ההמצאות של דני הורנסקי - ראיינה רחל מצר
תמלול נירה פנסו
רחל: היום 27 לחודש מאי 2024, אנחנו, טל
פינטו ואני בביתם של דני הורנסקי ואסתר הורנסקי ז"ל.
בדרך כלל אנחנו מראיינים על התקופה של השואה וטרום ההגעה לקיבוץ. מאחר
ואתם כתבתם ספר על טיול שורשים של המשפחה, ניקח טעימה מהדבר הזה ונעבור לדני שאני
מכירה:
האיש הממציא, הנותן פתרונות לכל סיטואציה מימי ראשית הקיבוץ.
כשאתה מגיע לארץ, אתה נער צעיר, עיניים כחולות. דבר!
דני: הגעתי מסלובקיה, במסגרת עליית הנוער,
בקבוצה של גורדוניה. חודש ימים הייתי בקריית שמואל, בבית עולים. אחרי חודש הגיע
איש זקן, קרח, קראו לו ירי, (ירמיהו סביר). לקח אותי לחוליות. זה היה ב-1949
הגעתי לבד. אחרי סלובקיה חשבתי שהארץ שטוחה. פתאום הגעתי לצפת, שם הכל
ההרים, התפלאתי מאוד. זהו. הגעתי לחוליות. אנשים זקנים פה, שלמה קגל ראה אותי, אמר
"ילד קטן, אחד כזה לא צריך פה". הם רצו רק את מי שיוכל לעבוד. שיהיו חזקים.
רחל: בן כמה אתה?
דני: 16. כל הזקנים האלה, לילו כהן, אני
חושב הייתה הכי זקנה, בת 29.
הייתי הראשון, לאט-לאט התחילו להצטרף.
רחל: איך זה שאתה מגיע לבד?
דני: לא יודע, אני הייתי מיועד לכפר מכבי.
אז כל פעם אמרו בכפר המכבי, עכשיו אין להם מיטות, עכשיו אין להם מזרונים, עד שהגיע
ירי ולקח אותי. אין לי מושג.
רחל: ואז לוקחים אתכם לעבודה, לא?
דני: בטח, עבודה ראשונה הייתה בריכות
דגים. הצטרכתי להגיד כמה קילו הייתי. ארבעים אולי. והצטרכתי להאכיל את הדגים עם
שקים של 60 קילו. היה צריך למשוך את זה על המזח, להביא את זה לסירה. אני עם
הארבעים קילו שלי לא יכול לסחוב. אז כל פעם משכתי עוד חמישה סנטימטרים עד שהגעתי.
רציתי להוכיח שאני יכול. זו הייתה העבודה הראשונה.
למדנו חצי יום, וחצי יום הלכנו לעבוד, כל אחד איפה שהיה מסודר.
תנורי העצים
רחל: עכשיו נעשה קפיצה גדולה: נתחיל עם
אחת ההמצאות הגדולות ביותר. לא רק ההמצאה אלא גם הביצוע הגדול ביותר שלך, זה תנורי
העצים. איך זה נראה, מאיפה בא הרעיון?
דני: ההתחלה של התנור עצים הייתה כשהחליטו
החבר'ה הצעירים שיביאו תנורים ממג'דל שמס. ולי היה במג'דל שמס חבר, סאקר. הייתי
אצלו כמה פעמים, והתנור הזה מעשן. את נכנסת לתוך הדירה ומרגישה עשן. אמרתי שדבר
כזה בחוליות לא יצליח. על יד המסגריה זרקו כל מיני ברזלים. מצאתי שם משהו שזרקו
מבית החרושת, מין מתקן מפח שנכנס בו צינור, היה מלא מים, מין אמבטיה כזאת. ראיתי
את הפתח שממנו נכנס הצינור ונזכרתי שכשהיינו בזמן המלחמה בסלובקיה אצל האיכר, היה
לו תנור במטבח ובאמצע היה חור. אמרתי יאללה אם אני חותך את זה לחצי ויהיה לי פתח
למעלה, יהיה לי תנור. התחלתי למדוד את התנור. בסוף הבנתי שמהפתח הזה – יוצא עשן.
זה לא טוב, אין מה לעשות. לקח לי שנה עד שלמדתי מה צריך להיות בתנור הזה. כל פעם
הלחמתי, שיניתי, עד שהגעתי לתנור שכשפותחים דלת הוא כבר לא מעשן והתנור עבד יפה.
