יותר ארוך והרבה יותר מרשים מהצבא הסדיר. בצבא הסדיר אין לי הרבה זיכרונות כי לוחם גדול לא הייתי ולא היה מה לעשות שמה. אבל מאותו רגע בהחלט כן הייתי מעורב בדברים, למרות שלהסתער מול אש אויב אף עם לא יצא לי ממש. פשוט לא יצא, לא שהתחמקתי מזה. כולל בתעלה וכולי. והיו לי תקופות, אז היו מילואים מאוד ארוכים. זוכר פעם הייתי בתעלה 62 יום. חזרתי הביתה עם שפם.

יונתן: זה היה בתקופת ההתשה? 1969?

מיכאל: זה היה בדיוק בסיום ההתשה.

יונתן: אתה זוכר איפה היית בתעלה?

מיכאל: כן בטח, אבל בתעלה שינו את השמות של המעוזים כל הזמן. הייתי במעוז שנקרא חגית. באיסמעיליה, מול אגם תמסח. הייתי סמל ראשון, אני זוכר שעשו לנו טקס העלאה בדרגה. לא הייתה לזה שום משמעות...

יונתן: ישבתם 62 יום בתעלה?

מיכאל: כן, והייתי עוד בזה. אגב במילואים הייתי אם אפשר לקרוא לזה הכי קרבי שיש. כל הזמן חיפשתי מה לעשות ואיפה להסתובב כי הייתי איש ידיעת הארץ ומאוד אהבתי ללמוד ולהכיר דברים חדשים. הכול מלימוד עצמי ולא צריך יותר מזה. גם כשהייתי בעזה, גם כשהיינו בג'נין פעם, בסיני, היינו פעם בראס סודר. והרבה מאוד בגדה, ברמה ובגבול לבנון.

ברמה אני זוכר פעם ירו עלינו. היו "שולחנות", מדרונות שטוחים מעל מפגש הירמוך מהצד הירדני. משם ירו עלינו אבל לשם אפשר היה להגיע רק עם 0.5. שמענו מרחוק את היציאות וראינו את הכדורים פוגעים על ידינו אבל זה היה מנותק מהירייה. והחזיקו אותנו די הרבה זמן מרותקים שם. הייתי הרבה מאוד בהבטחות קשת ובמארבים. מה שרק יכולתי לעשות עשיתי. כולם היו מתחלקים וזה היה לי מאוד חשוב ללמוד עוד ולספוג עוד ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.

מלחמת יום הכיפורים

יונתן: נעזוב רגע את ההתשה, אנחנו עכשיו לקראת יום כיפור. איפה אתה מוצא את עצמך בשעה 2?

מיכאל: ביום כיפור בשעה 2, המלחמה הייתה הפתעה מוחלטת. אנחנו שמענו כאן את ההפגזה הנוראית בגולן והתחלנו לנחש שמשהו קורה. התקשורת עוד לא כל כך עבדה ובאותו לילה באו לגייס אותנו. אז היה בלבול גדול בצבא בעסק הזה. לקחו אותנו והתפרשנו בכביש מצומת עמיעד לאלמגור. שם עמדנו עם הנגמ"שים שלנו, עם כל הדברים

יונתן: איפה היה הימ"ח שלכם?

מיכאל: הימ"ח היה בעין זיתים. אבל לא התעסקנו עם זה, היינו שם, הכול עבר לשם. פשוט לאורך הכביש, הכביש הפך להיות מקום ריכוז. למחרת הורידו אותנו לגשרי הירדן. הסתבר שאחרי שנכבש החרמון בצה"ל פחדו שהסורים רוצים לעשות מחטף דומה ולתפוס את הגשרים ואז בעצם הדרך לחיפה ולגליל פתוחה (לסורים) לכל מקום. אז אנחנו פשוט החזקנו את הגשרים. לא עשינו בעסק הזה כלום ועדין הבלבול היה גדול. פה ושם היו עוברים אותנו טנקים וכאלה שנסוגו מהגולן ועדין לא סיפרו לנו בדיוק את התמונה הכללית. אני מוכרח להגיד ששמה לא קרה כלום, בגשרים, היינו בגשר אריק.

יונתן: אתה זוכר אם בגשרים האלה היה הכנה לפיצוץ כמו שכולם מספרים?

מיכאל: כן, בהמשך, אבל זה לא משנה, אנחנו בעיקר חיכינו למסוקים הסורים שינחתו ואנחנו עליהם. אבל בפועל לא קרה כלום. בעסק הזה הייתה גם פלוגה שישבה בבנות יעקב, גשר חולתה מה שנקרא, כל הגשרים.

אני כל הזמן הייתי בקשר עם הבית. אשתי רותי ישבה במרכזיה, אפשר היה להתקשר, היה טלפון חוגה, זה לא היה פשוט, עם תור גדול מאוד. ואני פה ושם הייתי יוצא הביתה.

שמעון

אחי שמעון, זיכרונו לברכה, התגייס לחיל האוויר ומהר מאוד מצא את עצמו בשריון עם עוד חבר'ה שלו מהכיתה. הוא היה אז בסיום קורס סדנאי שריון, קק"ש. הם היו ממש בסיום ופתאום תפסה אותם המלחמה.

יונתן: שמעון נולד באיזו שנה?

