יומנה של מלכה אנדרסון 1941-1942 מטפלת התינוקות הראשונה

מלכה אנדרסון

נולדה בהולנד 31.8.1908

עלתה 21.3.1939

נכנסה לקבוצה 10.4.1939

התקבלה לחברות 28.11.1939

מקצוע מטפלת תינוקות

לפני שנולדו הילדים הראשונים עבדה מלכה כסנדלרית.

בנטעים בית התינוקות  נקרא ה"טיפול". גם בחוליות נבנה "טיפול" בבית הצמוד לבית שעליו הוקם המועדון לחבר מצד צפון. השם "טיפול" נשמר כל השנים בהן הבית שימש לטיפול בתינוקות.

מלכה כתבה את היומן בהולנדית. היומן עוסק בהתפתחות התינוקות הראשונים של חוליות. תחילתו בנטעים (אפריל 1941 עד מאי 1942). היא מתעדת את מעבר הילדים מנטעים ל"חולה" במאי 1942 וממשיכה לתעד אותם את עד אוגוסט 1942.

ב1987 מלכה תרגמה את היומן לעברית. התרגום בכתב ידה משולב בטקסט ההולנדי.

היומן

20-4-1941

זה זמן רב אני חשבתי על כך עד כמה שחבל שלא ניהלתי יומן על ה"טיפול" (טיפול – בפינו באותם הימים היה בית התינוקות), הן על הילדים והן על קשיי העבודה. בוודאי יהיה מעניין לקרוא על כל אלה בעתיד.

משום שהיום הנני שוכבת במיטה, לוקה בהצטננות קלה (כי הרי בהצטננות לא עבדתי כדי לא להדביק את הילדים) הנני מתחילה:

הילדים הגדולים שלנו (מרדכי, רחל, גדעון, תמר, יעקב) יעברו בעתיד הקרוב לגנון, יחדיו בחדר הגדול. הדור השני – חיה ויונה – שוכנו זמנית בחדר הגנון. שתיהן בגיל 9-10 חודשים, אך עדיין אינן יושבות. הדור השני אינו זריז כדור הראשון בהתפתחותו.

אמנם יונה "שוחה" על הבטן ונעה לכל הכיוונים ומתייצבת על צידה.

בחדר הטיפול השלישי גר הדור השלישי והרביעי: יעל, דן, מיכל מרים. דן ויעל "צמחו" פתאום, כאשר נולדו עתה שתי "קטנות", הם היו לבני אדם קטנים המתעניינים בכל אשר סביבם ואשר מפנים את ראשם הצידה אם משהו נע בחדרם. בפרט דן התפתח כהלכה! הוא גדול ומאוד חביב, הוא צוחק ובצחוק שובה לב והינו חזק מאוד. תמיד אני נזכרת באותו זמן מחריד, כאשר הוא היה חולה כל כך.

לעומתו יעל היא אישה קטנה: לחיים אדומות, קטנות, נושא לבדיחות עבור ד"ר זיו ציון. שניהם בני 4 חודשים. על שתי הקטנות עדיין אין הרבה לספר. מיכל דומה לבנימין, מרים הינה חתולונית חמודה. שתיהן תינוקות מושלמות: עור חלק, פרופורציות נכונות. כמטפלות עובדות אלישבע בילדנר (לימים אלוני, עברה לעין-חרוד) ואני. בתור שלישית: אסתר מנצ'ר. בתקופה הראשונה הייתה "בהכשרה" אצלנו, אולם עכשיו היא עובדת מס' 3 כקבועה. היא קיבלה את הילדים הגדולים, דהיינו כל בוקר היא מטיילת איתם וגם אחה"צ, אל החצר ואל חדר הגנון, אם אין חמסין.

הקושי העיקרי הוא כי הגנון משתכן ב"טיפול", במשך הסידורים בחדר הגנון. לעתים אני חשה כי ילדי ה"טיפול" הראשונים חסרים להם התעניינות המגיעה להם, בעיקר אני מתכוונת ליונה ולחיה. בגלל כל אלה העבודה מכבידה עלינו. וגם העובדה כי חברות רבות עובדות אצלנו, מכבידה. בתור מחליפה עובדת רבקה (פרומן) ואנו מחפשות מחליפה שניה, כי אנו חשות במחסור הזה. בת-שבע העובדת במחסן הילדים, כבר לא תוכל לבוא בחשבון לנ"ל באותו רגע כאשר הגנון מתחיל. ישנן שלוש מועמדות: עופרה, שלומית, אסתר אבס אין אנו יכולות להחליט: יש משהו נגד כולן. הקושי העיקרי הוא, כי מטפלת לא זו בלבד, שהיא צריכה לעבוד לפי כללי המקצוע ולפי כללי הניקיון, אלא שעליה גם לקיים קשר הדוק עם האנשים. וזהו דבר שאין רבים יודעים מהו.

