טיול סיני לאום שומר 1979
מיכאל בן דרור הדריך טיולים בסיני משנת 1970
ועד פרוץ השלום ב-1982. בינואר השנה טל פינטו העמידה מולו מצלמה ורחל מצר שאלה
שאלות. בראיון של שעתיים וחצי מיכאל משתף את זיכרונותיו על טיולים רבים לסיני, על
טיולי אופניים וגם על הטיול לקפריסין.
טיולי הקיבוץ לסיני, בהדרכת מיכאל בן דרור, שהתקיימו בשנות השבעים, היו מרכיב משמעותי בחוויה החוליותית של בני ובנות הקיבוץ.
ביוזמת הארכיון, יתקיים מפגש חברתי של משתתפי הטיולים ההיסטוריים במטרה
לתעד את הזיכרונות. מי שמעוניין להיזכר ולספר מוזמן לפנות לרחל מצר או לטל פינטו.
גם זיכרונות בכתב ותמונות יתקבלו בברכה.
מתוך הריאיון הארוך עם מיכאל חילצנו את סיפור
הטיול לאום שומר, והרפתקת המשאית שלא הגיעה לאסוף את המטיילים. ניתן לצפות גם בסרט של 21 דקות
שצולם בטיול הזה ע"י נעים דאי. הדיגיטציה לסרט 8 מ"מ של נעים בוצעה לפני
כ-10 שנים כשאיכות הצלולויד הייתה כבר ירודה.
בסוף הכתבה נמצא קישור לריאיון המלא עם
מיכאל ובו סיפורי טיולים נוספים שמיכאל הדריך וגם תמלול של הריאיון המלא שבוצע,
כרגיל ע"י נירה המסורה. עריכת הכתבה, כרגיל, ע"י אמנון המסור.
התמונות ששולבו בכתבה צולמו בטיולים שונים לסיני.
סיפור הטיול מפי מיכאל
מיכאל: אני עשיתי הרבה טיולים עם חוליות ומאוד
אהבתי את זה. כל שנה עשינו טיול לסיני, כמה שאפשר, ובעקבות זה היה טיול גל"מ
– "גם לנו מגיע". אלה שלא רוצים שקי שינה והם היו נוסעים עם אוטובוס או
טיולית רק לאורך החוף.
עשיתי את הטיולים שלנו, כל פעם טיול משוגע
יותר, כל פעם עולים על הר עוד יותר גבוה. ואז החלטתי לעשות את המבצע האחרון,
שמעליו אין יותר, לעשות את האום-שומר.
אום שומר זה ההר השני בגובהו בסיני, אחרי
ג'בל קתרינה. זה מקום, איך אומרים, כף יד רגל אדם לא דרכה בו. מעטים הגיעו לשם. גם
בהמשך, ואדי איסלה, זה ממש קשה. אנסח את עצמי בזהירות: בדרך כלל לטיולים שלנו
הייתי בוחר את הדאלילים, המדריכים שהולכים איתי, וגם את מובילי הגמלים שהולכים עם
הציוד, כי תמיד היה יום אחד שנפרדים מהמשאית עם הציוד על הגמלים וישנים בשטח. בטיול
הזה מסיבות כלשהן לא אני בחרתי את המדריכים. מההתחלה הסיפור הזה נראה לי עקום ולא
מתאים. היינו צריכים ללכת לאום שומר, לרדת משם לוואדי איסלה וללכת משם לא-תור דרך
מישור א-קע, ושם לפגוש את המשאית. כאן צריך מדריך איתנו, דאליל, גם הגמלים כמובן,
שאגב היו עליהם גם שלושה פצועים.
הטיול כפי שתועד במצלמתו של נעים דאי
מיכאל (המשך): לפני כן היינו
בוואדי אחר ושם הם ירדנו דרך נקב. והיה צריך מדריך גם למשאית. המשאית לא הייתה עם
הנעה קדמית, ולנהג קראו יודה. מהתחלה זה לא נראה לנו. הסתבר שיודה זה הוא מאום אל
פחם, אבל אז הם התביישו להיחשף כערבים אז הוא יודה. בקיצור יודה היה צריך מדריך
כדי לעבור בשבילים הפתלתלים. שאלתי את המדריך שלו אם זה בסדר, "כן בטח, הכול
בסדר". המדריך שיודה קיבל היה עם עין שפוכה, הייתה לו רק עין אחת. זה יכול
להיות מדריך?