מיכאל: 1951. הוא היה בסיום הקורס. הוא היה לפני כן גם בשנת שירות בקיבוץ מבוא חמה, הוא התגייס יותר מאוחר, עשה מה שאני לא עשיתי, התגייס בגיל 19. עשו הכנות למסיבת הסיום ופתאום תפשה אותם המלחמה בביר תמאדה. ואז לקחו את ששת החניכים המצטיינים של המחלקות והפכו אותם למ"מים, למרות שהם עדין לא היו. והוא היה אחד מהם. אמרו להם אתם קצונה אמנם עדין לא קיבלתם אבל אתם מעכשיו קצינים. בפועל זה לא עבד, כמו ששום דבר לא עבד. כמו שאנחנו גם, איפה שהיה מקום פנוי שמו מישהו שהיה צריך.

רותי סיפרה לי כשהגעתי הביתה ששמעון מסר דרישת שלום. ליתר דיוק בחור אחד מהקיבוץ ראה את החבר'ה של הקק"ש, הוא חשב שגם שמעון שם. הוא מסר דרישת שלום. בפועל זה לא היה, הוא ראה באמת את החבר'ה שלו אבל שמעון כבר לא היה שם.

יונתן: באיזו חטיבה הוא היה מסופח?

מיכאל: גדוד 401. חטיבה 401 שבכלל לא הייתה קשורה אליו. מה שלי היה משונה שנגמרה המלחמה ולא שמענו ממנו כלום. חוץ מהד"ש העקיף הזה שקיבלנו. זה נראה לי נורא משונה כי שמעון מאוד אחראי. למרות שלא היו כמעט אפשרויות להתקשר הוא היה מוצא דרך לשלוח משהו. הוא לא שלח כלום. אז ביקשתי מהמ"פ, אמרתי תשמע, יש לי הרגשה רעה לגבי אחי. גם התחילו להגיע שמועות על כמויות ההרוגים אני רוצה לדעת מה קורה. אז קיבלתי חופשה. באתי הנה, לקחתי אוטו של הקיבוץ וצירפו אלי עוד אחד, עסיס, בחור מהקיבוץ והתחלנו לרוץ.

לספר את כל הסיפור של החיפושים?

מחפשים את שמעון

יונתן: בהחלט! זה חלק מאוד משמעותי.

מיכאל: לא היה לי מושג מאיפה להתחיל. בכלל לא. בתל אביב, קולנוע גת, שזה קרוב לכיכר רבין, היה מרתף ה"שואה". מרתף גדול ששם היו מוצגות כל מיני תמונות של שבויים שלקחו מהעיתונות המצרית והסורית, קטעי טלוויזיה קטעי יומנים וכל מיני. שמה הציגו את זה לציבור הרחב, שכל אחד ינסה לזהות, אם הוא יכול, את יקיריו, אם הם נפלו בשבי. אני לא זוכר את סדר הדברים אבל לא היה לי מושג איפה מתחילים. שריון, מה אני יודע. אז הלכתי לשם וחיפשנו, ושם התמונות היו גרועות מאוד בעיתונות כי אז היו מדפיסים נקודות-נקודות. ז"א כשאתה מגדיל אתה רואה נקודות. הבנתי שלשמעון היה שפמפם, אז כל מי שהיה לו שפם ניסיתי לנכס את זה לשמעון. אי-אפשר! זה היה בלתי אפשרי. אחר כך הגענו איכשהו לבית החייל בתל אביב, ניסיתי להגיע שם למשהו ולא הצלחתי. אמרו לי תיסע לג'וליס. נסענו לג'וליס, דרומית לקריית מלאכי ושם שמעתי ממישהו לראשונה את הסיפור על ששת הקצינים שהביאו אותם לצה"ל כשכל יתר הקק"ש נלחם כיחידה אחת.

יונתן: אתה זוכר ממי שמעת?

מיכאל: בערך. היה אחד מעין שמר שסיפר ששמעון היה פצוע לרגלי הטנק. אני אמרתי על פצוע אני מוכן ללכת עד סוף העולם.

יונתן: הבחור מעין שמר, נפגשת אתו?

מיכאל: לא. אבל פגשתי מישהו אחר שפגש אותו. אני לא זוכר איך זה היה, אולי אפילו כבר בבית החייל בתל אביב שמעתי את הסיפור על עין שמר. אמרו שבאיכילוב יש חייל במצב קשה מאוד שהוא גם היה מהקק"ש והוא יכול לדעת משהו.

יונתן: ז"א לא בנית על זה שהפצוע אנוש הזה הוא בעצם שמעון?

מיכאל: לא!  ברור שלא

יונתן: מישהו שייתן לך אינפורמציה.

מיכאל: הגענו לשם, זה בחור מדברת שקראו לו ישראלי, היו שני אחים ישראלי שנהרגו במלחמה. הגענו ואמרו לנו שאי אפשר להיכנס אליו, שהוא במצב קשה מאוד. לימים, שנים אחר כך כשהייתי שליח באוסטרליה עשו בדברת טקס לקק"ש לציון 15 שנים למלחמה והזמינו גם את חוה אלברשטיין. הסתבר שחוה אלברשטיין הייתה אצלו בחדר, הזמינו אותה, הוא ביקש שישירו לו את חייל שחור מכה חייל לבן. וכנראה עם השיר הזה הוא מת מפצעיו. ואז היא שרה עוד פעם, בדברת, אני לא הייתי, לא נשארה שם עין יבשה. משפחת ישראלי הפכה להיות משהו מקודש כי הם איבדו שני בנים.