יום ב' 5 במאי 1941

היום אני עובדת בחשבונות ומנצלת עובדה זו, כדי לקחת זמן לרישום מספר דברים: אתמול ביקר רופא הילדים. הוא הודיע מראש שיבוא ב-6.30 בערב, שעה מאוחרת לפי דעתנו, אך כאשר ב-7.00 עדיין לא היה, השכבנו את הילדים. ואז – כמובן – הוא הגיע. אמרתי משהו כמו "מאוחר לילדים" ונדמה לי כי הוא כעס על כך. יעקב, התנהגותו הייתה מופתית: בשעת הבדיקה הוא החמיץ פנים. הרופא אמר "שלום"! והוא ענה בקול חנוק "שלום". לאחר מכן: "מה נשמע"? והוא ברעדה: "טוב", ועם תום הבדיקה הוא הסתער על זרועותיה של אלישבע אמו.

בחדר הגדול נבדקו כל הילדים ורק ד"ר זיו ציון דיבר, אולם, כאשר בדק את הקטנים בחדר הקטן האירו פניו יותר ויותר ולבסוף התלהב מהם. ואמנם – הם חמודים מאוד. חיה נבדקה ביסודיות, לאחר שאמרתי לרופא, כי בגיל 10 חודשים היא אפאטית מאוד וחלשה מאוד. הסתבר כי יש לה מספר שונה של קפלים ברגליה ואף בני עומק וצורה שונים. היא תישלח – יחד עם מרדכי שהליכתו קשה – לאורתופד.

אתמול ישבו יעקב וגדעון יחד בארגז החול הקטן עד אשר יעקב הצליח להוציא את הבריח מן הדלת ושניהם יצאו לטיול באומרם "ברזל, ברזל". עד אשר – במהרה - אחת החברות אספה אותם אל ה"אורווה" שלהם והדלת נקשרה היטב.

הרופא מבקר בנטעים

6 במאי

היום יום לוהט. גם הרוחות להטו. ואף נטו להתפוצץ. הילדים היו בחוץ עד לשעה מאוחרת. חיה ילדה משונה: את תגישי לה כוס מיץ אל הפה, היא פותחת את פיה בנאמנות אך אינה מבינה שתייה מהי. לחצתי לה מתחת לסנטר, אך ללא הועיל, כאשר גמרה אמנם עשתה תנועות הפ הפ הפ בפיה. היום היא התיישבה על ידיה וברכיה. דבר אשר לא ראיתי מקודם אצלה. יונה תמיד חביבה. הבוקר היא התפוצצה מצחוק, כאשר הבוקר הייתי נאלצת לחכות אחרי התעמלות, עד אשר רבקה גמרה לרחוץ את מרים ואני בינתיים נדנדתי את יונה.

10-5

הייתי שלושה ימים בתל אביב בימי חמסין נוראי. לילדים הגדולים היה שלשול רציני. יום שלם שלשול איום, יום שלם רק תה וסכרינה.

14-5

בינתיים עברו מספר ימים ואני נשארתי תקועה בסכרינה. השלשול הפך למחלה כללית, אשר נשארת זה שבוע ויותר. האחד סובל פחות מהשני. למשל חיה קיבלה עוד אתמול שלשול מלווה בחום מספיק לי בהחלט.

היום ישבתי עם הילדים הגדולים בחצר, הייתה זאת אמנם עבודתה של אסתר מ', אולם משום שהיא בחופשה, הוטל הדבר עלי לפעמים. זה נחמד מאוד! שלושה ילדים רכבו על ברכי כאשר ישבתי אתם בארגז החול. ויעקב נותן לי דחיפה בבטן ואומר: "מלכה איפה". ואז עלי לשכב והוא עומד עלי על הבטן. הוא מאוד חביב אך גם מקנא. אם אני מתעסקת בילדים אחרים, הוא אינו רואה את זאת בעין יפה ואם אינו מקבל את הכף האדומה...

בכל זאת אני מקפידה על כך שאיננו חוטף את הכף מידי ילד אחר, אם הכף נמצאת אצלו. אבל הוא חכם! הוא סוחב את הכף לכל מקום...

20-5

אם לא אכתוב עוד על הילדים הגדולים עכשיו, לא יהיה כתוב עליהם בכלל. כי בעוד שבוע וחצי יעברו לגנון, אם כי צר לי לוותר עליהם, עם כל זה אשמח להיפטר מהם, כי עתה העבודה איננה נעימה כבר: כל יום הסידורים הולכים ומסתבכים. עובדים אנשים רבים ואין "חשק" בעבודה.

אתמול אחה"צ ישבתי אתם בחצר. נתתי להם לעסוק בשלהם. מרדכי תמיד מתבודד בפינתו. רחל מאושרת אם יש לה משהו ביד, אם כי לא תעשה דבר בו. אתמול התיישבה ליד תמר ודפקה בפטיש על ראשה. כמובן שתמר פרצה בבכי ושמה את ידה על ראשה וכאשר הסירה את ידה מעל ראשה, קיבלה שנית מכה!

נוסף על כך הספיקה תמר "לקרוע" את הפרחים האדומים המעטים אשר יש לנו בחצר. ומה שלא אמרתי לה ומה שלא עשיתי לה, כל זה לא השפיע עליה והמשיכה במלאכתה תוך הבעת פנים שובבנית. שמא אני לא אראה אותה?

תמר קצת עצלה ואוהבת להתפנק. ניגשת תמיד אליך כדי להניח את הראש על ברכיך. אתמול התחילה גם היא לשחק בחול: להכניס חול לתוך דלי קטן. היא קטנטונת בין האחרים: אם תראי אותה עומדת בין האחרים היא מגיעה בדיוק אל הכתף של יעקב.

