רפי (רפאל) רייס 1914-1944

רפי היה חבר קבוצת שדה נחמיה (חוליות), שליח, צנחן, 

נפל בפעולתו על אדמת סלובקיה בנובמבר 1944

תקציר קורות חייו ומותו

רפי נולד ב 1914 בבודפסט שבהונגריה. בהיותו בן 5 עקרו הוריו לסלובקיה. בגיל 18 החל ללמוד רפואה, שם התוודא להתאגדות הסטודנטים הציוניים בן גוריה ונהיה לאחד מעמודי התווך של האגודה. בגי-1938 נכבשה עיר מגורי אימו והוא נאלץ להפסיק את לימודיו ולשוב הביתה. כעבור שנה, בהיותו בן 25 עלה רפי לישראל באניית המעפילים הילדה. הוא הצטרף לגרעין יוצאי צ'כוסלובקיה שקיבל את הכשרתו במעלה החמישה וא"כ בעיינות שבעמק יזרעאל. ב1942 הצטרף הגרעין הצ'כי לקבוצת חוליות (היום שדה נחמיה), שהייתה אז בת שנה וחצי. בסוף 1943 התגייס רפי לצבא הבריטי והצטרף לקבוצה המובחרת של צנחני היישוב שנועדה לצנוח מעבר לקווי האויב הנאצי, לסייע שם לבריחת יהודים.

בלילה שבין ה-14 ל-15 לספטמבר 1944, צנח רפי עם עוד שלושה חברים: חיים חרמש, צבי בן יעקב וחביבה רייק. הם צנחו בקרבת האזור הסלובקי המשוחרר, וחברו שם אל הפרטיזנים. שישה שבועות בדיוק, פעלה חוליית הצנחנים בחופשיות וסייעה ליהודים להתארגן לעבור את הגבול במטרה להגיע בסופו של דבר לישראל.

ב-26.10.1944 נפל האזור המשוחרר בידי הצבא הנאצי וחוליית הצנחנים עם קבוצה של 45 יהודים ברחו להרים, הקימו שם מחנה הגנה ארעי, והמתינו לימים טובים שאולי יבואו.

כעבור 5 ימים, ב31.110.1944 הותקף המחנה ע"י פטרול גרמני. 11 איש הצליחו להימלט, ביניהם רפי, צבי וחביבה. במהלך הקרב רפי נפצע בכתפו. כעבור יום וחצי של שהייה בהרים ללא נשק וללא אוכל, בשל טעות בזיהוי, נפלה הקבוצה בידי יחידה סלובקית בפיקודו של קצין גרמני.

שלושת הצנחנים הועברו לבית כלא בבנסקה ביסטריצה.

כעבור שבועיים, ב20.11.1944 נורו למוות רפי רייס וחביבה רייק. 

רפי נקבר בבית הקברות בנובודניקי בסלובקיה. כעבור 10 שנים הועלו עצמותיו לישראל. הוא נטמן בחלקת הצנחנים בהר הרצל.

בלילה לפני שהוצא להורג כתב רפי מכתב אחרון

 ...הפעם ברצוני לומר לכם "שלום" מחדש. אין זאת הפעם הראשונה, אך הפעם הדבר הוא הרבה יותר רציני. כי לפי כל הסימנים הגעתי אם לא למטרתי אזי בוודאי לסוף חיי. הדבר נשמע כל כך באנאלי, שבעל כרחי אני נאלץ לצחוק.  אם כי כבר זמן די ממושך הנני יודע בבירור כי יירו בי, הרי בכל זאת משונה הישיבה הזאת כאן, אגב הידיעה כי זהו הערב האחרון בחיי.

איני עייף כלל מהחיים. אבל חייתי מספיק כדי שאוכל בשקט להיפרד מכם לפני מנוחת הנצח. אבקשכם לא להתייחס לדבר בצורה טרגית ביותר. למרות שכאן מדובר בי, הרי עליכם להבין זאת כאילו שמעתם על אחד ממיליונים.

נעים לי לדעת, שלא אעלם מן העולם בלי עקבות אחרי. אני מתכוון בזה לעדנה ולאהבתכם אלי. איני דורש לעצמי כל מצבה אחרת מלבד הרגשה זו ואף מתנגד אני לכך שיעשו ממני גיבור לאומי. אם יודע מישהו על העניין, הרי זה אני היודע כי לא הייתה, זאת גבורה כלל. זה גרם לי תמיד צער כאשר העריכוני יתר על המידה ויש לי הזכות לדרוש, כי בתי תכירני כפי שהייתי, שתכיר בי את האדם על כל שגיאותיו ומגרעותיו. אני שקט ושלו ביודעי כי היא נשארת בידיים נאמנות...

יתכן, כי במשך הזמן יודעו לכם כמה דברים על חיי שחלפו מאז ראיתיכם בפעם האחרונה. לדאבוני לא תדעו את הכל אף פעם. התקופה הקצרה באופן יחסי הייתה רב-גונית, משמחת וגם טרגית. שיחק לי המזל במשך כל הזמן ולא פעם רק באורח פלא ניצלתי. אפילו הכדור, שבו נפצעתי ב־31 באוקטובר, גרם רק פצע קל. היה זה כדור בשכמי, שחברה אחת הוציאה אותו משם. הפצע עומד להירפא.

