דרור שטיינברגר 1952-2024
דרור נולד וגדל בהרצליה.
התגייס לקורס טייס ואחרי שנה עבר לסיירת שקד וסיים כקצין בבה״ד 1. למד פזיוטרפיה באסף הרופא ועבד עם נבחרת ישראל בכדורסל. הגיע לגליל ב1987, והיה לתושב בשדה נחמיה עם הקמת ההרחבה הראשונה. דרור עבד עם הפועל גליל עליון עד 2008. היה פזיוטרפיסט בקופ״ח מכבי עד צאתו לפנסיה. החזיק בקליניקה פרטית ועבד עם משרד הביטחון עד יומו האחרון. יש לו 2 בנות ובן וארבעה נכדים.
גרשון פרינץ, שהיה רכז הספורט במועצה האזורית מספר:
"חיפשתי בנרות פיזיוטרפיסט עבור הפועל גליל עליון. מסרו לי בסוד שיש פיזיותרפיסט צעיר בחיפה. ישבנו בביתי בשדה נחמיה, צעיר, עם חיוך נבוך, צנוע. אחרי כמה דקות הודעתי לו שיבוא לגליל. ידעתי שיהיה מקצוען ויתאים לנו. סידרנו למשפחתו בית באילת השחר. הייתה נחיתה לא קלה.
אלה היו השנים של בניה מחודשת של הנוער וקבוצת הכדורסל. אירופה, גביעי מדינה ואליפות. היו הרבה מאד פגיעות ספורט ודרור היה תמיד במקום. האבחון המיידי, הביצוע המדהים והצניעות, עם החיוך והבדיחות. הפכנו לשפוטים שלו."
עליזה בת זוגו של דרור כותבת
תמיד אמרתי שלדרור אין תפקידים בבית, שהוא חי כמו מלך.
כשישבתי וחיכיתי לו בבית החולים שישוב אלי מתאושש עם לב אוהב ובריא הבנתי
פתאום שהיה לו תפקיד ענק בבית, לאהוב אותי, ואת התפקיד הזה הוא מילא במסירות
ובאהבה.
תודה דרור
מתן חתנו של דרור
את דרור הכרתי אי שם בשלהי 2015, נפגשנו לראשונה בקפה ארומה בצומת כח.
למראית עין הוא הגיע לבדוק את "הסחורה" שבתו הבכורה נעמה הביאה מהעמק.
ואני כולי אחוז התרגשות, שלא לומר פרפורי לב, הבנתי בדיוק את הראש מבלי שהוא אמר
מילה:
חביבי אתה רוצה את היד של הבת שלי?! תוכיח שזה רציני, אל תשחק משחקים!
כשנכנסנו ללידה ראשונה בבית החולים העמק, דרור התיצב עם שני דברים:
מכשיר להרפיית שרירי היולדת וקופסת מאפים שיכולה להאכיל מחלקת טירונים. גיחכתי
ואמרתי בליבי, נו באמת...? הלידה ארכה כמעט 40 שעות. קופסת המאפים הצילה אותי
מאפיסת כוחות ודאית ואני קיבלתי שיעור מי זה דרור! דרור לא עושה דברים סתם, הכל עם
מחשבה. לידתה של עידן גרמה לו אושר רב, הוא התמלא בגאווה ועל הדרך קיבל שם תואר
חדש: סבא דרור.
סבא דרור היה מאנצ' אמיתי. דואג שואל מתעניין ומביא מכל טוב הגליל. לא
היה צעצוע שלא הגיע אל ביתנו. אצל דרור אין דבר כזה לבוא בידיים ריקות. בכל ביקור
נתן לנו את ההרגשה שהוא פנוי לכל משימה ושיש על מי לסמוך בכל דבר ועניין.
במסגרת עבודתי נתבקשתי לבוא לתת יעוץ לשדרוג התאורה במגרש הכדורסל
בכפר בלום. התחלתי למפות את האולם וחדריו ואז הבחנתי בתמונות המקשטות את הקירות.