אני חוזר לג'וליס. קרו לי שם... הגעתי לפקידה של הקק"ש, מצאתי שם דבר שבור לגמרי, היא בכתה כל הזמן ואי אפשר היה לדבר אתה. היא כנראה לא רצתה להגיד. שאלתי אותה, שמעון, וכלום. ואז אמרו, אולי היא אמרה, שיש מישהו שיודע בדיוק על שמעון כי הוא היה אתו. זה היה בחדר האוכל בג'וליס, בארוחת צהרים. הראו לי אותו, אמרו זה שם שיושב. והחלטנו מראש, כיוון שידענו מראש שאם אני אומר שאני אח אף אחר לא מוסר לי כלום אמרנו שאנחנו ידידי המשפחה שבקשו לברר פרטים. ניגשתי אליו אמרתי שלום אנחנו ידידים של משפחת בן דרור אמרו לי שאתה יודע מה עם שמעון. אני זוכר שהוא היה עם כף או מזלג מלא באטריות עם רוטב עגבניות אמר אה, שמעון נהרג... הרגשתי שאני מתמוטט אבל החזקתי מעמד יפה מאוד אמרתי טוב, זה אנחנו יודעים אבל אם אתה יכול עוד פרטים, לא יודע איך שרדתי את הקטע הזה, והוא אמר כל החבר'ה שיכולים לדעת משהו נמצאים מעבר לתעלה בצד המצרי. זה כבר היה אחרי המלחמה.

טוב, שלום לג'וליס ולקטע המזעזע הזה. נסענו את כל סיני, אגב היה לנו אוטו של הקיבוץ, של המפעל, משהו אדום, אזרחי לגמרי אבל אז הכול היה פרוץ ותדלקנו בכל התחנות הצבאיות כי מרבית המכוניות היו מכוניות אזרחיות מגויסות.

הגענו לתעלה, עברנו אותה על גשר החוליות לצד השני באזור פאיד, שם היה מחנה אפסנאות גדול של חיל הרפואה. האנגר ענק עם מיליוני שמיכות ותחבושות וביקשנו לישון שם, וישנו כמו הנסיכה על העדשה, על עשרים מזרונים ועשרים שמיכות. זה היה מאוד מוזר ומאוד נוח. פשוט זה היה כבר אמצע הלילה.

למחרת כשהגענו אמרו לנו שחלק מהצוותים שלו נמצאים קרוב לתעלת המים המתוקים בכיוון איסמעיליה. שזה צפון מפאיד. דרום זה האגם המר הקטן וצפונה זה איסמעיליה אבל זה רחוק. נסענו לשם ואני זוכר שהיו שם מין אוהלים ובכל אוהל ישב צוות של גנרלים בדימוס, שכל אחד מהם היה צוות חקירה, לחקור על נעדר אחר. זה לקח לי זמן להבין.

היה שם גם צוות שחקר את סיפור הטנק של שמעון. אני זוכר אנשים ממש מבוגרים, בוגרי מלחמת העצמאות והבריגדה. ממש מבוגרים. אבל הם שיחקו את המשחק, שמרו פסון ולא הוציאו שום אינפורמציה. בשלב מסוים תפסתי את הרב סרן או סגן אלוף שהיה שם ואמרתי לו, יכול להיות ששנינו הולכים על אותו הדבר, תגיד לי מה אתה יודע ואני אגיד לך מה אני יודע. הוא לא הסכים לעסק הזה אבל הבנתי שאנחנו נמצאים הרבה יותר רחוק ממנו.

ואז מהצוות אמרו לי, עם שמעון בטנק היו שניים. שמעון והטען-קשר נעדרים. ז"א לא מצאו לא את הטנק ולא אותם. התותחן והנהג של הטנק בריאים ושלמים והם נמצאים באזור הק"מ ה-101. זה די רחוק מהתעלה לכיוון קהיר. נסענו הרבה, אני לא מבין איך יכולנו. נסענו 30 ק"מ מהתעלה, היה שם גדוד פרוש, ושם הציגו לי את הנהג של הטנק. קראו לו אבולעפיה. בחור גבוה, רזה, צחקן. צחק כל הזמן. בהמשך הבנתי שמשהו בו נדפק, עם הצחוק הזה. אמרתי לו תשמע, אתה היית בטנק עם שמעון.

מסתבר שאת שמעון הלבישו על טנק שהמט"ק שלו נפצע, באזור טסה. זה היה בלילה הראשן ב-6 לאוקטובר, לא הבינו שזו הולכת להיות מלחמה כזאת נוראית. חשבו שזה הלך להיות יום קרב שייגמר אז אמרו לו אתה תיקח את הטנק הזה ותיסע למוצב שנקרא ליטוף, מעבר לאגם המר. ושם תחבור לשאר הכוח. הוא לבד בחושך. טנק בודד. הוא אומר, אנחנו ראינו רק את הנעלים שלו כי הוא עמד בצריח, ושמענו אותו בקשר-פנים, שאחרי זה נותק, לא יכולנו לשמוע אותו. הוא עשה סימנים עם הידיים כל הזמן, אני זוכר רק את הנעלים ונסענו לחושך. אין לי מושג איפה היינו.

ואז חטפנו סאגר, שמעון נהרג, כי הטען-קשר, זאב פאר קראו לו, הוא נפצע קל כנראה וקפץ מהטנק החוצה, כולנו קפצנו החוצה. והוא התחיל לרוץ לכיוון המצרים. אני הנהג והתותחן יעקב חבז צעקנו לו אל תרוץ לשם, שם זה המצרים. הוא לא הקשיב והמשיך לרוץ וגם הוא הפך לנעדר. שאלתי אותו איפה שמעון נפצע אמרו לנו שהוא פצוע. הוא לא ידע כלום.