באופן מדכא ביותר השפיעה עלי הידיעה, שאהיה נוכח בשעת חיסולן של המאות האחרונות של אנשינו. הוכרחתי גם כך לראות בנפול הטובים ביותר על ידי. הרי זהו זרם עצום של הולכים למות. אליהם אצטרף מחר, או יותר נכון: נצטרף. כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה ממענית בכרכור.

תמונותיכם לווני בדרכי, וכאשר היה לי קשה הוצאתי אה התמונות והייתי קצת בבית... אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד מאלה שעשיתי... 

רפי עם נעמי אשתו ועדנה בתו

על צנחני היישוב (מפעל ח)

משהתחילו להגיע בשורות איוב מהתפוצות, בשלה ההכרה שיש להתארגן, להתגונן, להגיש עזרה, להביא את דבר הארץ לשם. אולם הדרכים לא היו סלולות כל עיקר ואף האנשים שטפלו בדבר טרם תפסו אז את מלוא הערך היהודי, הפוליטי והכללי של העניין. המפעל ידוע בשם מפעל צנחני היישוב. קראנו לו בשם מפעל "ח" (מהמלה "חדירה"). סודיות גמורה אפפה אותו.

מצאנו כי הדרך היעילה ביותר היא של שיתוף פעולה עם צבאות הברית. הצענו להם: "נפדה שבויים, נקים נקודות הטרדה. אנחנו נמלא את השליחות הצבאית ואתם - תנו לנו יד חופשית בשדה המחתרת היהודית”.

קבוצת צנחני היישוב מנתה 37 מתנדבים.  26 מהם הוצנחו ע"י הבריטים באירופה הכבושה אז ע"י הנאצים.  מבחינת הבריטים, מטרות הצנחנים היו השגת מידע מודיעיני וחילוץ צוותי אוויר, שצנחו בשטח האויב לאחר שמטוסיהם נפגעו. הבריטים העלימו עין מהעובדה, שמצד הנהגת היישוב היהודי בארץ, המטרות היו ניסיון לפעול להצלת יהודים באירופה, ובעיקר לחדש את הקשר עימם. 12 מחברי הקבוצה נפלו בשבי, ושבעה מתוך השבויים, ביניהם רפי רייס, הוצאו להורג או נרצחו על ידי הנאצים.

רפי במדי הצבא הבריטי

מספר עליו צבי ברפל ממארגני העלייה הבלתי לגלית בתקופת המנדט הבריטי

את רפי אני מכיר מימי היותו בקבוצת עיינות בהכשרה. כשהייתי חוזר הביתה מדי שבת מפעולתי בעיר, היו פונים אלי שני חברים מהגרעין הסלובקי - אחד מהם היה רפי - ושואלים על המצב בגולה, על פעולות ההצלה. בעיקר על האפשרויות לפעולה שם. הבחנתי לעתים במבטו של רפי הבעת אי שביעות רצון ואי שקט כאחד: האמנם יש לשבת בשלוה כאשר אנו שוקטים? פעם פנה אלי ואמר: "נצנץ במוחי איזה רעיון. יש לי כמה הצעות". שמעתיו בעיון. עיניו הבהיקו במין להט טמיר. משסיים עניתי: "הדברים יפים, אולם אינני מאמין לפי שעה באפשרות לבצעם". רוחו נעכרה עליו והרפה ממני. מפעל גדול ראשיתו בחזון נשגב שנראה תחילה כדמיון נשגב.  הבחור נפגש אתי בשנייה והביא הפעם תכנית מעשית יותר ובכל זאת גם היא נראתה דמיונית למדי. כך הוסיף לבוא ולהציע. היה לו שביל עצמאי משלו. המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו. ספרתי לו, כי ניסו כבר להגיע ולא הצליחו ושכנראה בלי עזרת הצבא לא נרחיק לכת. חלפו שבועות אחדים והנה התייצב לפני שוב הצעיר והודיע לי: "הייתי אצל ברל כצנלסון, אמרתי לו שאני מוכן לנסות". "ברל הבטיח לדבר עם מישהו״. וביום בהיר אחד נתקלתי בשמו ברשימת האנשים העומדים לצאת אל מאחורי קווי האויב.

בחולייה אשר צנחה לסלובקיה בלילה שבין ה-14 ל-15 לספטמבר 1944, היו ארבעה צנחנים: רפי רייס, חיים חרמש, צבי בן יעקב וחביבה רייק