שקלתי את העצים, כמה הוא שורף לשעה, ראיתי שהכול בסדר, זהו.
קיבלתי אישור מהמזכירות. אמרתי להם שעשיתי חישוב שאני חייב להשתמש בפח
ארבעה מ"מ, כבד ורציני. עשיתי חישובים והגעתי למסקנה שאני חייב לעשות שמונה
תנורים כדי שלא תישאר שארית מהפח.
תליתי פתק בלוח המודעות – מי שרוצה תנור שיירשם. נרשמו לי 25 אנשים.
עשיתי חשבון, עשרים וחמישה... אני צריך 32 אחרת יישאר לי עודף.
לא יודע איפה התפרסם שאני יודע לעשות תנורים. תגידי? אני ידעתי לעשות
תנורים? בא לי מסגר מכפר סאלד, אומר לי תשמע, אני מוכן להלחים את כל התנורים אם
אתה תיתן לי תנור.
רחל: וואו!
דני: אמרתי יאללה. הוא היה מסגר, הייתה לו
פרוטזה ברגל. היה צריך להכין לו להלחמה. זה היה הסידור. גמרנו את התנורים. הוא
קיבל תנור ונשארו לי עודף תנורים. בא לי רעיון שאני אעשה חוג סקי בחוליות ואני
אמכור כמה תנורים ומזה אני אקנה מגלשי סקי, נעליים, וכו'.. לא איזה כמות, היה
מדובר בארבעה או מה.
העזתי ללכת לגזבר מנחם מנצ'ר. אני מסביר לו את הסיפור שאני רוצה למכור
תנורים ולקנות סקי – צעק עלי... העיף אותי מהמזכירות בצעקה- תעשה מה שאתה רוצה.
סקי
רחל: כי מי חשב אז על סקי?
דני: יצאתי החוצה, עשיתי מה שאני רוצה.
נסעתי לתל אביב, מכרתי תנורים והבאתי סקי. זה היה ההתחלה. התחלה של סקי על החרמון.
רחל: אם תוכל להרחיב קצת, הרי הילדים היו
קבוצות, היה להם יום שעולים לחרמון.
דני: אז על זה יש לי סיפור: לא היה מספיק
ציוד סקי, זה ברור, גם לא לילדים. רפי לוי היה קניין של המפעל בחו"ל. אמרתי
לו "תשמע, אתה נוסע, אולי אה יכול להביא לי כמה סקי?" בסדר, הוא בחור
שקט, הרבה לא מדבר, אחרי כמה זמן, הרבה זמן, הגיעו ארגזים של דברים שהוא הזמין
למפעל. באה לי מלגזה עם ארגז למעבדה, פותח – מלא סקי!!!
רחל: איזה אושר!!
דני: זה כבר דגם קצת יותר ישן, ערימה של
סקי עם נעלים, עם הכול, עם הסידור התפסנים של הנעלים. זה היה ההתחלה של הסקי של
הילדים.
רחל: אתה התחלת חוג, תחשוב על זה, לדבר על סקי בזמן שאנשים עובדים בפלחה, בחקלאות, זה דני הורנסקי בשבילי. אתה אומר סקי, ומנחם מנצ'ר אומר תעשה מה שאתה רוצה. ואני זוכרת את הילדים בכיתות, איך כל כיתה חיכתה ליום שלה, לצאת ליום סקי כשאתה מארגן את כל הדבר הזה מהתחלה עד הסוף.
דני בסקי בחרמון - צילום יוסי פינטו
דני: אני ארגנתי את הילדים, כל אחד קיבל
תפקיד. אתה עושה סנדוויצ'ים, אתה לוקח את זה, שוקולד, צריך להכין תה, הם באו עם
הכול מוכן. אני לא נגעתי בכלום.
רחל: ואפשר להגיד שעד לפני שנה-שנתיים גם
אתה עשית סקי. היית הולך בגיל מאוד מבוגר, לא הפחיד אותך כלום, ונסעת לחו"ל
לעשות סקי.
דני: תראי, הסקי בחוליות... לפני שבאנו
לארץ הייתה לנו קייטנת חורף בהרי הטטרה. פעם ראשונה שעשיתי סקי ממש. קנו לי סקי, בגורדוניה,
שם שכנעו אותנו לעלות לארץ, זהו.