תשאלו את התותחן. הלכנו למפקד, שאלנו איפה התותחן נמצא, הוא אמר תשמעו הבחור, לא במילים האלה, הבחור הלום קרב לגמרי. מבולבל לגמרי, שחררנו אותו הביתה. איפה הבחור גר? בבאר שבע. ונתן לנו את הכתובת. עולים על האוטו ונוסעים לבאר שבע. כמו בשיר של אריק אינשטיין, נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה האפל. שתבינו איזה מרחקים, מהקילומטר ה-101 חזרה לגשר, חוצים את כל סיני, הפעם הכניסה מניצנה. בשעה שתיים בערך הגענו לבאר שבע, משהו כזה. היה בניין ענק כמו שובך של איזה 200 מטרים אורך, כך אני מאריך, נראה לי אז. ושם הוא היה צריך להיות. אין לי מושג איך הגענו לכתובת שלו כי הבניין עצמו היה כמו עיר שלמה. בתוך הבניין מצאנו חבז, זה כבר היה שלוש בבוקר.

יונתן: הוא היה התותחן?

מיכאל: הוא היה התותחן, דפקנו לו בדלת, בהתחלה אין תשובה, אחר כך יותר חזק, ואז "מי זה שם"? אמרנו, אנחנו רוצים את יעקב חבז לשאול אותו כמה שאלות. ענו לי כנראה ההורים שלו, הוא לא יכול, לא יודע מה. אמרתי, אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו מבעד לדלת. אז הוא דיבר בקול בוכים כזה, קול חנוק מבכי. אז הבנתי שאין לי ברירה, אני צריך להציג את עצמי בתור האח. אמרתי לו תשמע, מדבר האח של שמעון אני יודע שהוא נהרג, למרות שלא ידעתי.

עמדתי מחוץ לדלת יחד עם עסיס. אנחנו יודעים שהוא נהרג, אנחנו רק רצים לשמוע ממך פרטים על זה, אנחנו לא נפריע ולא כלום. אחר כך נלך בשקט. איכשהו העסק פעם את פעולתו. בשלוש ומשהו בלילה נפתחה הדלת, נכנסנו פנימה וראינו את כל המשפחה יושבת בביתה, משפחה גדולה מאוד, מכוסה בשמיכה. לא היה לו זמן לגינוני נימוס, כי הוא כל הזמן היה חנוק מבכי והתייפחויות וגם ההורים. והיו עוד אנשים. בסוף לקחתי לו את היד ואמרתי חבז, תיגע בי, איפה הוא נפגע בדיוק שמעון? פה, פה, בראש? אז הוא אמר לי – לא היה ראש. זה היה הסוף. מיד הבנתי את כל הסיפור.

חזרנו לקיבוץ, חשבתי מה עושים עם דבר כזה. לאימא לא יכולתי לספר. בצבא אפילו לא התייחסו לזה, הוא אפילו עוד לא נעדר. הצבא עוד ליקק את הפצעים שלו למרת שכבר היינו שבוע אחרי הלחימה. אגב כל הסיפור של הנסיעה מחוליות זה סיפור של יומיים וחצי, משהו כזה. יומיים וחצי מאוד אינטנסיביים, מחושך עד חושך ועוד חושך. זוכר שנסענו מבאר שבע צפונה ובאזור פלמ"חים בערך כנראה נכנסתי באוטו שהיה לפנינו. מכת פגוש קטנה. ואז עסיס הבין שאני לא כשיר כל כך והחליף אותי. גם הוא לא היה נהג נאות אבל הגענו הביתה. לחבר'ה בני גילי, מי שהיה שם אמרתי מה שיכולתי להגיד. לאימא לא סיפרתי. עוד מחפשים, עוד לא יודעים.

יונתן: לרותי סיפרת?

מיכאל: כן לרותי וודאי. זה היה בסוף אוקטובר 1973. חזרתי לקיבוץ. הלכתי ליחידה ואמרתי, אחרי מה שקרה אני צריך להיות בבית. קיבלתי את החופשה שלי. הייתה אז בדיוק העונה בבריכות הדגים. בסתיו המאוחר מפרקים את כל הבריכות כי הדגים מפסיקים לגדול ומכניסים אותם למחסנים. הייתי מרכז ענף..

גמרתי את העונה בבריכות הדגים ועוד שבוע ומשהו אנשים באו לאימא שלי כאילו זה שבעה. סתם באו לבקר וכאילו, סוג של שבעה שמאוד התאחר.

בסוף ינואר 1974 באה משלחת מהצבא שהודיעה לאימא שלי ולי ששמעון נחשב כנעדר. חייל/חלל/נעדר. משהו כזה. אבל הרבה לפני כן בסוף נובמבר חזרתי חזרה לגדוד שלנו איפה שהייתי והפעם זו הייתה תקופה הרבה יותר קרבית מאשר ביום כיפור. כי במלחמה היינו על גשר שלא קרה לו כלום אבל שם היינו כל הזמן על הגבול עם הסורים כולל סיורי חדירה וכולי והיו גם נפגעים שם. היה גם גנרל חורף, שלג נוראי. ובסוף פברואר-תחילת מרץ לדעתי הגדוד שלנו השתחרר. היינו בין האחרונים שהשתחררו, זה היה כבר בלתי אפשרי, אני זוכר שהיו שם מושבניקים שבכו. לא ידעו מה לעשות. המשק שלהם הולך.