נעמי ורפי רייס עם מיכל וצבי בן יעקב

מספר חיים חרמש, חברו לחוליה,  חזר ארצה בשלום

הצניחה

יצאנו באווירון אל עבר סלובקיה. לאחר טיסה של 4 שעות רצופות, שעות צפיה דרוכות, נדלק סוף סוף האור האדום. הסימן: היכון לקפיצה! רפי צנח הראשון, צבי בן יעקב שני ואני אחריהם. עם הירידה התחוור לנו מיד שלא למקום ההוא היינו צריכים להגיע. יריות תותחים רעמו מסביב ושלהבות ניתמרו ועלו מלמטה והאירו כפרים בוערים באש. מכל אלה למדנו שצנחנו כנראה בקרבת חזית תוך כדי קרב. משהגעתי לאדמה ארזתי את מצנחי ומיד שמעתי את שריקת צבי מקרוב. עניתי. והנה קלטה אזני שריקה שניה, שריקה מלודית, לא לפי ההסכם. הרהרתי לעצמי: צבי בודאי שמח. עניתי לו. מיד נורו עלי ממרחק קטן מאוד, כ־15 מטר בקירוב, יריות של כדורי זרחן ומכונת יריה. נצמדתי לקרקע. חיפשתי אחר רפי וצבי. לא מצאתים. רבצתי איפה בין השיחים וצפיתי לבוקר. בהאיר היום תהיתי על סביבותי וראיתי מעבר לנחל עיר. לא ידעתי מה שמה. לא ידעתי היכן אני. וחברי היכן הם ומה גורלם. כך עבר מחצית היום. לבסוף החלטתי לנסות את מזלי ולרדת העירה. לא ידעתי לקראת מה אני הולד והעיר בידי מי היא: האם בידי הגרמנים או בידי הפרטיזנים. גלשתי בשביל לאורך הנחל. אחר כך סטיתי ועקפתי כמה בתים. הלכתי בין השיחים לבל אתגלה. הבחנתי פתאום באדם יושב בצילו של עץ וגבו אלי. החלטתי לגשת אליו. בפסעי לעברו עוד כמה צעדים הפנה הלה את ראשו אלי ופרץ בצהלת שמחה. זה היה צבי. הוא ישב מתחת לעץ וטיפל במדיו, כדי לטשטש כל סימן צבאי. צבי ידע סלובקית. הוא סיפר שכבר פגש איכרים בסביבה ואחד מהם סיפר לו שהגרמנים טיהרו לפני ימים מספר את כל הסביבה מהפרטיזנים. והם מוסיפים והודפים את הצבא הצ׳כוסלובקי  ואת הפרטיזנים דרומה בכיוון  העיר בנסקה ביסטריצה, לשם עמדנו לצנוח. ישבנו יחד ודנו מה לעשות. לעבור את קווי החזית במקום זה היה מן הנמנע. מוטב, איפה, לעלות להרים הנישאים צפונית מזרחית, להתחקות אחרי שרידי הפרטיזנים.

תחילה עוד שוטטנו בסביבה. אולי נמצא את רפי. בין מקום צניחתו של צבי ושלי, מצאנו מצנח, אקדח ופנס כיס שהיו שייכים לרפי. תרנו לנו מחבוא, כי בטוחים היינו שרפי, אם חפשי הוא עדיין כמונו ואם נשאר בחיים, יחזור ליטול את הדברים החיוניים האלה שהשאיר בלילה בשעת נסיגתו.

אותו לילה, 16 בספטמבר, לנו שם. התעטפנו במצנח, חיממנו את אברינו בלגימת ויסקי, סעדנו את הלב באוכל המרוכז ונרדמנו. בהקיצנו בבוקר לא מצאנו את המצנח. לא ידענו יד מי הייתה בו. החלטנו לנוע ולחפש את החפצים, אבל הגענו בקרבת עמדת שמירה של גרמנים ועל כן חזרנו על עקבינו. ושמנו פעמינו אל ההרים.

בערוץ מתפתל, מוצנעים מעין האויב והבולשת, חתרנו למעלה. מצאנו צריף קטון של שומר יער או רועה צאן. בבעיטת רגל פתחנו את הדלת ונכנסנו פנימה, שולפים את אקדחינו. החדר היה ריק מיושביו. שני ספסלים ארוכים היו בו. השתרענו עליהם ושקענו בשינה עמוקה. פתאום נחה עיני באפלולית החדר על ערמת עצים חטובים, עודם טריים, מונחים ליד התנור הקטן וגרזן מוטל בצדם. סימן שכאן מתגורר מישהו שהכין לו עצים ללילה להסקה. ירד הערב. שוחחנו בחשאי ושיחתנו התנהלה בעברית. לאור השקיעה השחירה פתאום דמות אדם על הרכס. ״שתוק, הוא בא!״ לחשתי לצבי. אך מיד הופתענו מצעקת שמחה. רפי היה זה שהסתער עלינו משהכיר את קולנו וקלט את ההברות העבריות בדממת ההר. זה היה בערב ר א ש ־ ה ש נ ה תש" ה (1944) ...

רפי גולל בפנינו את פרשת קפיצתו. המצנח שלו לא נפתח תחילה, והוא חש שיורד במהירות יתרה. הסתכל בתימהון כלפי מעלה והבחין שמצנחו מקופל, מתפתל אחריו כנחש. המחשבה הראשונה שהבריקה במוחו הייתה: הדיוט גמור היה זה שסיפר לו, כי צנחן מאבד את הכרתו, אם מצנחו אינו נפתח. הוא משך בחגורות היוצאות מהכתפיים לחוטי המצנח, ימינה ושמאלה, וכך התיר, תוך כדי נפילה את פקעת החוטים המסובכים והגיע בשלום — "אקספרס" בלשונו — לקרקע.

לאחר השריקות הראשונות קלט ממרחק של כמה מטרים קללה גרמנית וחרדתו שנפל לתחום הגרמני אושרה עם היריות שנורו עליו. התחמק לבין השיחים ועלה בכיוון ההרים. אקדחו האחד בידו. האקדח השני ופנס הכיס אבדו לו ברגע שהשתחרר מהמצנח ולא היה סיפק בידו לחפש אחריהם. בעלותו ההרה חש שעוקבים אחריו. תחילה שיער שאחד מאתנו הוא זה. אך משנידרדרה אבן מתחת לרגליו נורו עליו שוב שתי יריות. הוא כרע על הארץ, האקדח שלוף בידו, המתין לאויב. אבל הלה הסתפק כנראה ביריות ועזבו לנפשו.