זאב ואסתר שהם עם תמר הבת הראשונה של חוליות

26-5

כבר לא אספיק לכתוב משהו על כל אחד מהילדים הגדולים. אין עוד להדביק את קצב התפתחותם. מלבד זאת כבר לא אוכל לכתוב לעיתים מזומנות, כי אני טובעת בעבודה. אתמול הגיעו הרהיטים של הגנון. היום ומחר יסדרו חנה ואסתר מ' את הכול ואולי מחר בערב הילדים הגדולים כבר יישנו בגנון, כך שמחרתיים הגנון כבר יצא לדרך משלו.

10 ביוני 1941

בינתיים כבר קרה הרבה. בתאריך 26 חגגנו את יום הולדתו של יעקב בחצר. היה מאוד נחמד. בתאריך 30 התחיל לפעול הגנון ביום 29 העברנו את כל החפצים, אחרי שובי מהאורטופדיסט, אליו נסעתי עם מרדכי וחיה. היום הראשון היה נורא: עבדתי לבד עד 2.00 אחה"צ. היה משעמם עד מוות בלי הילדים הגדולים וגמרנו את העבודה בניחותא. היה שקט מאוד בלי הילדים הגדולים. אלישבע עבדה אחה"צ ובערב תקף אותי מצב רוח קודר. לא השתתפתי בקבלת שבת ולא השתתפתי בחגיגות שבועות.

במוצ"ש הייתה מסיבת פתיחת הגנון. באות תודה קיבלה אלישבע אגרטל "עם הרבה פרחים" ואני תמונה מצוירת ובה כל 5 הילדים! רות דיברה נחמד מאוד: סקרה את מאורעות השנה שעברה. אסתר שטיינהרט קראה שיר יוצא מן הכלל נחמד "מתוצרת בית", אסתר מ' נתנה לילדים "לדבר בחצר". לא קל למסור את הילדים, אמנם אוכל ללכת לגנון כל אימת שארצה, אך אין זה אותו הדבר.

(הערה משנת 1987: את אותו ערב אני זוכרת היטב. התחלת הגנון והמצב רוח שלי על פרידה מהילדים ושהייתי כל כך נרגשת שלא יכולתי להוציא מילה מפי.)

מרדכי פימנטל

16 ביוני 1941

בינתיים אני שוקעת בעבודת ה"טיפול" אשר מעסיקה אותי מאוד: דן ויעל אינם יונקים עוד ואנחנו צריכים להאכיל אותם. אני עובדת יום שלם. אלישבע 5.5 שעות. ...פעם אחרת על הילדים. עם כל מקרי האזעקה הללו, עלי ללכת מוקדם לישון.

23 ביולי 1941

בינתיים הייתי בחופשה ולא הייתה לי הזדמנות לכתוב. כל הילדים נחמדים מאוד. מחר תהיה יונה בת שנה, לפי התאריך הנוצרי. לפי התאריך העברי כבר עבר יום ההולדת. סוף סוף היא יושבת והיא עומדת בקושי ואף ראשיתה של שן מופיעה. היא מדברת הרבה ולא סתם מברברת שפה עילגת. היא כבר מדברת מילים רבות ואף מבינה הרבה, אולם כשהיא עסוקה במשהו, אינה מגיבה כאשר את שואלת אותה משהו.

גם חיה יושבת זה ימים אחדים. היא גבוהה מאוד. אם היא יושבת על ברכיה זה ניכר מאוד. לאחרונה היא הייתה ערה יותר.

יונה וחיה הנן תמיד ביחד. ואף אוהבות זו את זו. אם רק אחת מהן בתוך הלול היא לרוב עצובה מאוד ומיד אחרי בואה של חברתה הכול משתנה לטובה: צוחקים ביחד צחוק עליז. גם נחמד מאוד לראות, כיצד שתיהן יחד זוחלות בתוך הלול: חיה "שוחה" על בטנה ומתקדמת כמו נחש ואילו יונה מכופפת את זרועותיה ומניחה אותן על הקרקע ואז היא מתמתחת על רגליה וכך היא "זזה צעד אחד" קדימה. יונה גם אוהבת לעמוד על חיה וזו משלימה עם זה ברצון ואילו אם חיה פעם מתיישבת על יונה זו האחרונה מתחילה לנהום.

גם דן הוא מצחיקן. אם כי הוא קטנצ'יק (הוא בן 7 חודשים) הוא מתופף בזרועותיו בגאווה רבה. אף לעמוד הוא מנסה ואם הוא – במקרה – נופל, הוא כועס על עצמו מאוד ומתחיל לבכות.

יעל היא חתולונית חמודה, צוחקת, מסבירה פנים ומנסה תמיד, מבעד לכילה להציץ לעבר דן. עדיין אינה עושה הרבה, היא מתנדנדת על ברכיה ואם אני מבצעת תרגילי התעמלות אתה , היא דווקא רוצה להתיישב. בימי החופשה שלי היא הפכה לילדה יפהפייה.