דרור מופיע ברוב התמונות. מצולם עם כל אושיות הכדורסל שעברו בגליל לאורך השנים.
והנה דרך התמונות ניתן ללמוד איזו דרך עשה וכמה הוא מוערך כפיזיוטרפיסט.
דרור, מותך נפל עלינו משום מקןם וללא הכנה מוקדמת. חיפשתי סימנים
ונזכרתי שלפני מספר שבועות בצאתך מביתנו לחצת את ידי וביקשת שאשמור על הבנות.
עניתי לך "ברור" אין בכלל שאלה. והיום אני שואל האם יש מצב שהרגשת משהו?
נוח על משכבך "סבא דרור". מבטיח שאשמור על הבנות.
המנתח אמר שהיה לך לב גדול. מה הפלא? תמיד דאגת ועזרת, תמיד היית
נוכח.
אוהב אותך ואזכור אותך לעד.
שי בתה של עליזה
עליזה בת זוגו של דרור כותבת
דרורי,
אני מנסה לחשוב איך לסכם משהו כמו 26 שנים של היכרות...
אי שם סביב כיתה וי נכנסת לחיי, נכון שבהתחלה הדברים
לא היו פשוטים אבל אתה קיבלת אותי כחלק מהחבילה שמגיעה עם עליזה, אתה אהבת והשקעת
בי לאורך השנים, כאילו הייתי שלך.
הקשר שיצרנו היה יחיד ומיוחד, היו לנו שיחות בבית שרק
אתה ואני הבנו את ההסברים הכושלים האחד של השנייה. הקריצות שהיית שולח רגע לפני
שהתכוונת לשגע את אמא, ואחד הרגעים האהובים עליך ביום היה לשבת מולי בזמן האוכל,
להסתכל עליי ואז לשאול: "מה את אוכלת? ומחכה לראות את התגובה.
ייקח לי עוד זמן להבין שההגעה הביתה תהיה רק לאמא, ביקורים אצלנו בקיבוץ יהיו בלעדיך. אתה היית חלק בלתי נפרד מחיי, ואני חושבת שאני עדיין מתקשה לתפוס את העובדה שאתה לא איתנו. זה לא היה אמור להסתיים ככה. אדם שאהב את החיים והחיים אהבו אותו. השנה האחרונה לא אפשרה מפגשים בתדירות הרגילה אבל אני מודה ושמחה על האפשרות שניתנה לכולנו להיפגש לפני שבועיים אצלנו בים, מודה שהזיכרון האחרון שלי ממד הוא שוכב על החוף, נהנה וצוהל.
יאיר אנגל חבר הילדות הכי טוב
דרור, אנשים עומדים על קברך וגם מרחוק אני לא מעכל. בן מחזור בן כיתה, לא קיבלת אישור ללכת. ללא התראה מוקדמת בלי לאותת לנו. למה, למה אני שואל אבל תשובה אַין .
ילדותנו, הכרותינו. חברי ילדות בשכונת נווה עמל בהרצליה.
שם בחצרות ביתנו התחיל מסע חיינו. בי"ס ברנר, א1 המורה ליאורה והמנהל נאור .
אחה"צ משחקים כדורגל עם אביך ובכיתה ו' אתה נבחר להיות מפקד משמרות
הזה"ב בבית הספר ואני לסגנך והבחירה תאמה לך , למנהיגות והנועם שהקרנת כבר
אז.
החוויות של אז ותנועת הנוער הייתה תקופה שעיצבה את
חיי כולנו.
יורדים למושבה, הקיוסק ,הפלאפל, וגלידה אמריקאית
ע"י הדואר, קולנוע זיו אור ללא הגג. הרצליה של פעם. אהבת אז ואהבת תמיד מן
לוקאל פטריוטיות אמיתית שלא מוסברת ולא נגמרת. בהרצליה התחלת את חייך הבוגרים
ולימים עזבת והלכת לחבל ארץ אחר. כמילות השיר "קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל
הגליל"
חלקנו נשארנו בהרצליה: אבי, אסתי, פרץ וג'אנו ועוד
הרבה. כולם דרור, כולנו היינו החברֶה.