בהרים פגש רועה צאן והוא הביאו אל הביתן הקטן הזה. את שעותיו חילק מחציתם לחיפוש אחרינו ומחציתם לשינה. גם הפעם חזר מסיור כזה.

שוב היינו שלושה מהארבעה יחדיו.

למחרת היום הופיע רועה העדר ואחריו בא גם בעל העדר עצמו. היו אלה סלובקים, אשר התייחסו אלינו יפה. הם סיפקו לנו מזון ולא היינו כפותים יותר למזון המרוכז. למארחינו הסלובקיים סיפרנו שאנו טייסים בריטיים, שהאחד מהם יודע במקרה סלובקית. הם ספרו לנו על קיום הקבוצה הפרטיזנית המשוערת בהרים הגבוהים ליד הגבול הפולני והדריכו אותנו באיזה כיוון ללכת והיכן לחנות. הודינו להם מכל לב ויצאנו לדרך.

בדרך לפרטיזנים

חצינו יערות בהרים, עברנו מבית משוטטים אחד למשנהו, פנינו אל הפרטיזנים. הדרך הייתה שגיבה ביפי נופיה. ההכרה שנחלצנו מציפרני הנאצים והתקווה שוודאי נפגוש בקרוב יהודים אשר ניצולו ומצפים לנו, הפיחה בנו חיים ועידוד. רפי היה לנו לעיניים בסביבה זו שהכיר אותה יפה מהשנים שעברו. מרחוק ליווה אותנו שאון התותחים הרועמים.

אחרי הצהריים הגענו לבית משוטטים בהרים. בעל הצריף, אזרח צ׳כי, היה ידוע בסביבה כשונא נאצים. בביתו מצאנו פליטים סלובקיים רבים, אשר נטשו את בתיהם וכפריהם וגמרו אומר לשבת כאן עד יעבור זעם. הופענו ביניהם כבריטים, אבל לא הרפתה מאתנו כל הזמן הרגשת הכאב החריפה למה אין אנו יכולים להופיע בגלוי כיהודים בני ארץ ישראל.  את הפליטים תקף חשד שסיפורנו בדוי ומי יודע אם לא מרגלים גרמנים אנו. ואכן, המבטא האנגלי שלנו עשוי היה להגביר את החשד.

למחרת המשכנו בדרכנו ועברנו משם לצריף אחר של משוטטים. בעל הצריף, צ׳כי שבנו היה בין הפרטיזנים, קיבלנו באדיבות. מסר לרשותנו חדר. היה אם יודיע לנו שחיילים קרבים ובאים נגיף את הדלת מבפנים ונחוש למפלט היערה בקפיצה מבעד לחלון.

ואכן, באותו לילה הודיעו לנו שחיילים קרבים ובאים. דרוכים, עם נשק ביד, התכוננו לבריחה או לכל פעולה אשר תידרש. לאחר שעה קלה התברר שהם ״משלנו״ פרטיזנים שהסתלקו מהיחידה הפרטיזנית ליד הגבול הפולני, כי סירבו להילחם תחת פיקוד רוסי.

בשדה התעופה של בנסקה ביסטריצה - תמונה יחידה מימי השליחות

פגישות

גלשנו מן ההר ושמנו פעמינו אל הכפר. לפרטיזנים ולתושבי הכפר נודע כנראה מאחד הפטרולים ששלשה אנגלים באים אליהם. האיכרים נהרו אלינו וקידמו את פנינו בשמחה. נשי הכפר יצאו אף הן לקראתנו, עמוסות מכל טוב: סירי שומן, תה, חלב, וכפו עלינו להסב תחת כיפת השמים, ליד הדרך, ולסעוד את הלב.

הודיעו לנו, כי קצין הפרטיזנים מפקד האזור, בא לראותנו. הופיע בחור כבן 25. הוא הסתכל על צבי כאילו מהופנט, קם מהכסא, ובבת אחת קראו זה אל זה בסלובקית: "הרי אני מכיר אותך"! התברר שהמפקד היה משכבר הימים חבר "השומר הצעיר" בברטיסלבה ועוד בגיל בית הספר הכירו אחד את השני.

המפקד הציע לנו לעזוב מיד את המקום, כי הגרמנים עולים על הכפר לכבשו.

בהמשך, פגשנו שני צנחנים רוסים אשר שמשו בתפקידי קומיסרים, והוטל עליהם לארגן את התנועה הפרטיזנית בסביבה זו. שאלו אותנו בני איזו אומה אנו, וכשענינו "יהודים מארץ ישראל". צבי ורפי הסבירו להם שאנו אנשי קומונה, החיים ועובדים חיי שיתוף בארץ ישראל. הם השתוממו מאוד. לאחר שיחה זו החלטנו שלא להופיע כיהודים כל עוד לא נתייעץ עם חברינו בבנסקה ביסטריצה, עיר הבירה של השטחים הצ׳כוסלובקיים המשוחררים.