חזרנו הביתה ואז התחיל המסע השני שלי לנסות לאתר מה קרה לשמעון. הצטרפתי לכל מיני, יחידת איתן. מי מצאתי באיתן? כל החברים שלי מהפאזה הקודמת, מדריכי טיולים. הייתי מדריך בסיני, פתאום אני פוגש את כולם והם שיחקו אתי משחקים, לא גילו לי. היה לי ברור שהם יודעים משהו ולא אומרים ובעצם מאז ועד היום הוא נחשב לנעדר.

יונתן: יש פרטים מיחידת איתן שיודעים ולא העבירו לך?

מיכאל: אני מאז די הכנתי שיעורים. אני פשוט כרגע לא כל כך זוכר. גיסי היה במודיעין פיגורה חשובה מאוד והוא סיפק לי תצלומי אוויר. כי הבעיה של שמעון שהוא נעדר יחד עם זאב פאר, כלומר לא מצאו שרידי גופה ולא מצאו את הטנק. והוא הראה לי תצ"אות מה7-8 לאוקטובר, כי גם לא ידעו איפה זה. בלילה יצא מאזור טסה, היה צריך להגיע לליטוף וניסו אצל אלה שנשארו בחיים לנסות תחת היפנוזה להוציא מהם מה הם זוכרים. לפי עירא עפרון, שהיה מ"פ אז, שאחר כך נפגע בלבנון, מאוחר יותר. הוא ישב בליטוף, ראה שהטנק לא מגיע אז בבוקר הוא לקח את הג'יפ ונסע לחפש אותם. אם הוא ידע באיזה מצב מדובר לא היה מעז לצאת לחפש אותם, היה בטוח שזה יום קרב שהיה ונגמר. ואז הוא מצא פתאום את שני החיילים האלה הולכים רגלית, להערכתו הם הלכו במעגלים. לא יכול להיות שהלכו כל הלילה והגיעו רק לשם. לא הצליח להוציא מהם איפה זה. הם זכרו מסגד וגדר תיל, ניסו לשחזר. בלתי אפשרי. היו הרבה משלחות שניסו להגיע לזה. שרידי גופות שמצאו בסיני ולא ידעו לזהות שמו בקבר אחים בהר הרצל. היו 16 כאלה. ומסביב שמו מצבות עם השמות. מפעם לפעם עושים מצבה כי מצאו את הגופה האמתית עד שנשארו כשמונה נעדרים.

לא אלאה אתכם בחיפושים שלי עצמי, אחרי שמעון שנעשו בשטח שהיה בשליטה מצרית אחרי המלחמה. היה אפשר להיכנס לשם רק באישור שלהם עם המשלחת המשותפת הישראלית מצרית. אני זוכר שאחרי הסכם השלום עם מצרים הייתה משלחת משותפת שבראשה עמד עזר ויצמן והם היו נוסעים מידי פעם למצרים לפי אינפורמציה שהמצרים נתנו כדי לחפש. פעם אימא שלי ואני הוזמנו כדי להראות שאין כלום. זה היה בין סואץ לאיסמעיליה. איפה שהייתה הארמיה השלישית במצור. עמדנו בטקס גדול ואפשרו לנו לחפש. לי. הייתי מצויד בתצ"אות. כל החשיבה שהטנק נגרר משם. על הגופות אני לא מעז לחשוב. הרי שמעון וזאב לא היו ביחד. כי זאב כנראה המצרים הרגו אותו אבל גם לא נשאר כלום. וככה זה בערך היה עד ימינו.

אני יכול לספר כל מיני קוריוזים בקשר לעסק הזה. לחיפושים ולעדכונים.

הטנק, אולי, בתצוגה בפורט סעיד

יונתן: בעצם נכון להיום הצוות נעדר והטנק איננו.

מיכאל: כן.

יונתן: ואין שום מושג איפה הטנק נמצא. יכול להיות שהוא נמצא במצרים ואף אחד לא יודע.

מיכאל: חשבו על זה שהטנק היה בתצוגה בפורט סעיד. הייתה שם תצוגת שלל בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הרי אז הטנקים היו מסומנים בצבע. טנק שנשרף – לא נשאר ממנו כלום. גם לא מספרי מנוע.

יונתן: הם נפגעו מסאגר?

מיכאל: הם נפגעו כנראה מסאגר כי זה מה שהיה להם אז. סאגר זה טילים עם חודים דקים כאלה וזה הלך די לאט.

יונתן: זה מידיעות של אותו חבז נכון? המעט שאתה יודע זה מחבז?

מיכאל: כן כי זה מה שהיה.

יונתן: הפגיעה הייתה בלילה.

מיכאל: כמובן שזה היה בלילה. לילה שחור בלי כלום. זה היה מוצאי יום כיפור, יא בחודש שאז הירח עולה מאוחר.

יונתן: באיזה תאריך?

מיכאל: הוא נפגע ביום הראשון, שישה באוקטובר. יא בתשרי. היו עוד ניסיונות לחפש אותו לפני כמה זמן עם מישהי שעבדה עם השב"כ. מרגלת שלנו שנשלחה למצרים כתיירת והלכה לפורט סעיד לראות את התצוגה. היא מספרת שהיא ראתה טנק ועליו כתמי דם ולבה התחמץ. נחמץ כשחשבה שזה דם של חיילינו. כל הזמן חשבתי שאולי זה-זה. אבל היא לא יכלה לדעת כי לא היה שום סימון. היא הייתה צריכה לצלם את זה אז היא ביקשה ממישהו שיצלם אותה על רקע הטנק. אבל שוב, זה לא אמר כלום. אז העניין נשאר כתעלומה.