אתה שייך לחבורה הזו אבל לא כך ולא היום רצינו להיפרד
ממך. ילדי הפופ-קורן ומפגשי שישי בערב. ובעיקר המסעות והטיולים בתנועת הנוער
שהשתתפת פעיל ומרכזי. מסע מים לים, מדבר יהודה בואכה ואדי קלט, נחל סיני של שדרת
קזוארינות מחנות העבודה, דרור החתיך, תמיד במרכז העניינים. היינו ילדים של מכנסיים
קצרים וכובע טמבל, ילדים ששיחקו ברחובות של חול, נערים תמימים שהאמינו כי נוער
הזהב ירד לנגב. היינו ולימים גם חזרנו לאידיאולוגיה ולאמונה שצריך לעשות אחרת.
השירות הצבאי שלך היה בסיירת שקד אני פניתי לגולני
שנינו התקדמנו וכשנפגשנו בסופי שבוע היו לנו הרבה חוויות של אנשי חי"ר. הרבה
אמונה בצבא ובדרך.
נפגשנו בסופ"שים והאזנו לשירי הביטלס והבלוז ודיברנו
הרבה על ספורט. אהבות מהבית.
יצאת ללמוד פיזיוטרפיה באוניברסיטה וחזרת בשל
ומאותגר.
התמחית בטיפולים בספורט ובספורטאים התחום שהפגיש
אותנו לא מעט דרך גליל עליון ובני הרצליה. מפגשים קצרים, עדכוני משפחה וסתם
רכילות. הרצליה תמיד הוזכרה שם בעיקר החבר'ה ונווה עמל.
בני חמישים ושישים התכנסנו לכנסי מחזורים ביסודי
ובתיכון ראשונים, נפגשנו כולנו כ"צעירים" מתרפקים על כל שכבר עשינו, אך
מדברים על הרבה שעוד נעשה. מציגים תמונה משפחתית עם הילדים המתבגרים ונכדים קטנים
ומסכמים כי נחדש את הקשר ונתמיד במפגשים השנתיים. אתה דרור חברי הטוב כבר לא תהיה
איתנו במפגשים האלה. כמה חבל, כמה לא צפוי.
דרור ,טבען של חברויות ילדות שהן אף פעם לא מתפרקות.
לעיתים לא נפגשים תקופה ארוכה אבל כשזה קורה לא נזקקים ליותר מחמש דקות לחבר חזרה
את קצוות החבל שניתק. היית חבר ונשארת חבר והיום אתה איננו. אתה כבר חסר.
נוח בשלום על משכבך.
אריק דיין ועידו פז חברים למועדון
ה-100
יקר שלנו,
לפני כ- 20 שנים בערך הקמנו את
מועדון ה-100.. לא 100 בהישגים אלא חברים
ששוקלים מעל 100 ק"ג. חלקם שקלו 60 זה היה מאזן .
מאז כמעט כל יום שישי נפגשנו,
דיאטות, צום לפני שקילה, וארוחות שחיתות של חמין, בשר, וקצת סלט לאיזון. ספורט -
שחיה משותפת בבריכה של דפנה ומטולה, הליכות, אופניים, פילטיס עם עליזה, טיולים
ובילויים בערבה ובחוף הים, מסעדות ומפגשים עם דיאטניות שלא האמינו למה אנו אוכלים
אחרי השקילה בתחתונים (כמו פילים על חד אופן).
במשך הזמן הצטרפו למועדון עוד
חברים טובים, חלקם עזבו וגם המקום השתנה כמו החיים עצמם, מהמפגש הקבוע בפוקצ'ה לכל
מיני בתי קפה, ולבסוף בארומה בגן הצפון קיבענו את מקומנו. 20 שנה.
