טקס יום השואה תשפ"ד

את הנספים והניצולים ייצגו שורדי השואה שלנו:

מיכאל בן דרור, יוסף רינגוולד, יעקב בן דוד, דליה וינמן, צבי אליאש, יעקב לוטנר (יוצג ע"י מיטל נכדתו)

 

רגע לפני הטקס - אמיר גולדשטיין

נראה שהשנה, בצל האירועים הקשים שעברנו ושעודנו עוברים, נפתח בליבנו ובמוחנו ערוץ חדש של הזדהות עם אירועי השואה. הטקסים השנתיים הללו, כמו זה היום, תורמים להימצאותה של השואה במקום מרכזי בתודעה הקולקטיבית שלנו ובזהותנו כפרטים ולכן היא צצה ועולה לנוכח אירועי ההווה. כך קרה בשנה האחרונה כאשר דימויים מהשואה צצו באופן בלתי נמנע, בעקבות אירועי 7 באוקטובר. נחשפנו לתיאורים קשים  של מעשים  נפשעים, מעשים  שחרגו מאירועים רבים אחרים שידענו מאז הקמת המדינה: רדיפה ורצח מכוון של ילדים, נשים, קשישים ואזרחים תמימים העלו באופן טבעי את זכר השואה. חשוב, עם זאת, להדגיש רגע לפני הטקס, על אף האירוע המטלטל שעברנו ושעובר על כולנו, השואה אינה דומה לשום דבר אחר.

 

ההבדלים הברורים, בכמות, בממד הזמן והמרחב:

היקף: התקשינו לתפוס רצח של למעלה מאלף ישראלים תוך זמן כה קצר, אבל במחנות ההשמדה הוחנקו ונשרפו מיליונים.

זמן: ב-7 באוקטובר היה מדובר על שעות, שעות גורליות, שהפכו לעיתים לימים מעטים, שבהם אנשים נקלעו למציאות חסרת ישע. היו אלה ימים ספורים, ארוכים מנשוא, אך ההשמדה השיטתית במהלך מלחמת העולם השנייה נמשכה לא שעות ולא ימים - מספר שנים שנדמו כנצח.

מרחב: ב-7 באוקטובר פקד החורבן יישובים לא מעטים, יישובים רבים מדי, עשרות, אולם השואה נפרסה על חלק הארי של יבשת אירופה, ובוועידת ואנזה, מלבד יהודי אירופה כולם, הנאצים מנו גם את יהודי צפון אפריקה כמיועדים להשמדה.

 

להבדלי היסוד האלה של הזמן והמרחב מצטרף הבדל בעל ערך ייחודי עבור כולנו. זהו ההבדל בתחום הריבונות. השואה התחוללה במרחב ללא ריבונות יהודית ואילו במדינת ישראל הריבונות היא אבן יסוד של חיינו. ריבונות היא זכות ונלווית לה אחריות. אחריות הדדית בין הפרט לחברה. אחריות של החברה לפרטים בתוכה, לאזרחיה, שלא להפקירם, לדאוג לרווחתם. אחריות של הפרטים להירתם למען קיום החברה והבטחת עתידה.

במובן הזה – יש להיזהר מן השימוש בזיכרון השואה וההפיכה שלו למטבע שחוק, כיוון שהוא נושא בתוכו את זכרם של ימים שבהם היהודים היו קורבנות מוחלטים. היום איננו כאלה. היום אנחנו חברה ריבונית.  יש לנו אחריות ויכולת לפעול יחד. יש לנו גם מחויבות להכיר בכך  שהדרך שהלכנו בה חייבת תיקון, אם להשתמש בציטוט מדברים שכתב חיים נחמן ביאליק לפני 120 שנה, 'השיטה פרחה', עלינו ויש בידינו גם אם לא קל הדבר, ליצור שיטה חדשה, לצמוח מתוך המשבר.

 

הנושא הרשמי שמלווה את אירועי יום השואה השנה הוא חורבן הקהילות היהודיות. רבות מהקהילות היהודיות חרבו ולא חודשו לאחר המלחמה. הטראומה הייתה גדולה מדי והשיקום התחולל במקום אחר, כדוגמת בניית החברה והמדינה כאן בארץ. נזכור ביום השואה הזה את הקווים המקבילים בין העבר להווה, את ההבדלים העמוקים, ואת המחויבות המשותפת שלנו לבנות נדבך אחר נדבך את הקהילות כאן על גבול הצפון ושם על גבול רצועת עזה.

 

ויש לנו ממי ללמוד. יש לנו הרבה מה ללמוד משורדי השואה בכלל ומקור השראה מרשים במיוחד מהווים עבורנו שורדי השואה שבנו בעשר אצבעות את הקהילה שלנו, את שדה נחמיה. אנו יכולים ללמוד מהם שיעור מאלף לגבי היכולת היהודית לבנות מחדש לאחר החורבן. האסון הכבד מנשוא שפקד את העם היהודי, נענה על ידם, בשיקום מופלא, בבנייה. כמעט כנגד כל הסיכויים, על אף הקשיים ומבלי להתכחש להם ולמחירם, הופיעה לאחר החורבן התחדשות אישית, משפחתית, קהילתית ולאומית.  

יש משהו מפתיע מאוד, מצמית במפגש עם בני אדם שמאבדים צלם אנוש. אבל במקרה של שורדי השואה, המפגש עם הרשע, עם הרצון להשמיד, הוליד לא רק מחויבות עזה להגנה עצמית שאותה כלינו לשמר בערנות ובנחישות, אלא גם התנגדות לייאוש וסירוב לזנוח את האמונה בטוב ובקנה המידה המוסרי שצריך להנחות אותנו. נלמד מהמפעל המופלא של ההתחדשות היהודית לאחר השואה ומסיפור חייהם המופלא, את סוד הבנייה מחדש של חברה טובה עוד יותר. 

 

אמיר גולדשטיין

השתתפו:

יריב דאי – מנחה

אמיר גולדשטיין – לפני הטקס

ילדי בר המצווה הדלקת נרות עם שורדי השואה

קריאה: יעקב בן דוד, יואב שהם, יעל משרדי, עפרי, נעמי הראל, נירית גרוס,

נגינה ושירה: משה סורוקר, ירון וינמן, חן חמו יוגב

עריכה: נעמי הראל