מיכל מתפתחת יופי! היא חתולונת מצחיקה, כאשר היא שוכבת במיטה וגונחת כשהיא רואה את הבובה האדומה שלה ורוצה לתפסה.

מרים אינה עושה הרבה. היא תינוקת חיננית וצוחקת צחוק שובה לב.

עופרה נבחרה בזמנו מחליפה שניה, התחלפה עם רבקה והייתה מחליפה ראשונה. היא עובדת עכשיו במקום אלישבע בתור קבועה שניה. אלישבע לא יכלה לעמוד עוד בנטל העבודה.

שלומית הייתה למחליפה במקום רבקה.

מימין: יעקב בילדנר, מרדכי פימנטל, גדעון שלח

28 בספטמבר 1941

לא כתבתי במשך חודשיים ביומן. אבל יש יתרונות בכתיבה בהפסקות. אחרת הדבר יהיה משעמם. עברתי על הכול שנית וראיתי כי אכן זה נחמד ואמשיך, אפוא. אראה אז דברים רבים שלא ציינתי אותם בגלל ההפסקות הרבות. למשל: עם התחלת הגנון, התחלתי בסידור חדש גם ב"טיפול", כלומר לרחוץ את הילדים לפני ארוחת הבוקר. באותו הזמן הם מתעמלים ועליהם לשבת על הסיר. הרי גם בגנון הילדים אינם אוכלים מיד אחרי צאתם מן המיטה! ויתרה מזו: בספרות על טיפול בתינוקות תמיד מציינים, כי יש לרחוץ את הילדים לפני ההנקה הבאה ולא אחרי ארוחה. את הקטנים אנחנו רוחצות לפני ההנקה הבאה.

עד לאחרונה אני עבדתי יום שלם ועופרה שלוש שעות. עכשיו מתרבה העבודה עם התינוקות החדשים ועל מספר 2 לעבוד יותר.

אנו מתדיינות עכשיו מי תהיה הקבועה ב"טיפול" אם אלישבע חוזרת לעבודה: היא רוצה לצאת מן ה"טיפול" משתי סיבות: אינה רוצה לעבוד עם הילד שלה – ואמנם היא נתקלה בקשיים רבים עם יעקב. וסיבה שניה – כאשר נהיה ב"חולה" היא רוצה לעבוד ברפת ולא לחכות עד אז בעזיבתה את ה"טיפול".

הילדים חמודים מאוד: יונה וחיה משחקות תמיד יחד תוך צהלה ושמחה ומתפוצצות מצחוק. חיה אף היא יושבת, זוחלת ועומדת אף היא זה לא מכבר. יונה מקשקשת הרבה מאוד. כאשר ילדי הגנון היו בגיל זה לא ראיתי אותם משחקים בצורה כה נחמדה: כך הם עושים רק עכשיו. אז בזמן ההוא – הם הרביצו, ישבו זה על זה וחטפו צעצועים זה מזה. בפרט תמר ומרדכי היו הסוסים שעל גבם רכבו האחרים.

השבוע חיה חלתה ליום אחד ובבידוד. כאשר הוצאנו אותה בערב החוצה לאוויר הצח, עברה יונה בעגלה. כמה ששתיים אלה היו מאושרות להיפגש שוב! צחקו צחוק רם! דן מתנהג בדיוק כמו הגדולים בגיל זה: הוא נהנה כאשר הוא יכול להרביץ למישהו על ראשו או לשבת עליו. יעל אף היא יושבת ועומדת או מוטב לומר: עומדת ויושבת, כי ישבה לראשונה חודש ימים לאחר שעמדה! ואף עכשיו אינה אוהבת לשבת. לפני שעמדה נדנדה על ידיה וברכיה, ומן הבוקר מוקדם עד הערב מאוחר אמרנו תמיד: "היא מנדנדת תחת בקבלנות". דן ויעל הם עתה בני 9 חודשים, יונה וחיה בני 14 ו-15. מיכל ומרים לא הגיעו לגיל חצי שנה מיכל עתה גדולה ושמנה... ואחרי התפתחות מוקדמת טובה היא "נרדמה". היא אינה פעילה עתה. אצל מרים בדיוק התפתחות הפוכה: קודם לא עשתה הרבה ואילו עתה היא פראית למדי: יושבת בהשענה על ידיה. היא קופצת כצפרדע בסיבובים שלמים בלול ותמיד עסוקה במשהו.

הקטנות פנינה וציפורה עדיין קטנות מאוד. בעבודה הכול הולך למישרין. אין קשיים רבים. הכול כבר שיגרה, כאילו "טיפול" ותיק. מעניין מאוד: כל אותם חודשים אחרי שהגנון התחיל, נהניתי מאוד מהמנוחה ורק עתה אני מגבירה את הקצב שוב. כנראה כי הזמן לקראת המעבר לגנון היה קשה מדי ולכן הייתי זקוקה לתקופת רגיעה של חודשים אחדים, כדי להיות "בן-אדם". עתה העבודה אינטנסיבית יותר...

שבוע ימים נעדרתי מן העבודה ונסעתי לכפר ידידיה לטפל בדוד הקטן ולאחר מכן חליתי ועדיין אינני עובדת. אצה לי הדרך לשוב ולהתחיל בעבודה, כי האחריות קשה לעופרה: א) הקטנים החדשים     ב) אינה חזקה דייה לעבוד בקצב מהיר כל יום. לכן אני חרדה כי כל יום עלול לבוא פנצ'ר. אני תקווה כי עליית החום הארורה תרד סוף סוף כי אינני ממש חולה.