נפרדנו מהרכב ומהגמלים בוואדי רחבה, הם לקחו את הציוד ואנחנו
התחלנו ללכת לאום-שומר. לעלות-לעלות ואז
לרדת לוואדי איסלה. ואדי איסלה היה נחל זורם אחרי גשמים. היו אתנו גם צבי נועם
ויצחק פימנטל שהיו מבוגרים, למרות שאם אני חושב על זה היום זה לא מי יודע מה.
אנחנו היום הרבה יותר מבוגרים. הלכנו כל היום, היה מאוד נחמד, מלא מים, בסוף יצאנו
לקע, השטח הגדול הזה בין ההר לים.
אין שום משאית. היה כבר מאוחר אחר הצהרים, עשינו התייעצות, אמרתי "אין
ברירה, המרחק מכאן לכביש 40 ק"מ. זה המרחק הכי קצר". אם אתה עושה טיפה
זווית, במקום תשעים מעלות לכביש, זה כמובן הרבה יותר רחוק. אי-שם 70-80 ק"מ
מערבה נמצאת א-תור, אחת מערי הנפט. שם הפיקו נפט. אמרתי "אין ברירה, הלכנו
כבר יותר משלושים ק"מ עד כאן ועכשיו עוד ארבעים?"
רחל: היינו מותשים.
מיכאל: ואז הלכתי למובילי הגמלים שהיו על
ידינו ואמרתי "אין ברירה אנחנו ממשיכים ללכת, אין משאית ואין מה לעשות".
גם לא היו אז טלפונים ניידים. אז הם התחילו לסחוט אותנו, דרשו המון כסף. אני זוכר
שיהודה קידר היה הגזבר של הטיול הזה והיה לו מלא כסף, אפשר היה לשלם את זה אבל
החלטנו שהסחטנות הזאת לא מתאימה לנו ונסתדר בלעדיהם. אמרתי "אני הולך לחפש את
המשאית. תנו לי פנס גדול כדי לאותת". יהודה, גילי נחשוני ואהוד זיו ארגנו
מדורה בראש גבעה, כי היה ברור שתוך שעה יורד החושך. כך אדע לאן לחזור.
רחל: אני זוכרת את זה עד היום, היה מבצע
מפחיד בסך הכול.
יוסי פינטו, רחל מצר, יוסף יעקובוביץ'
מיכאל: אמרו לי אל תרוץ לבד, זה לא אחראי, שלחו איתי את יגאל צור. יגאל היה איילה שלוחה, מבחינת כושר. התחלנו לרוץ כמו משוגעים, 40 ק"מ חברים! זה לא יכול להיות אבל ככה זה היה. רצנו, אמרתי "בוא ננסה לאותת עם הרן-אור". אותתנו שלוש פעמים, פתאום אני רואה מישהו מאותת לי שלוש פעמים! אבל זה לא היה בכיוון שרציתי אלא יותר דרום-מזרחה. אמרתי ליגאל, שוברים לכיוון הזה, שמה כנראה הנהג תקוע. אני מאותת לו שלוש פעמים והוא לי שלוש פעמים וכו'.אמרתי זה לא יכול להיות, הפסיכי הזה מאותת שלוש פעמים כל פעם, בוא ננסה לו איתות אחד.
ושוב הוא משיב בשלושה. פתאום תפשתי – זאת בכלל לא המשאית, זה ראס
שוקייר, מאה ק"מ מתעלת סואץ בצד המצרי. שם הייתה הפקת נפט של המצרים. זה
לא בצד שלנו. בערך מאה ק"מ מהמקום שהיינו. בזבזנו על זה זמן וזווית. מעכשיו
לקחתי אזימוט הכי קצר שנראה לי לכביש ורצנו-רצנו-רצנו. הסתכלתי כל הזמן אחורה
לזכור את התבליט של ההרים. היה שם הר שקראו לו קרן השור שארבע אצבעות מתחתיו
חנינו. זה לא היה ממש מישור, כשנוסעים על כביש א-תור שארם זה נראה כמו מישור. היו
שם בולדרים וחושך מצרים ואנחנו רצים ורצים, בהמשך כשחזרנו לא הבנתי איך היה לנו
כוח לדבר כזה. רצנו-רצנו רצנו ובסוף היו ואדיות יותר עמוקים. כבר אי אפשר לרוץ,
צריך להסתכל איפה אתה דורך, וגם לא ראינו. והנה אנחנו שומעים מרחוק זמזום. רכב
נוסע על הכביש. "אנחנו צריכים עכשיו להגיע לכביש לפניו, זה מה שיציל אותנו".