נגמרה פה מלחמת ששת הימים, בא החורף, יש שלג בחרמון. אבל אין סקי אין
כלום. חוה שלזינגר אמרה, אבא שלי יש לו סקי. הביא סקי, לפני ארבעים חמישים שנה הסקי
כבר היה בן איזה חמישים שנה. סקי מעץ, משהו מסכן, אבל זה מה שהיה. לקחתי את רפי ויינמן,
נסענו עם טרקטור כמעט עד מסעדה, מצאנו איזה ירידה כזאת, איזה שביל, גלשנו פעם אחת,
עלינו, הוא ירד, נסענו הביתה, זה היה הסקי. אבל זה לא היה סקי. זה היה סתם.
יום אחד הופיעו שתי צ'כיות עם סקי, לא יודע מאיפה הגיעו עם מי הגיעו.
אני מומחה לסקי, באים לשאול איך ומה עושים. הסברתי להן מה עושים, איפה הולכים.
חזרו מרוצות מיום-סקי. בקשו ממני אם אני יכול לשמור להן על הסקי.
רחל: על המגלשיים.
דני: אז בדיוק נתנו לחתול לשמור על השמנת.
עברה שנה. איזה בנות, שום דבר לא הגיע. לקחתי סקי, עשיתי עם הסקי שלהן. עד היום
הזה לא הן הגיעו. כשעבדתי בחשמליה, אי אפשר היה לברוח ביום.
רחל: נזכיר ככה בסוגריים שאתה היית חשמלאי
בקיבוץ, והייתה לך מעבדה.
דני: תראי, היו פה יגאל מגדל ויואל
בוקסבאום. והם עזבו. אחד הלך לצבא, אחד עזב, בסוף נשארתי לבד. אמרתי אני לא יכול.
החלטתי שאני גומר עם החשמליה. אין לי מה לעשות פה.
רחל: ואתה גומר עם זה בדקה. היית החשמלאי
היומיומי על האופניים בכל מקום היית נמצא.
העמסת פרי בבית אריזה
רחל: יש עוד סיפור, ואנחנו קופצים לבית
האריזה. בקיבוץ היה בית אריזה, היו מביאים את התפוחים מהמטע, אחרי הקטיף, ברכבת
עגלות לבית האריזה.
דני: בקיץ, עוד כשהגעתי לפה עבדתי בבית
האריזה, אחר כך במטע. כל שנה כשבנו את בית הקירור, עבדתי בבית האריזה. נוסף
לחשמליה.
רחל: עבדו הרבה נשים והרבה חברות, אני
זוכרת את שלומית וכולן ממיינות תפוחים. כל עונה. הייתה אווירה מאוד חמודה. אז אתה
עבדת גם, למרות שהיית חשמלאי, הביאו אותך לבית האריזה.
דני: בקיץ, כל קיץ, התחילו תפוחים הלכתי
לעבוד לבית האריזה. יגאל מגדל נשאר לבד וזהו.
רחל: ואז נוצרה בעיה בבית האריזה והראש
שלך מתחיל לעבוד. מה הייתה הבעיה?
דני: הבעיה הייתה, שאת התפוחים מכרו לאיזה
סוחר שכבר שילם מראש וקיבל את כל התפוחים בקיץ. היה צריך להעמיס את זה בערב, הוא
הגיע רק בערב, שלא יראו אותו. העמסנו על אוטו. שלו. הבאנו משטחי ארגזים עד לאוטו ואז
היה צריך לסחוב כל ארגז עד סוף האוטו. זו הייתה עבודה קשה, לקח הרבה זמן, וכל זה
עשינו תמיד אחרי העבודה. הבחור הגיע שש-שבע בערב.
בתמונה: מיון תפוחי עץ בבית האריזה
אז בא רעיון שצריך לעשות משהו שיהיה אפשר להגיע עם המשטח עד לסוף
האוטו ולא לסחוב ארגז -ארגז.
שלמה רוזנברג תכנן מעלית, משהו הידראולי שיעלה את המשטח. ראיתי שזה
משהו מסובך שצריך להיות עוד בן אדם שיעלה את המשטח הזה. אנחנו היינו שלושה חבר'ה
שצ'יק-צ'ק רצינו לגמור. אז בא לי רעיון לעשות איזה גשרון מפלטה של מטר על מטר וחצי,
עם צירים מורכבים על הקיר של בית האריזה, שאפשר להרים אותו עם ג'ק, ומתי שבא האוטו
מורידים אותו על האוטו בלי בעיה.