זה הסיפור של יום כיפור העצוב שלנו

לשמעון יש את המצבה בבית הקברות שלנו. אבל זה לא קבר, זו מצבה שטוחה נמוכה כזאת בחלקה הצבאית. מיכל חברתו מכפר בלום, שנפלו לה במלחמה גם אחיה מולי וגם חבר נוסף שהיה לה. אחיה מולי נפל בתל שמס בגולן והכול נהרס לה. היא גם מהקורבנות הנוספים של המלחמה, לקח לה הרבה זמן להשתחרר מזה ועד היום היא תחת אותה השפעה.

זה הסיפור של יום כיפור העצוב שלנו. קיבלנו מתנה, מסתבר שכששמעון נפל אשתי הייתה בהריון, ובהמשך הסתבר שזה תאומים. אז עוד לא ידעו להגיד מראש, וכשהם נולדו בהפתעה גמורה, היא הייתה בטוחה שיוצאת רק הבת ופתאום אחריה יצא גם בן. ובעצם המשפחה שלנו התעשרה בבת אחת בעוד שניים וזה כאילו פיצוי מעט על מה שקרה. לבן קראנו עילם אבל בשם השני קראנו לו שמעון. עילם שמעון בן דרור.

יונתן: בן דרור זה שמו של האבא השני?

מיכאל: כן. קראו לו בעצם מרמורשטיין והוא עיברת את זה לבן דרור.

מיכאל: מאז בעצם הייתי במילואים קרבי ככל שאפשר, באמת מילואים ארוכים מאוד

יונתן: בחטמ"ר 3.

מיכאל: זו הייתה חטיבת החי"ר של אוגדה 766. והיינו גם במלחמת לבנון ואחרי זה עד ששחררו אותי בגיל 46, פשוט לא הסכימו יותר.

שליחות באוסטרליה  

יונתן: מתי יצאת לשליחות?

שליחות יצאתי ב1988. בעצם מ-1987 התחלתי בקורס, זה כמעט שנה היה. כל מיני קורסים. היה גם קורס של הסוכנות בירושלים, בארמון הנציב, והיה קורס של תק"ם באפעל ועוד כל מיני דברים. אני יצאתי הכי מאוחר מכל הקורס. כל קיץ טיפלתי בקבוצות מחו"ל, פשוט העמיסו עלי. אני הייתי באבובים אצלנו, זו הייתה ההתחלה.

יונתן: נכון הייתה יוזמה שלך בכלל כל נושא האבובים.

מיכאל: כן. כל פעם אמרו לי מיכאל יש כאן קבוצה מאנגליה שאין לנו מה לעשות אתם יאללה שלחו אותם אלי. הייתי מסתדר אתם, אני לא יודע איך, פשוט יצרתי יש מאין. משכיב אותם על הדשא שם ומאכיל אותם איכשהו. בספטמבר 1988 יצאתי לשליחות לשנתיים

יונתן: הייתם עם ארבעה ילדים?

מיכאל: היינו עם חמישה ילדים. כל הילדים. שניים היו כבר בצבא. הבן הבכור עמית היה קצין, הוא היה כבר בקבע. הבן השני היה בסדיר, גולן. פעם בשנה הצבא נתן לו חודש חופשה והסוכנות מימנה לו את הכרטיס עם כל מה שבדרך. והוא היה בא לחודש ימים חופשה באוסטרליה. הוא כל כך נהנה מזה. הוא אמר תישארו שם, זה מה שאני צריך.

יונתן: כמה זמן הייתם?

מיכאל: שנתיים.

עסקי תיירות בגליל

יונתן: אתה חוזר הביתה, מה אתה עושה?

מיכאל: קודם תשאל מה עשיתי לפני כן. מ-1973 הייתי רכז המדגה עד שחיסלנו את המדגה. היינו הראשונים באזור לחסל את המדגה, היה ברור שפרנסה לא תהיה מזה. אחר כך הייתי פעיל בתנועה, הייתי מגייס בוגרי צבא לשנת שירות. החלפתי את חירות לפיד שהיה בתפקיד לפני. בהמשך גויסתי לחטיבת הקיבוצים כדי לארגן את טיול הפרידה מסיני, ב-1981. ושנה אחרי זה עשינו טיול למדבר יהודה שהיה צריך להיות כמו טיול סיני. יואל מרשק החליט שזה לא יהיה סתם עוד טיול שנתי אלא שיהיה וואו. אז בעסק הזה נכנסתי ושם גיליתי את היצירתיות שבי. לפני זה לא ידעתי שאני כזה. המצאתי דברים. מה שחלמתי בלילה עשיתי ביום. כל מיני פטנטים ודברים בטיולים האלה.

עם זה החלטתי שאני מתחיל לפתח תיירות כאן. דב אשכול מאיילת השחר אמר עכשיו, אחרי שהחזירו את סיני אתה תראה שכל עם ישראל יגיעו לגליל. בהתחלה המצאתי את טיולי הג'יפים שאחר כך נעשה טיולי אוטובוסים. זה היה מאוד מאורגן רק הרואה חשבון של הקיבוץ, נתתי לו נתונים לפני כן ואח"כ פגשתי אותו במלחמת לבנון הראשונה, הוא אמר לי תשכח מיכאל מהסיפור הזה, זה לא ילך, אתם רק תפסידו כסף.