הדרך לעיר זו היתה, קשה ומסוכנת. הגרמנים נהרו קדימה מבלי שיעצרום. נסחבנו בזרם של חיילים ופרטיזנים בורחים מן החזית, נעים בדרכים לא דרכים, בהרים וביערות. ערפל כבד הליט את ההרים ומפקד היחידה, מאיור רוסי וצנחן, אבד דרך. דרשנו ממנו את המפה וצבי נטל לידו את הנהלת הענינים והדריך את השיירה בעזרת המצפן והמפה בכיוון לבנסקה ביסטריצה.

הערפל נתעבה וגשם ניתך וירד, השבילים נסחפו והמפקד הרוסי נעלם פתאום ואבד בערפל. המפקד הסלובקי, השני בפיקוד, סירב לזוז בלי המפקד שלו. עזבנום לנפשם וצעדנו בעזרת החוש והמצפן בגשם הסוחף בכיוון למטרתנו. למחרת הגענו למחוז חפצנו: לעיר בנסקה ביסטריצה.

עם היהודים באזור המשוחרר

במוצאי שבת התייצבנו בפני המפקדה הצ׳כוסלובקית ולאחר שסיימנו את פרוצדורות הזיהוי נודע לנו שחביבה ירדה בינתיים לשדה תעופה סמוך ונמצאת בעיירה  לא הרחק מכאן. ביום ראשון זכינו, לאחר פרידה ארוכה, להיפגש עם חביבה ולשמחתנו לא היה קץ. שוב היינו הארבעה יחדיו.

מ־80 אלף יהודי סלובקיה לא נותרו, לפי ההערכה, יותר מ־10 אלפים. מאלה התרכזו באותו זמן כ־5.000 בשטח המשוחרר. מצבם היה קשה ללא נשוא. יהודים אלה היו ברובם יוצאי מחנות הריכוז. הם בלטו ברחובות בעצבנותם ובבגדיהם המרופטים. לא פעם שמעתי מפי גויים סלובקיים שאי אפשר כבר להיכנס לבית קפה כי כולם מלאים ז׳ידים. ובאמת ביום גשום היינו מוצאים מספר רב של יהודים יושבים מבוקר עד ערב ליד כוס קפה, כיון שבצפיפות הרבה בבנסקה ביסטריצה לא יכלו להשיג מטה וגג לראשם והיו נאלצים לבלות כל היום בחוץ. הם שוטטו בלי הפסק. היהודי היה תמיד בתנועה. חיפש עבודה, חיפש מכרים או קרובים, חיפש דירה, מזון וכיו״ב. לכן התבלטו על אף מספרם המועט והגבירו ע״י כך את האנטישמיות שעלתה בלאו הכי.

בעזרת אנשי תנועות הנוער ומספר עסקנים ציוניים התחלנו בפעולה מעשית להטבת מצב הפליטים. ניסינו להוציא מספר יהודים מהעיר וליישב אותם בסביבת הגבול ההונגרי. קיווינו שגורל הונגריה יהיה כגורלה של רומניה ואחרי מפלה פתאומית של הפאשיסטים ההונגרים נוכל להעביר את היהודים למקום בטוח יותר וגם קרוב יותר לארץ ישראל. כשהחברים החלו לחפש מקומות עבודה בשביל הפליטים נתקלו לא פעם בהתנגדות של נותני העבודה שלא רצו לקבל פועלים יהודים. וזאת  בבנסקה ביסטריצה "המהפכנית", ״המשוחררת״! בהמשך הזמן נאלצנו לפנות, באמצעות קבוצת עסקנים ציונים, לממשלה המקומית. חברינו דרשו מאת מיניסטר הפנים, ד״ר הוסאק (מנהיג המפלגה הקומוניסטית בסלובקיה), לצאת במלחמה נגד גילויי האנטישמיות. המיניסטר ענה שמשך תקופת שלטון הנאצי השתרשה האנטישמיות עמוק בלב העם הסלובקי והממשלה המקומית איננה מוכנה ללחום בהרגשות עממיות. "היא מעונינת בריכוז כל הכוחות של העם הסלובקי נגד הגרמנים והפאשיזם. המלחמה בשנאת ישראל עלולה לחזק את התעמולה הנאצית שמאחורי תנועת השחרור עומדים היהודים וכי כל השחרור אינו אלא לטובתם בלבד. בין כה וכה נשארו מעט יהודים, סיים הוסאק. הם אמנם יסבלו קצת, אבל המצב ישתנה מעצמו לאחר הניצחון "הסופי"...

בסלובקיה היו שתי תנועות חלוציות פעילות ביותר: המכבי הצעיר והשומר הצעיר. חברי שתי התנועות התרכזו בשטח המשוחרר מכיוון שראו שם אפשרות להילחם בגרמנים. בשטח המשוחרר אפשר היה להתגייס לצבא הצ׳כוסלובקי הסדיר וגם לחיל הפרטיזנים. רוב החלוצים בחרו בגיוס לפרטיזנים. חלקם בגלל הסימפטיה לצבא האדום וחלקם בגלל החשש שהצבא הסלובקי לא שינה את אפיו האנטישמי. התקיימו יחידות קטנות של פרטיזנים יהודים.

חביבה וצבי קיבלו עליהם בעיר זו את הפעולה המקומית, לאמור את העבודה הסוציאלית בקרב היהודים הפליטים וכן את הפעולה החינוכית בקרב הנוער. נשלחו שליחים לברטיסלבה, לקשור קשרים עם התנועה וכן החילונו להתכונן להגנה.