21 בדצמבר

לאחר שכתבתי על מה שכתבתי לאחרונה, ראיתי כי תקופה של שלושה חודשים אחדים היא ארוכה מכדי לא לכתוב דבר עליה. אכן לא אכתוב על מה שקרה וכיצד עבדנו. אכתוב על המצב הנוכחי. הילדים חולים. חמישה מהם לקו בדיזנטריה ונמצאים בבידוד. העניין התחיל לפני החמסין הארוך האחרון. קודם אחד התחיל בהקאות ולאחר מכן עוד אחד ועוד אחד... עד אשר כולם חלו, להוציא שניים או שלושה בגנון, זה היה מאוד לא נעים. אך עוד פחות נעים היה כאשר כולם כבר היו פחות או יותר בריאים ושוב אכלו אוכל רגיל והתחילה הדיזנטריה. ראשונות היו מיכל ומרים, אחרי כן גדעון. קודם בודדנו אותם בחדרים שונים אבל לאחר מכן סידרנו את החדר של לאה עבורם, ושם תנאי העבודה קשים ופרימיטיביים. בפרט כיוון שצריך לרחוץ ידיים 100,000 פעם ביום אם עובדים עם מקרי דיזנטריה. גם יעל הצטרפה. וכאשר גם מרדכי חלה העברנו את כל החולים לגנון, וילדי הגנון הבריאים לחדר של לאה. חנה עובדת שם קבוע ואני חצי יום. עכשיו חנה נסעה לתל אביב ואני העובדת הקבועה. אני בקושי יודעת מה מתרחש ב"טיפול".

מרדכי פימנטל, רחלי פרומן, תמר לוי

דצמבר 25

בינתיים עברו שוב מספר ימים וכעת אתחיל מיד לכתוב על הילדים. יונה וחיה הן צמד חמד. חיה כעת בת 1.5. על אף שיונה התחילה מוקדם מאוד לדבר ואומרת כבר הרבה מאוד, בעיני שתי הילדות מפותחות פחות מהקבוצה הקודמת. יונה מדברת הרבה אך מבינה מעט, על כל פנים היא מגיבה מעט על מה שאומרים לה. חיה מבינה ומקשיבה יותר טוב מיונה. זה כבר זמן מה שיונה הולכת חופשית. חיה מצליחה לעשות כמה צעדים. היא בדעה שפרי המהירות הוא חרטה. אני חוששת מאוד כי חיה תיסוג אם יונה יוצאת בעוד כמה ימים, ורק תשכב בלי לעשות כלום, ותדבר פחות ותהיה פחות עליזה. לפי הביטוי הנחמד של שלומית: יונה היא המנוע של חיה. משחקות יחד נהדר ולפעמים הן יושבות יחד בלול ומתפקעות מצחוק.

דן: "הגיבור שלנו" אינו גדול, להיפך, הוא רחב ומוצק. הוא תמיד מזכיר לי קוף כשאני רואה אותו (על אף שהוא חביב מאוד). דן כעת בן שנה, ומתחיל לדבר. הוא כבר אומר מספר מילים. זה תמיד מרגש מאוד עבורי כשאני מגלה שילד אומר מילה זו או אחרת. גם דן כבר עושה כמה צעדים מבלי להחזיק את עצמו. מצב רוחו השתפר מעט. הוא עדיין בוכה הרבה אך התקפות הבכי והזעם הנוראות פחתו.

יעל. התפתחותה הרוחנית פחות מהירה. היא אומרת כמה מילים אך טרם הגיעה לתקופה שהיא כל הזמן מוסיפה מילים חדשות. יעל שהיא תמיד הייתה כל כך חמודה וטובה, מתחילה כעת להיות רגזנית. אם משהו לא מוצא חן בעיניה, היא זורקת את עצמה אחורנית מרוב כעס. עקב המחלה היא גם מתפנקת מאוד באוכל והיא בררנית מאוד. היא רק רוצה אורז, כל השאר היא נושפת לכל הכיוונים והיא מתנגדת בתוקף.

בנוגע לניקיון: חיה מבינה טוב מאוד והרבה פעמים עושה על הסיר, יונה הרבה פעמים יבשה עד שעה 4 בערך. דן לא רוצה לשבת על הסיר. יעל כבר עושה לעיתים קרובות מאוד וגם מבינה שהיא צריכה.

24.2.1942

בינתיים עברו שוב חודשיים והילדים התפתחו יפה. הפעם אני רוצה להתחיל עם הקטנים כי אני רואה שלא הספקתי לכתוב עליהם בפעם הקודמת. על התינוקת האחרונה שלנו, אורה, כעת בת 3 שבועות, אין עדיין הרבה לספר. היא עוד לא כל כך משגשגת, עוד לא עלתה במשקל, העור שלה לא חלק והיא רגישה לאוויר. קודם היא שתתה כל כך מהר שהגבלנו את זמן היניקה עד 10 דקות. כעת מתברר שהיא לא מקבלת מספיק ב-10 דקות. מס' 2 זאת לאה, ילדה חמודה, מחייכת יפה ונראית שזופה. בקפריזה האחרונה שלה היא מתהפכת על הגב וזורקת את השמיכה.