היה לי רעיון לעשות "נאות הכיכר צפון", קראתי לזה אז, ואז החלטתי ללכת על הסיפור של האבובים. בפועל זה חיכה עוד שנה מכל מיני סיבות. ובסוף 1983 בחול המועד סוכות, הביא חברנו חנוך מהקיבוץ 40 אבובים מקרוב משפחה, יד שניה. בכניסה לקיבוץ עשיתי שלט גדול "מועדון אבובים חוליות". התחלתי בתחילת החורף, אחרי סוכות ולהפתעתי זה היה פיצוץ. אנשים כבר לובשים סוודרים ועוד באים. בעיקר דתיים אז היו. אני בכלל לא ידעתי שצריך חשבוניות, הייתי יושב בשער של הקיבוץ, מקבל כסף שם בכיס ובערב נותן לשכני גדי, שהיה גזבר הקיבוץ. זה היה הרבה.

הקיבוץ לא התלהב מהסיפור הזה בהתחלה אבל עזרו לי. במשך חורף 1984 התחלתי להקים את החניון של האבובים עם כל מה שהיה שם. הייתי באותו זמן גם רכז חברתי של בית ספר עמק החולה, בתור תפקיד חורף. יום אחד מופיע לי שם בחורצ'יק שאומר לי, תגיד אתה מיכאל שהתחיל עם האבובים? אני אומר כן. אומר לי אני רוצה לעשות אתך עסק. אני מביא לך 14 אלף בני נוער, מה שקוראים היום תגלית. תן לי מחיר אני מביא לך כל יום 10 אוטובוסים בעונה. באותו זמן גם הגדלתי את המזנון למשהו ענק, כמעט מסעדה, כי הבנתי שזה יהיה הכסף. ואכן ככה זה היה. האמריקאים האלה מתגלית, אז קראו לזה ענ"ע, הם קנו כמו משוגעים. בכל קבוצה של 50 איש קדימה עמדה בחורה וקונה ב-50 שקלים וכולם אחריה קונים אותו הדבר. ככה זה הלך. פיצוץ של הצלחה.

יונתן: עכשיו ספר לי קצת מה קורה אתך עכשיו?

מיכאל: בהמשך יצאתי לשליחות ואז נגמר האבובים והקיבוץ השכיר את זה למישהו שניסה לפתח את זה למסעדה תאילנדית שהצליחה, את האבובים הוא הפך לקייקים.

אם אני צריך להודות בכישלון שלי, בא אלי חבר מכפר בלום, פיני אלמוג ורצה לעשות את זה בקייקים. אמרתי לו פיני זה לא ילך אתה תחטוף תביעות בת"ו ובטי"ת על כל צעד ושעל. הוא עשה גם את המפל שם, אז איך יעברו? אתה כסף מזה לא תראה. ואני היום אכלתי את הכובע והוא צדק. הוא פיתח את זה לעסק גדול מאוד. כל מי שמתעסק היום בקייקים, אם זה מעין ברוך, ופיני שיש לו עסק גדול בבטחה על יד פארק הירדן – זה גם בטוח וגם מסודר. וקל מאוד לעשות את זה.

מיכאל: כשחזרתי מחו"ל אז הבחור שלקח את המקום, שמעון, אמר לי שאנשים שואלים איפה הקטנצ'יק הזה שהיה מספר סיפורים. אגיד לך, האבובים היה טוב אבל אני הייתי יושב בסככה ואנשים היו באים ושואלים מה לעשות בזמן שנשאר אחרי האבובים. ואני הייתי יושב עם נייר ועושה להם  תכניות. זה היה הסוד שלי, הכרתי כל מיני מקומות. שמעון אמר לי, אנשים רוצים אותך. שתספר להם מה לעשות בגליל.

יונתן: אתה גם הוצאת ספרים.

מיכאל: אמרתי לו, אני אוציא לך דפים כתובים, חבל לספר פעמיים. ואז יצאו הספרים בהוצאת אריאל. גם על סיני ומדבר יהודה, קבצי מאמרים גם, ספרי טיולים וספרים אחרים, גם ספרי אווירה קצת. סה"כ שישה עשר ספרים. "אצלנו זה אחרת", ספר פיליטונים, על החיים בקיבוץ הולנדי בחולה. הומור אצלי תמיד ראשון במעלה, גם לספרים הרציניים שלי הכנסתי את ההומור. הספר האחרון יצא ב-2015, טיולי המים שלא היכרנו בהוצאת כינרת, ספר מצוין, נמכר עד הים יפה מאוד.

התחלתי טיולים מיוחדים בכפרים הערביים, הפכתי לממציא. המצאתי את "האנשים כאתרים". אתה הולך לאדם, הוא האתר, לא עתיקות, או מעיין או הציפור.

יונתן: יש לך גם קשר אתם..

מיכאל: היה לי. היום פחות. גיליתי את חרש הכסף וחרש הנחושת ועושה כלי הנגינה והקוראת בקפה שגם היא מצוינת. כל מיני עושי נפלאות. מיפיתי את כולם והכרתי אותם הרבה יותר מכל אחד אחר, הגעתי להמון טיולים. עשיתי טעות חיי והתחברתי עם קיבוץ מלכיה בעסק הזה...

מזה עברתי לטיולי מים מיוחדים, רק טיולים שלא מכירים. הייתי עושה את זה לקיבוצים. רוב הקיבוצים הוציאו קייטנה של שלושה ימים. היו לי מדריכים והיינו עושים כל יום טיולים לא מוכרים.