הנסיגה

עשינו מה שניתן היה, אך המצב הצבאי הורע מיום ליום, הגרמנים לחצו מסביב לשטח המשוחרר בטבעת חזקה והדוקה. עוד בטרם שהגיעו לקרבת העיר, הודיעו לנו פתאום מהמפקדה הראשית, שהצבא הצ׳כי אינו יכול ואינו מוכן להחזיק מעמד בפני לחץ הגרמנים הגובר והולך. לא היינו מוכנים עדיין להגנה ונאלצנו לחפש מוצא. ברגעים האחרונים יצא צבי בלווית שני חברים מקומיים לתור מקום מתאים לבונקר לשם התבצרות. ארגנו שתי קבוצות יהודים כגרעינים להצלת רבים. הראשונה מנתה 20 בני נוער וחלוצים והשנייה  20 עסקנים ציונים ויהודים שהיו מוכנים להצטרף אלינו. בעזרתנו הכספית הוכן מזון בקנה מידה גדול, נקנו בגדים, נרכשו אהלים. רפי וצבי השיגו מידי המפקדה הצ׳כוסלובקית נשק נוסף וכן אישור המקנה למשלחת הבריטית רישיון להקים בהרים יחידה עצמאית לוחמת, במספר בלתי מוגבל של חברים. כן צורפה הוראה, שכל אלה המכירים במפקדות הללו, נדרשים להושיט עזרה מלאה ליחידה זו. מקום המחנה נקבע צפונה מהכפר הקטן בוקובאץ. לשם העלינו את האהלים, את המזון ואת הבגדים. את הנשק הביא עמו רפי. הוא עזב האחרון את בנין המפקדה הראשית בעיר בעת הנסיגה הקדחתנית משם.

היה זה ב־26 לאוקטובר 1944

ההעברה והסידורים ארכו כ־4 ימים. באותם הימים ממש, ב־28 לחודש, ביום חג השחרור של צ׳כיה, נפלה בירת המרד, בנסקה ביסטריצה, בידי האויב ואנו התכוננו ב־31 לחודש לעזוב את מחננו הארעי ולהעפיל להרים, כדי להתבצר במקום יותר גבוה ובטוח. מצבנו היה קשה, כי 20 המבוגרים אשר נספחו אלינו לא היו מוכשרים ביותר מבחינת גילם למאמצים פיזיים גדולים ולא קל היה להם להימצא במסגרת של משמעת צבאית חמורה.

המחנה הארעי הוקם בליל 31־30 לאוקטובר. העמדנו משמר ועייפים מעבודת פרך של ימים ולילות רצופים צנחנו על משכבינו ושקענו בשינה עמוקה. ערפל כבד כיסה אותו לילה את ההרים ואי אפשר היה להבחין דרך האפלה. בהשכמת הבוקר התעוררנו לקול יריות. האויב גילה את מחננו, הסתער ופרץ לתוכו ביריות  לכל הכיוונים. זו הייתה התקפת פתע אשר הממה את כולנו, וכל אחד חש לו מפלט כאשר יכול. ברחתי עם חברי לאוהל וכשחזרנו, כשוך המערכה למחנה ההרוס, 10 אנשים היינו, מצאנו בו שש גויות חללים מוטלות וביניהן פצוע אחד אנוש. הפצוע אשר המרצחים דימו שגם הוא בין החללים סיפר לנו שיד האוקראינים הייתה בנו והם, תחת פיקוד גרמני, פרעו במחנה. שהיתי עוד כחודש ימים בסביבת המחנה, פקדתיו מדי פעם בפעם! אולי יחזור מי מחברינו, אולי עוד נמצא זה את זה.

אותו לילה אבדו חברי לשליחות. לא הוספתי לשמוע עליהם וכל ידיעה מהם לא הגיעה אלי בהיותי בגולה. רק בשובי ארצה קראתי מכתב אשר הגיע ממזכיר הקהילה של בנסקה ביסטריצה שהיה עמנו במחנה ובמכתב מתוארת כל הפרשה.

על הנפילה בשבי -  עדותו של ד"ר טיבור טירולר

האזור המשוחרר והעיר בנסקה ביסטריצה נפלו לידי הגרמנים. לאחר התייעצות ממושכת הוחלט, ביום 24 לאוקטובר, שקבוצתנו בת 40 איש תצא להרי הטטרה הנמוכים. בו ביום יצאה קבוצה אחת ויתרם יצא אחריה, בשלוש קבוצות, כדי לא לעורר חשדות. למחרת, ב־ 26 באוקטובר, נמצאנו כולנו במקום. מרוכזים בגובה של 1.000 מעל לפני הים. צבי העריך, לפי ניסיונו מיוגוסלביה, כי גובה זה דיו כדי שהגרמנים לא יעלו ללחום בפרטיזנים. קבוצתנו הייתה מורכבת בעיקרה מנוער ציוני וכן הייתה מצוידת בנשק מספיק. כן השיגו צבי ורפי תעודות רשמיות מהצבא הצ׳כוסלובקי, אישור קבוצתנו כיחידה רשמית והוראה כי יש להושיט לנו כל עזרה נחוצה.

ב־ 31 לאוקטובר בשעה 7 בבוקר, כאשר הותקפנו על ידי הפטרול הגרמני, נמצאנו כולנו בבונקרים ארעיים, עשויים ענפי סכך ומרוכזים באוהל אחד. אותו יום דווקא אמרנו להתחיל בהכנת בונקרים תת קרקעיים לקבוצות יותר קטנות.