ציפורה כבר גדולה, היא כעת בת 5 חודשים, זזה יפה. זללנית גדולה, גומרת את המנות שלה ב-5 דקות תוך גניחות חזקות. פנינה בת 6 חודשים כמעט עכשיו, היא עדיין קטנטונת. היא גם לא ממהרת, עוד לא עושה הרבה. היא דומה מאוד לאחיה הגדול יעקב גם בצורת הצחוק והבכי.

4 הקטנים האלה שוכבים בחדר הקטן. כולם עוד מקבלים 5 ארוחות. מרים בת 10.5 חודשים עכשיו, עוד לא גדולה אולם כן שמנה. יש לה אפילו בטן שמנה והפרצוף שלה מרובע. היא עוד תמיד פעוטה פקחית. היא כבר הולכת חופשית בלול או בחדר, גם מדברת, המילה האהובה עליה היא "דן" וזאת היא אומרת 100 פעמים ביום. היא גם כבר עושה הרבה פעמים על הסיר. מיכל כנראה חושבת: "אם לא אגיע היום, אז מחר". הדבר היחיד שהיא עושה זה שהיא זוחלת, ולפעמים היא משתמשת בשתי מילים חשובות מאוד, דהיינו "הם" ו"בה". אך היא חביבה מאוד. היא כן יושבת למחצה על הידיים של מישהו, אבל זה היא כבר עושה זה זמן רב והיא לא מתקדמת הלאה. היא כמעט בת 11 חודשים.

חיה הגדולה שלנו עומדת לעבור לגנון, קרוב לוודאי בשבוע הבא. היא בת 20 חודש, הולכת טוב ומדברת יפה למדי. אפילו מתחילה כבר לומר משפטים. היא גם מבינה היטב. חוץ מזה היא קשה באוכל, עושה כל מיני קונצים בלתי צפויים. זה תלוי במצב רוח שלה, אבל בעיקר באוכל. היא עצלנית מידי לזה. על הסיר היא כבר לא עושה הרבה פעמים, היא כן אומרת נמרצות "פססס" או "טססס" או פיש, אך יותר מזה לא. בזמן האחרון היא גם אומרת הרבה פעמים "היה פיס" למשל כשהיא רוצה שייקחו אותה בבוקר מן המיטה. זה טוב שהיא הולכת לגנון, שכלית היא בשלה לכך. במעבר היא מבלה עכשיו חלק מהיום עם ילדי הגנון בחצר או בתוך הגנון אם יורד גשם. דן ויעל לא השתנו הרבה. הם מבינים יותר, מדברים קצת יותר ושניהם הולכים חופשי. יעל כבר לא כל כך מפונקת כמו אחרי תקופת הבידוד. היא אוכלת טוב מאוד. בבוקר היא מוצצת פרוסת לחם גדולה. דן אוכל בריכוז גדול. אם הוא צריך לחכות לאוכל שלו הוא מתרגז וצועק. יעל לעומת זאת בדרך כלל מחכה בשקט עד שתורה יגיע. בזמן האחרון יעל נעשתה הרבה יותר ערנית. למרבית הפלא נשאר דן לשבת על הסיר זה הימים האחרונים.

עופרה התחילה עכשיו לעבוד. בעצם בתקופה שאני עבדתי בבידוד היא התחלה לסדר את הסידור. זה נעים שהיא עובדת כל כך נקי. יש לי הרגשה שאתה רמת העבודה תעלה.

מבוגרים: אהרון בילדנר, מלכה אנדרסון, עפרה פימנטל, ילדים: יעקב, גדעון או מרדכי ותמר

מאי 21 (1942)

מאז 7 במאי אנחנו נמצאים בחולה. אתחיל באחרון: התקופה האחרונה כאן הייתה קשה מאוד, הילדים טרם התרגלו, ישנו הרבה ודן היה קשה מאוד ומבולבל. בנוסף לכך סידרו לנו ברז בחוץ בלבד וזה לקח זמן עד שהמשיכו. כעת אין לנו עדיין חצר, לא ארגז חול וכו'.

דן עדיין לא התרגל, בוכה ומתרגז מיד. האחרים כבר התרגלו. שנינו את הסידור במקצת ועכשיו הכול הולך הרבה יותר חלק. בקרוב יתחילו לבנות את בית הילדים. ההעברה עצמה עברה בלי תקלות כיוון הכול הוכן ותוכנן היטב והילדים היו טובים מאוד, אפילו לא עשו "בה", אך ישנו מעט. הגענו ב 3.15 וקיבלו אותנו עם דגלים ופרחים, אם כי לא חשבו שנגיע כל כך מוקדם. היה זה באמת רגע גדול כשנכנסנו תוך כדי שכולנו שרנו בקולי קולות. חיה כבר נמצאת זמן מה בגנון, הסתגלה מהר ומתפתחת יפה.