רחל: רק שאז לא רשמו פטנט לדני. על המקום
באותו רגע אתה חושב ועושה. וזהו.
דני: בכל אופן הגשר הזה, ברגע שמביאים
ארגז אחד האוטו קצת יורד. והגשר גם יורד. בהתחלה היה בשיפוע למעלה אחר כך היה כבר
בשיפוע למטה. זה היה פטנט נהדר, אין משק שבמהירות כזאת מילאו את האוטו.
רחל: אפשר להגיד גם שהיית חשמלאי ושבגלל
העודף יצירתיות שלך יכולת להיכנס למסגרייה, לנגריה, לכל מקום נכון?
דני: הייתי מסגר ונגר!
כבלים
רחל: יפה. וכעבור הרבה שנים מתקדמים ויש
צורך בטלוויזיה. מחלקים טלוויזיות ואתה בעצם פועל בנושא הכבלים.
דני: לא. קנו טלוויזיות בשחור לבן, עשרים אינץ', עם אנטנה על הטלוויזיה. אנטנה פנימית, היה צריך לסובב את האנטנה למצוא את כיוון הקליטה. השידור היה ממנרה, היו בתים שקלטו טוב, אחרים לא קלטו טוב. קנינו אנטנה אחת במאתיים שקל, אורך שני מטר. מצאנו שגם בחצי מטר עבד מצוין. החלטנו לעשות אנטנות בעצמנו. ככה במקום במאתיים שקל כל אנטנה עלתה איזה 15 שקלים. זה סוף הסיפור שלי.
בתמונה - האנטנה המרכזית מעל מעבדת הכבלים של דני
דני: בקיבוץ החליטו לעשות טלפונים. אישרו
שיהיו טלפונים, הכול בסדר, איזה שלושה ימים אחרי זה בא לי איזה יהודי. הציג את
עצמו כמנהל מכירות של חברת .... "אנחנו
מרכיבים כבלים לקיבוצים". ומתחיל
לספר לי סיפור שמנרה תפסיק לשדר ושצריך יהיה לעלות לווין שקוראים לו עמוס וכל
השידורים יגיעו מהלווין הזה. זאת אומרת שאם לא נעשה כבלים לא יהיה כלום. הוא סיפר
יותר מידי יפה. הוא אמר שזה עולה כ-300 אלף שקל, הלוואה לעשר שנים צמוד לפרנק
צרפתי. אני לא מבין על מה מדובר. אבל בסדר, הוא אמר לי שהם גמרו עכשיו את העבודה
בהגושרים ואתה יכול לדבר עם יואל. בסדר, הרמתי טלפון ליואל, הבן אדם מבין הרבה
יותר ממני, הבנתי שחייבים לעשות את זה. הוא אמר שיעשה לנו תכנית לטלפונים ביחד עם
הכבלים. כי אם יעשו רק טלפונים ואחר כך כבלים, צריך לחפור את כל הקיבוץ פעמיים. התלבשתי
על שלמה קגל, מרכז המשק, ואני מסביר לו את הכול.
הכול הוא מבין, רק כשאמרתי 300 אלף שקל – הוא אמר "תשמע, אנחנו
מוציאים עכשיו על הטלפונים, אנחנו לא מסוגלים לעשות גם את זה וגם את זה. אבל אני
מבין שאנחנו חייבים לעשות, אחרת נעשה פעמיים."
הבן אדם השני היה הגזבר. מנחם מנצ'ר. אני מסביר לו. לא מעניין אותו כל
ההסבר. מבחינה טכנית לא נוגע לו, אני מדבר לקיר. עד שהגעתי ל-300 אלף שקל נגמר
וזה.
החלטתי לעבור את כולם. הלכתי מאחד לשני, והבנתי – פה כבלים לא יהיו.
אחרון היה אחי בר לוי. הוא עבד כבר בחוץ, לא תפשתי אותו פה במשק, דיברתי אתו,
הלכתי אליו הביתה. ואני מספר לו את כל הסיפור מהתחלה ועד הסוף. לא הבנתי לאיזה
כיוון הוא לוקח.