לאט-לאט זה מתקרב, אולי 15 ק"מ, נתנו את הפיניש, עשינו סימנים, למזלנו הנהג
עצר. נהג אחר אולי היה מפחד. שני דחלילים כאלה שיוצאים מתוך המדבר.
מזוהים: רותי בן דרור, צבי נועם
הוא עצר, רצנו אחריו במהירות, נהג מקרית חיים שנוסע להוביל משהו
לא-תור למחנה של קודחי הנפט. סיפרנו לו את הסיפור והוא לא האמין שרצנו 40
ק"מ. את כל זה רצתם? נראה לי שרצנו יותר מ-40 ק"מ. הוא העביר אותנו
למחנה הקודחים. יתכן שהיה עוד טרמפ מעורב בדרך, אבל כבר היינו בארץ נושבת ואז
התחילו לקרות לנו נפלאות. בעצם כל מה שסיפרתי עד עכשיו זה טמטום שאני אחראי לו, לא
הייתי צריך לקחת מדריך כזה למשאית, וכל סיפור מובילי הגמלים. אבל מכאן התחילו נסים.
הגענו למחנה של הקודחים ופתאום צץ שם מולנו מוישה עמידור!
"מוישה עמידור, הוא מאצלנו". אמרתי לו "מוישלה פה תהיה
גבורתך, כל הקיבוץ שלך נמצא 70 ק"מ מכאן לרגלי ההרים בלי שום אפשרות לזוז ועם
כל הציוד. אני רוצה שתעביר לנו שני רכבי ריו גדולים של מחפשי הנפט. אנחנו נשלם כמה
שצריך" אז הוא הלך לברר וחזר. הם נתנו לנו לאכול ולשתות וזה היה מזל כי לא רק
היינו צמאים אלא גם רעבים! והמעדנים שנתנו לחופרים האלה, כי לא היה להם מה לעשות
עם הכסף. מלון חמישה כוכבים פתאום אחרי כל הדבר הזה. לחמניות טריות, עוד קפה, ועוד
קולה. הכול. ובינתיים מוישלה חוזר ואומר "לא הצלחתי". פתאום מגיעים חיילים
עם לא פחות ולא יותר יודה הנהג שלנו! וגם הדליל עם העין השפוכה. סיפרו: נסענו,
ראינו משאית תקועה, עזרנו לו להיחלץ, שמנו אותו על הכביש והנה אנחנו פה.
אמרתי חבר'ה זה מאלוהים, ברור שלא היה שום סיכוי שיגיעו אלינו.
זה עוד לא נגמר, פתאום נכנס לחדר איפה שסעדנו בחור בשם דני, שהיה אתי
במילואים תקופה לפני זה והתיידדנו מאוד. הוא היה רב סמל בקבע ואני עזרתי לו במפקד
הבדואים. מיכאל מה אתה עושה פה? אמרתי "דני פה תהיה גבורתך!". סיפרתי לו
איפה אנחנו נמצאים והוא אמר "אתה יודע מה? עלי!" הלך ארגן פה ושם וחזר
ואמר יש לי משאית ריו בשביל לחלץ וזה צריך להיות כנראה בשתי נאגלות. יגאל ואני
נסענו אתו. את יודה והמשאית עם שתום העין השארנו על הכביש. כשלושים ק"מ
מא-תור, שם צריכה הייתה להיות הכניסה. אני נסעתי לפי הכיוונים, הסתבר שהמחנה שלנו,
שרותי מסכנה הקימה לה את האוהל לבד, הדליקו מדורה בראש הגבעה ולסירוגין היו שם
גילי נחשוני ויהודה קידר ואהוד זיו.
רחל: אני זוכרת הכינו אותנו כמו למצב
חירום.
מיכאל: אני מניח שכמו שאנחנו שמענו את
המשאית מקרית חיים הם גם שמעו אותנו מתקרבים. כי בקטע האחרון הקרוב להר שם באמת יש
ואדיות עמוקים יותר. היינו נעלמים להם ויוצאים ושוב . אני הייתי צריך לחפש כל הזמן
דרך. ידעתי לאן להגיע אבל זה כבר לא היה פלטה ישרה. הגענו והיו המון חיבוקים
ונשיקות.
היה כלא היה, בעשר בבוקר הטיול המשיך כרגיל.
הראיון המלא עם מיכאל ינואר 2023
תמליל הריאיון המלא - נירה פנסו
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!