הקטנים שלנו חמודים: אורה הקטנה (שהיא בקרוב כבר לא תהיה הצעירה ביותר) היא ליצנית. היא מרימה את הראש גבוה וצוחקת. מאז גיל 3 חודשים היא התחילה לעלות במשקל. אולם עכשיו יש לה קצת שלשול. לאה היא "קלפטע" קטנה. השבוע היא הייתה עם מיכל בחדר, וכשמיכל הגדולה וחזקה נתנה לה פליק, היא הרביצה בחזרה. היא עכשיו קצת יותר מבת 6 חודשים. פנינה אינה ממהרת. היא מחייכת חיוך יפה, יש לה גם כמה שיניים. היא גם אומרת "אבא". בדרך כלל היא מחזיקה את הידיים משולבות כמו אישה זקנה. היא גם כבר יודעת למחוא כפיים. ציפורה היא הגדולה והמפותחת של החבורה. היא עכשיו קצת פחות זללנית. היא רגישה מאוד, אם היא מקבלת המכה הכי קטנה היא מיד צורחת. היא בוודאי קרוב תתיישב. מיכל שוחה כמו דג על הבטן מקצה אחד של החדר לשני. היא גם מדי פעם ובמקרה מתיישבת, והיא נעמדת גם אם היא רוצה להגיע למשהו. "מטריאליסטית אמתית" אמרה אימה באחד הימים.

מרים עוד תמיד קלפטע קטנה. היא כבר לא כל כך שמנה והיא לא מפגרת אחרי דן ויעל. שניים אלה לא כל כך התקדמו בזמן האחרון. זאת חבורה נחמדה כשרואים אותם מסתובבים במרפסת.

אוגוסט 11 1942

יום לאחר הגעת ילדי חוליות מנטעים. מימין תמר שהם (לוי), גדעון סלייפר (שלח), אסתר מנצר (מטפלת), יעקב בילדנר (אלוני) , חנה בקרס (מטפלת) מרדכי פימנטל וחיה סלע. מאי 1942

עדיין לא התגברנו על הזמנים הקשים. ילדי הגנון הם בריאים, להוציא מקרה זה או אחר של מחלה רגילה. אבל בטיפול המצב הוא רע. זה התחיל בהצטננות, אחר כך דלקות אוזניים, פצעים, שלשול, דיזנטריה, אנגינה. אורה בכלל ביש מזל, אני כבר קוראת לה ילדת הדאגות שלי. כשהיא הייתה בת 3 חודשים היא התחילה סוף סוף לקבל במשקל. כעת היא כמעט בת 7 חודשים ועדיין לא הגיעה ל6 ק"ג. אבל מלבד שהיא ילדה...או בעצם משום כך, היא סובלת כל פעם ממשהו אחר. היא הגיעה מנטעים עם שלשול קל. אחרי כן היה לה פרונקל, אחר כך דיזנטריה, ובנוסף לכך אנגינה. אבל היא נחמדה מאוד, מחייכת, מתרוממת גבוה, מתחילה לזחול. נקווה שעכשיו תתגבר. אולי יבוא יום ונומר "איזה שמנה, פעם לא רצתה לעלות במשקל".

דן ויעל עברו בתחילת יולי לגנון. הם היו קצת יותר מבני 1.5 שנה. הם הסתגלו מהר. דן, כל כך רגיש לכל דבר, מיד הרגיש בנוח, על אף שהיה להם רק זמן מעבר קצר. מצחיק שמיד הם נהיים ילדים גדולים יותר ופחות תינוקות. אולם כעבור מספר שבועות הם שוב הגיעו לחדר הבידוד של הטיפול בגלל דיזנטריה קלה. בהיותם חברים נאמנים הם חלו בזה באותו היום.

על כן מרים ומיכל הן הבנות הגדולות שלנו. זה נחמד לראות כמה מרים אוהבת את דן – הרבה פעמים היא עומדת לפני הדלת של חדר הבידוד שעכשיו שוב חדר השינה שלהן וקוראת: דן. דן. גם בהתחלה כשדן היה בגנון, היא קראה הרבה פעמים דן. אך גם כשמיכל חזרה מהבידוד אחרי אנגינה, היא שמחה מאוד. עכשיו הן שוב יכולות לשחק ביחד בארגז החול. בדיבור היא לא כל כך התקדמה, אך מבינה יותר טוב. למשל אם היא מתחילה לעשות בעיות באוכל ניתן להסיח את דעתה ע"י דיבורים (מה אומר החמור וכו'). פחות נעים שכרגע היא עוברת תקופה של התקפי רוגז. אם משהו לא מוצא חן בעיניה, היא נורא מתרגזת, מניפה ידיים וזורקת את עצמה על הרצפה.

מיכל, השמנמונת שלנו, עוד תמיד ילדה פלגמטית. להוציא כמה מילים שהיא אומרת בהתלהבות כמו לאה ובה ופססס היא מגיבה לשאלות עם "הממ" "מיכל רוצה לאכול"? "הממ". אבל היא גם יודעת להתרגז. מדי פעם היא עושה יפה בסיר, גם בה וגם פיפי. וברגע שהיא רואה את הסיר היא מתחילה לצעוק פססס. היא ליצנית גדולה ומדי פעם אינני יכולה להתאפק ואני מוכרחה לצחוק כשהיא כל כך שובבה מבלי לצאת משלוותה.