ב-2017 הסתכלתי בראי וראיתי שאי אפשר לצאת יותר לטיולי ילדים ויצאתי לפנסיה. לפעמים לא יכולתי להתאפק ולקחתי אחד בשביל הנשמה. מאז אני בפנסיה במשרה מלאה. מאוד אהבתי את טיולי המים אבל גם זה הלך וירד בגלל, אגלה סוד – אני שונא מים קרים. היה לי דימוי של איש הנהר הגדול. תמיד דחקתי באנשים לרדת למים ומתרגלים, זה שום דבר. אבל לא מתרגלים וזה כן משהו.

מזה שמונה חודשים קרה לי נס – התעוורתי. בבת אחת ירד עלי הלילה. גם כרגע אני עיוור, אני קשה ראייה. אני רואה צלליות אבל לא יכול לקרוא ולכתוב. או להתעסק בטלפון או במחשב, למרות שמנסים עכשיו להקל עלי בכל מיני אמצעים. גם בטלוויזיה אני מאוד מוגבל. אז החיים שלי בצל המגבלה הזאת. פיליפינית אין לי אבל אשתי הפיליפינית שלי. ללא שום טרוניה לקחה על עצמה את החיים שלי ואת החיים שלה. אני די נהנה מהפנסיה שלי, עושה קצת טיולים באופנים אבל הכי נהנה מהמפגשים עם המשפחה. או שהם באים בשבתות או שאנחנו מתכנסים לאירועים, ואז זה ממש שבט. אנחנו 26 נפשות וזה הולך וגדל, אין חוזרים בתשובה אצלנו אז הם כולם בארץ, שזה דבר חשוב. וזה הכיף הגדול שלי.

אני חייב להגיד שאת כל חיי, אבל במיוחד את שמונת החודשים האחרונים אני חייב לרותי אשתי שעושה בשבילי כל מה שאני לא יכול לעשות.

יונתן: במפגשים עם המשפחה, הילדים והנכדים, איך חיים עם האובדן של שמעון? הם מדברים על זה?

איך חיים עם האובדן?

מיכאל: כן-כן, ביום הזיכרון לחללי צה"ל מתכנסים אצלנו בני הכיתה שלו, כמה מהקק"ש ששומרים לנו אמונים ובאים מרחוק, למשל גדעון טרן, וכמובן גם הבנים שלי שמצטרפים לזה והבנות מכפר בלום מיכל ודליה. זה קורה אחרי הטקס של הקיבוץ שמתקיים בשמונה בערב. אחריו מתכנסים אצלנו ויושבים מאוחר ומספרים את סיפורו של שמעון.

הוצאתי חוברת זיכרון כמה שנים אחרי ששמעון נפל, כיוון ששמעון כתב שירים דני רובס הלחין שני שירים שלו ולהקת הנח"ל שרה אותם, שזה סיפור בפני עצמו.

שנה וחצי לפני ששמעון נפל, נפל בן כתתו, גילי פלד, גלעד, באימונים בזעורה. בכיתה זה היה שוק, בקבוצה שלו, כי הם לא הבינו מה זה חללים. הם צבעו את החדר שלו בשחור והפכו אותו למועדון עם מוזיקה ואווירה. מי שרצה להתייחד ולהתבודד נכנס לחדר השחור, וזה היה מאוד לא בריא.

שמעון סיפר על חלום שהיה לו ולכבוד זה כתב שיר. הוא חלם על גילי, השיר מצמרר, על מפגש אתו ועל כך שגילי מת, ורצה ששמעון יצטרף אליו, ושמעון בורח ורץ ברחובות חשוכים עד אשר כדורים נותבים משיגים אותו והוא מצטרף לגילי. דני רובס הלחין שיר זה ועוד אחד והם הוקלטו כשהיינו בחו"ל, היינו מלאי הערכה.

יונתן: ספר לי מה אתה מספר לילדים ולנכדים על המלחמה? מה המסר שלך לדור הבא? הכוונה ליום כיפור, מה המסר?

פריק של הנצחה

מיכאל: אני פריק של הנצחות. בעבר הייתי בטקסי השריון בלטרון, עכשיו אני הולך לטקסים של התנועה הקיבוצית. לאחרונה זה גם מסובך, בגלל העיוורון שלי. משתדל להגיע ליום הזיכרון לנעדרים ב-ז אדר וליום הזיכרון בהר הרצל. זה מה שנשאר לי, אני מאמין בהנצחה, כל רגע שאתה מדבר עליו זה שווה הכול.

אני משתדל להזכיר, לא להיות טרחן אבל גם מעצמם הם מתעניינים. לפחות הבנים. הנכדים זה כבר פחות. זה טבו של עולם, זה ברור שאדם בסופו של דבר יישכח. כשהייתי בסיני הכרתי את הבדואים. לבדואים יש מנהג רע, נקמת הדם. נקמת הדם זה עובד רק עד חמישה דורות, כי בחמישה דורות יש קשר עין. אחר כך זה נגמר. אותו הדבר גם כאן. אני מאמין שאחרי מאה שנה העסק הזה יישכח. קח את הקברים שלנו, הבנים יפקדו פחות, הנכדים עוד פחות וכו. בינתיים אני משתדל לשמור על הסיפור הזה, גם בי זה מאוד חזק הזיכרון הזה, כל הזמן.

יונתן: אני חושב שנסיים כאן, המון תודה לך ולרותי על הריאיון הזה.