אמר לי "שמע, ביום שישי יש ישיבת מזכירות. תבקש נקודה."
ביקשתי. אמרו לי תבוא בשלוש, באתי בשלוש, טוב אני כבר מבין ,אין מה לדבר, עם כולם
כבר דיברתי. אמרתי כמה מילים, לא יודע מה. זה מתנגד, כולם מתנגדים. קם אחי, לא
התייחס לכבלים בכלל. הוא התייחס ל-300 אלף שקל. הוא אמר תשמעו, זה צמוד לפרנק
צרפתי. פרנק צרפתי בכל שנה יורד בעשרה אחוז. עד שנצטרך לשלם הם עוד ישלמו לנו.
רחל: מדהים איזו הברקה!
בתמונה: התקנת טלפונים עם גילי נחשוני צילם שלמה קוגל
דני: זו היה כאילו חלוקה לתשלומים, אבל
בכל תשלום ירדו עשרה אחוזים.
וזהו, יש כבלים.
דני: אחר כך באמת מנרה הפסיקה לשדר, כשעלה לשמים עמוס, שמה כבר היו
איזה חמישה ערוצים, ראינו מצוין, הכול היה טוב.
הגשה עצמית
רחל: כשעברנו להגשה העצמית (בחדר האוכל),
במקום שהגישו לך ביצה ודייסה, התחלנו לקחת את האוכל לבד. כל אחד לוקח מגש ומניח על
המגש את האוכל. הייתה בעיה לילדים, שגם רצו לקחת מגש וזה היה מאוד כבד. אני זוכרת
את זה, שאתה המצאת חצי מגש שיש לו בצדדים ידיות מתכת כאלה, שמתלבשות מתחת לשולחן.
ואז הורים היו לוקחים את המגש הזה ומלבישים אותו מתחת לשולחן. אתה לא זוכר את זה? מדובר
בחצאי מגשים שנחתכו על מנת להתחבר מתחת לכיסא-תינוק.
דני: לא.
רחל: חוץ מזה היית מאוד פעיל. בכל האסיפות,
היית רץ ומנסה להשפיע, זה היה בדמך. המון בעיות של הקיבוץ שרצית שיתגשמו או שלא
יתגשמו, עשית למען זה. תמיד היו קבוצות של אנשים שהסברת להם, זה חלק ממך. יותר
מאוחר כשכבר לא היית חשמלאי של הקיבוץ תמיד בחרת איזו קבוצה של אנשים שהייתה זקוקה
לעזרה, בעיקר אלמנות. ותמיד-תמיד הגעת אליהן, לסדר את החשמל, להתקין את הדלתות,
לסדר את המקרר, להסתכל רגע על מכונת הכביסה. היה לך ידע מדהים שלא נס לחו, זאת
אומרת שאתה כל הזמן יוצר, גם עכשיו, גם היום.
כשבניתי ממ"ד, התעקשת לבוא לראות אם התקינו לי נכון את הדלת ואת
החלון. ואתה בן 91 בלי עין הרע, נכון? זאת אומרת אותו מרץ, אותה נסיעה בגשם על
האופניים, זה דבר שאי-אפשר לשכוח.
אני בטוחה שאם היו כאן עוד אנשים היו מזכירים עוד דברים. אם יגאל מגדל
היה כאן, יואל בוקסבאום, עסיס, היו מזכירים לך המון דברים אחרים ויתכן שאנחנו נעשה
ראיון המשך.
אני רוצה להודות לך בשמי ובשם כל הקיבוץ, דני איש הפטנטים, ההמצאות,
החשיבה המיידית, הסקרנות המדהימה והביצוע. להגיד לך שאני אוהבת אותך, (מתחבקים)
אתה איש יקר.
דני: יופי.
רחל: רוצה להגיד עוד משהו?
דני: לא רוצה...
מקסים
מקסים לקרוא ולהזכר בימים עברו. דני, אתה אלוף! והכתבה נהדרת.
Talyaco@gmail.com
תמיד מעניין לקרוא מה היה כאן לפני המון שנים ואת פועלם של האנשים בקיבוץ. את דני פגשתי לראשונה באגודה איש אדיב ונחמד. ורחל את מהממת. תודה על השיתוף
דני האלוף
ראיון נפלא!