באותו יום ארור בשעה 7 בבוקר התעוררתי לקול יריות. על ידי כבר מוטל היה ללא רוח חיים חבר נעורי וכן ראיתי את אשתו גוססת בחיק אשתי שלי. שניהם הרעילו את עצמם בצ׳יאניד. נתברר לי מיד שהגרמנים מתקיפים ומתקדמים בכיוון שלנו. כל אנשי הבונקר נמלטו וראיתים בורחים במורד ההר לבקעה. רצתי גם אני עם אשתי בכיוון ההוא. לרגלי האחת הייתה נעל, על השנייה גרב בלבד. בעצם היה זה הלילה הראשון שם למעלה, שבו נחנו כדבעי לאחר כמה לילות של נדודים. והנה הופרע גם זה. התפזרנו. הסתתרתי מאחורי עץ כרות. הקשבתי לפיקוד הגרמני של המתקיפים. למזלנו הייתה הסביבה בערפל כבד וקשה היה להבחין בדמות אדם במרחק של 20 מטר. המשמר הגרמני חיפש במקום כמחצית השעה ואחר כך נסוג. אחרי שעה, בערך, התקרבתי אל הבונקר, אך לא מצאתי בו איש. הכל היה מפוזר סביב כמה גויות. אף האש דעכה. מצאתי את נעלי השנייה והלכתי לחפש את אשתי ואת שאר החברים. מצאנו את צבי ואת אשתי. צבי פקד להמשיך מיד בדרך, באשר ארבה סכנה פן ישובו לכאן הגרמנים. המשכנו, איפוא, בכיוון צפון מזרח, אל הרכס העיקרי של הרי טטרה הנמוכים, למקום בו צריכה הייתה להימצא, לפי השערתנו, הבריגדה הצ׳כוסלובקית. רצינו להתחבר אליה ויחד לפרוץ את הדרך למזרח. צעדנו ללא כל ציוד וצידה.

הגענו אל הרכס הדרומי של הרי טטרה הנמוכים. אחר הצהרים קלט צבי, מדריך הקבוצה, מלים רוסיות שנשמעו במרחק מה. התחלנו לרוץ למטה, אולם כשרק יצאנו לשטח הגלוי נוכחנו שמרה חיתה טעותנו: נפלנו ישר לידי הס. ס. האוקראיני. מיד פרקו את נשקנו, לקחו מצבי ומחבר שני את הנשק. אחר כך הריקו את כיסינו ושדדו מאתנו את כל חפצי הערך, כגון: שעונים, שמיכות, כסף, והובילו אותנו אל אוהלו של המפקד העליון  - הקולונל וילדנר. בין התוקפים היו גם אזרחים וחיילים סלובקיים. וילדנר חקר אותנו אישית ואחר כך פקד על כולנו לעלות ההרה מוקפים שמירה. היינו משוכנעים שזוהי דרכנו האחרונה. רושם זה גבר בפרט כשהגענו למעלה והחלו בעינויים. עמדנו בשורה והסתכלנו כיצד מכינים המרצחים את כליהם. בשיחות רמזים נפרדנו איש מעל רעהו. אולם ברגע האחרון נמלך המפקד בדעתו וגרש אותנו שוב בכיוון אוהלו. כאן נאלצנו לעמוד במשך כל הלילה בחוץ. אפילו אש לא הורשינו להעלות. בבוקר השכם גרשונו במורד ההר. על כולנו העמיסו משאות כבדים, חלקי טלפונים, מכונות שונות וכיו״ב. רפי וצבי סרבו לעשות זאת בתוקף היותם קצינים אנגליים. אחר הצהרים, ב־ 3 בערך, הגענו לכפר סבטי אונדרי. כאן חקר את רפי הפצוע רופא צבאי ולאחר רגעים מספר נלקחו שלושתם -  רפי, חביבה וצבי  - באוטו מיוחד לבנסקה ביסטריצה. לפני הילקחם הסירו מעליהם את כל חפציהם, מעילים, שעונים ועוד. מרגע זה לא השגנו אודותם כל ידיעה מוסמכת.

ימיו האחרונים של רפי - מפי הפרטיזנית אביבה מרקוביץ

״בראשית חודש ספטמבר 1944 הגעתי לבנסקה ביסטריצה, מרכז המרד הסלובקי. שם מצאתי את החברים אשר קיבלו תפקיד מטעם המיסיה הבריטית שעל יד ממשלת המרד הסלובקית. הם הופיעו במדים של קצינים בריטיים. תחילה עסקו בעיקר בעבודה סוציאלית בקרב היהודים המשוחררים מהמחנות, תמכו בהם בכסף, בגדים וכו. סביבה זו הייתה היחידה שבה יכלו היהודים לחיות באופן חפשי וללא פחד, יחסית, כמובן. החברים החלו בין היתר גם בסידור רשימות היהודים שנרצחו והמגורשים.