על 3 העצלניות שלנו, פנינה (אלוני), ציפורה (רפפורט) ולאה (שלח) אינני רוצה לדבר הרבה היום כי אני כותבת כבר שעה ארוכה. לאה זכתה בתחרות והיא יושבת כראשונה. אך עתה גם ציפורה יושבת. ופנינה ערנית מאוד, קופצת על הבטן, מוחאת כפיים ומקשקשת, אך היא עדיין לא יושבת או עומדת. במשך זמן רב פנינה לא רצתה לאכול ירקות כלל, או רק מעט. זמן מה הכרחנו אותה לאכול (לסתום את האף וכו'). לאחר מכן טקטיקה חדשה: לא רוצה לא צריכה, כך שבמשך מספר ימים היא בכלל לא אכלה ירקות בשעה 2. אבל בערב שוב נתנו לה ואז היא הייתה כה רעבה שהיא אכלה חצי מנה ואחר כך מנה שלמה דייסה. שיטה זו עזרה במהרה, או אולי זה היה במקרה. על כל פנים היא שוב אוכלת. אני צריכה להזכיר עוד פרט אחד על ציפורה – היא מאוד מכרסמת את האצבעות. היא מכניסה את כל היד לפה. במשך זמן מה קשרתי לה את הידיים בחיתול כך שלא יכלה להניע את הידיים, וזה עזר קצת. אחר כך עשתה לאה זוג כפפות מבד ערבי והיא לובשת אותם בנאמנות. זה עוזר במידה מסוימת. אם היא לובשת את הכפפות היא אינה מוצצת, אבל בלי זה היא מוצצת בכל הכוח. עוד לא השתמשתי בשיטה זו אצל אף ילד אחר ואני גם לא אוהבת את זה אבל אף ילד לא מצץ כמו ציפורה.

גד ורון, הבנים שלנו, הם שני ילדים חזקים ושובבים מאוד. הם כל כך השתוללו בלולים שלהם שבנינו שני לולים גדולים עבורם. שניהם גדלים בקצב מהיר. אני כל כך שמחה שסוף סוף יש לי שוב ילדים שגדלים בלי בעיות, כמו שצריך. גד עכשיו בן חודשיים ונראה כבר בן אדם של ממש.

כעת אני מפסיקה עד לפעם הבאה. נראה שבזמן האחרון אני כבר לא מגיעה לכך שאכתוב על העבודה. בכל זאת מספר מילים. דבורה מהקבוצה הצ'כית נכנסה כבר לעבודה והיא כוח עבודה שלם. היא בחורה נחמדה ואינטליגנטית. ברור שהיא עוד לא עובדת כל כך מהר כמו עופרה. בעצם הייתה הכוונה גם לכתוב על העבודה, הבעיות, אבל זה קשה. לכתוב על בעיות אישיות עם מישהו, ובגלל זה אני הרבה פעמים מהססת האם לא אכתוב כלל או אולי בכל זאת קצת. לדוגמה: במשך חודשים רבים מרמרנו עופרה ואני אחת לשנייה את החיים. עד כדי כך שכבר לא היה נעים לעבוד יחד, לא לה ולא לי. בשביל עופרה זה היה עוד יותר קשה מאשר בשבילי. וביום אחד כל זה פתאום עבר, כבר לא הלכנו אחת לשנייה על העצבים והכל הלך טוב, ועכשיו שתינו מאושרות. עופרה נכנסה יפה מאוד לעבודה ואפשר להשאיר לה את העבודה בלב שקט.

אחרית דבר 31.1.1987

יש זיכרון אחד שעלי לספר – הוא חסר וזה זיכרון אמיתי. כשמרים הייתה בת חצי שנה – לא, שמה לא מרים, שם אימה הוא מרים, נשואה לאריה סלייפר – נדמה לי ששם הילדה לאה. על כל פנים היא הייתה בת חצי שנה, מרים נסעה לחופשת הנה ולאה, למרות שהיו סביבה מטפלות שדאגו לה וטיפלו בה, התגעגעה לאימה. עוד לא הצטרכנו להזעיק את אימה שתחזור אבל בהחלט שקלנו את זה.

חסר לי תיאור מפורט יותר על הנסיעה שלנו מנטעים לחוליות. הייתה זו חוויה יפה וההגעה כמעט הייתי אומרת, מרגשת.                                                    -

יש עוד דבר. הילד של מש' רפפורט (מאיר) נולד כשאני כבר לא עבדתי (עם התינוקות). ועשיתי חשבונות וכדו'. היה זה סוף 1943 או תחילת 1944. הילד נולד לפני הזמן, אבל רופא הילדים אמר שאפשר לקחת אותו הביתה אם אני עדיין עובדת בטיפול. הכנתי חדר בשבילו לבדו. לאף אחד לא היה רשות להיכנס שלא היה לא עסק שם. אולם הילד היה חזק ובריא והוא התקדם מהר.

וזה הזמן שהתברר לי שמלבד ידיעות היו לי גם האינטואיציה והחוש לתינוקות (אינני יודעת אם אלה המילים הנכונות).

לדפדוף ביומן הסרוק של מלכה אנדרסון

לצפייה באלבום נטעים

כרטיס חבר של מלכה אנדרסון