את המרד אירגנו קומוניסטים סלובקים יחד עם צנחנים רוסיים בחודש ספטמבר. הצבא הגרמני היה עדיין חזק למדי ועלה בהרבה על הכוחות שעמדו לרשות המורדים והיה ברור שגם המקום האחרון, בנסקה ביסטריצה, ייפול במהרה לידם. בביסטריצה עצמה שררה בהלה לחיילים הותר לעשות כל אחד כאוות נפשו והבנתו הוא. רובם נמלטו ליערות כפרטיזנים. החלטנו לסגת להרים, אולם הרגשת הביטחה לא פקעה. מצב הרוח היה אופטימי. האמנו שהגרמנים יעברו ומאומה לא יקרה. מצאנו מקום מעל לנהר הרון. שם התרכזנו אנחנו, אנשי תנועות הנוער. היינו כ־ 45 איש. שם, על ההר אגרנו בסוכה אוכל לשלושה חדשים. זה היה בסוף ספטמבר 1944. חיינו בהרים 14 יום. לילה אחד התקיפו אותנו. פתחנו גם אנו באש. היה בידינו נשק אוטומטי. רק 11 מבין ה־ 45 הצליחו למלט את עצמם. בין ה־ 11 היו רפי, צבי  וחביבה. בזמן הקרב קיבל רפי כדור בכתף. הוצאנו את הכדור באולר וחבשנו את הפצע במפה צבאית. נסוגונו בלי נשק ובלי אוכל. ידענו שהמפקדה של הצבא הצ׳כי נמצאת על ההר "דומביר". פנינו לעבר המקום ההוא. יום וחצי נמצאנו בדרך. את דרכנו עשינו לפי מפה מיוחדת. והנה יצאו לקראתנו חיילים סלובקיים. בידם היה נשק. הסכמנו, לפי עצתם, לשנות את הכיוון ולהצטרף אליהם. כעבור שעה, בערך, נתקלנו לפתע בפטרול מאלורוסי, כ־ 50 איש במספר, ואתם קצינים גרמניים. נתברר לנו שהגענו לקוי החזית של הגרמנים, לאחת היחידות הממוכנות. נפלנו בפח. הגרמנים החזיקו אותנו בהרים 3 ימים ’ללא קורת גג, ובחוץ ירד גשם בלי הפסק. אוכל לא ניתן לנו. אש אסרו עלינו להדליק. עמדנו תחת כיפת השמים וסביבנו שמירה חזקה. המפקדים המקומיים הודיעו מיד טלפונית למרכזם, שתפסו אנגלים. (חמשת הבחורים היו במדים צבאיים). אחרי 3 ימים לקחונו ברגל לבנסקה ביסטריצה. הפרידו בין יהודים ללא יהודים. אני הלכתי עם החמישה עד לברזנו. בברזנו התחילה החקירה. ניסו לסחוט מהם כל מיני ידיעות צבאיות, אולם החברים עמדו איתן וסרבו לענות על שאלות אלו. החקירה התנהלה בברוטליות. איימו עליהם ביריות.

רפי הפצוע ואני הובלנו לרופא. הלה מצא מיד את המפה הצבאית שבה חבשנו את כתפו של רפי, ויצא ממש מכליו מרוב כעס. הכל רתחו ואף רצו להכותו. גם הרופא הקיף אותו בשאלות בענינים פוליטיים וצבאיים וניסה לחקור מה טיבה של המיסיה האנגלית ותפקידיה וכיו״ב. רפי ענה: ״באתי לריפוי או לחקירה?" על כך רטן הרופא והפטיר בסלובקית: "להריגה" . בכלל הייחסו  בגסות ואכזריות בהמית. אף לא שעו לבקשתי להגיש לרפי קצת מים בשעת הניתוח. 5 ימים לא בא כל אוכל אל פינו. התעלפתי ולא הורשה לי לשבת. "היכן את נמצאת מה את מתארת לעצמך?״ הרימו את קולם עלי. החקירה העיקרית התנהלה בסודיות. כל אחד נחקר ביחידות. רפי האמין שעובדת היותו קצין אנגלי תקל על מצבו. בשעת החקירה הודה שמוצאו יהודי. בבית הכלא היה שקט לחלוטין ומחשבתו הייתה בהירה וצלולה. הוא החליט שאין כל טעם להעלים יותר את דבר יהדותו לאחר שהפרצוף, המוכר יגלה זאת ממילא, אולם על צבי ועל חביבה רפי השפיע שלא יודו שבאו מארץ ישראל וכי יהודים המה. אני טענתי שאינני יהודייה והם הבטיחו שברגע שיוודע להם שאמת בפי, ישחררו אותי. שאלתי מה יהיה בסופו של רפי? וענו לי בגרמנית: "כסופם של כל היהודים". בשובי לתא מסרתי לו אח דבריהם. הוא נשאר שקט. ישבנו יחד ארבעתנו. זה היה בסוף אוקטובר או התחלת נובמבר. והנה ביום אחד העבירו את השלושה באוטו לבנסקה ביסטריצה. כך נפרדנו. שלשתם עברו את הכל יחד עד הרגע האחרון. צבי וחביבה לא הודו שהם יהודים. כל אלה אשר הודו בכך (כ־ 20 במספר) נורו".

קברו של רפי בבית הקברות בנובודניקי בסלובקיה, לימים הוחלף הצלב במגן דוד

ב-1954 הועלו עצמותיו של רפי רייס לישראל. חברי שדה נחמיה מקבלים את ארונו בשדה התעופה.

רפי נקבר בחלקת הצנחנים בהר הרצל. עדנה בתו מניחה פרחים על קברו - 1955