חבורה שכזו, צעירים ומבוגרים (אריק
פייגלסון) מצחיקים, ציניים, שמנים ורזים, עצמאים, שכירים, ימניים ושמאלנים,
מוסלמים ויהודים, מושבניקים, קיבוצניקים, ומהעיירות והמושבות - כל יום שישי - מי
שבא ברוך הבא ומי שלא גם בסדר .
כוס קפה, איזה משהו קטן ליד
ימין שלא יהיה קשה מדי. דיברנו על הכל, התווכחנו על הכל, רבנו על הכל ואחרי שעתיים
מתחבקים, מתנשקים וחוזרים לסידורים, בישולים וקניות.
דרור היה היסוד של גרעין
המייסדים,
שנון, חכם, ציני, חמוד, חייכן
וידען - תמיד מגיע אחרי הליכה, ואח"כ ישר לעבודה.
לב כזה גדול ורחב שנשבר, מי
היה מאמין.
ידי ברזל שאת כולנו הצליח לקמט
ולקפל. ברור שהיה היועץ הרפואי הגדול שלנו. תמיד היה נכון לסייע, בחיוך רחב, חגג
את החיים ואיתנו ביום הולדת 60 ואח"כ ביומולדת 70.. ככה כמו בחיים
הטובים - אוכל לרוב, שתייה למכביר והרבה הומור שחור.
יצא לטיולים ומסעות כמלווה עם
חבריו הנכים, ותמיד עם איזה משקה אלכוהולי מרוכז קטן בצד (תרופה להכל). לדעתי עברו
תחת ידיו החזקות 80% מתושבי הגליל.
יצא עם עליזה למסעות בחול וחזר
עם חיוך גדול, ועל הנכדים - או הנכדים - הם היו אבני החיים.
בשנה האחרונה כבר כמעט לא
נפגשנו, כולנו התפזרנו בגלל המלחמה הארורה הזו ופתאום המכה הגדולה.
איך הולך חבר ככה, מייד
ובפתאומיות - חור גדול בלב של כולנו.
דרור - נזכור אותך תמיד אתה
יודע.
עידו כתב -
אתמול
הלם,
עמדתי בפתחו של פיורד נורבגי,
שעת דימדומים, מקום מיוחד פראי ויפה. לא מאמין, נמצא כ"כ רחוק כשצריך להיות
הכי קרוב.
דרור
אני לא מאילו שמאמינים בעולם
הבא, איני מגיע מהכיוון הזה של החיים, אפיקורס מוחלט. ובכל זאת מוצא את עצמי חושב
עליך, עלינו ורוצה להגיד עוד פעם את שאמרתי לך לפני שבועיים כשנפגשנו בפעם האחרונה
לארוחת ערב אצלינו בצפון,
לפני שנפרדנו, אמרתי לך שתזכור
שאני אוהב אותך, וגם שקשה לנו אסור לוותר עלינו, ואנחנו צריכים להיפגש יותר ובטח
ובטח בתקופה הקשה הזו, ובטח אילו שנמצאים ונשארו בצפון.
הצעת שנפגש באחד מהסופשים
במרכז. חברי המועדון בצפון ואילו שנדדו למרכז לחבר ולהתחבר מחדש. זה היה הסיכום.
היינו חבורה מיוחדת
"הפרלמנט של הפוקצ'ה" ככה קראו לנו הרבה שנים של ביחד מפגשים קבועים
שלנו ושל בנות הזוג, יודעים לשלב ולהשתלב. כ-10 חברים טובים, כולם
עקשנים, דעתנים, צינקניים, ובעיקר עם לב ורגישות שמוחבאת היטב בתוך הדינמיקה
הפנימית הקבוצתית שלנו. זר לא יבין זאת כל אחד ומקומו בתוך הגוף השלם, אין חלקי
חילוף למכונה אנושית כזו.
ומי שלא התאים לו, לא שרד ועזב
.
ככה זה עבד הרבה שנים, עם
עליות ומורדות של החיים, עם התבגרות, ושינויי סטטוס ותעסוקה, נכדים ומעלה מעלה
במעלה החיים.
השנה האחרונה הייתה מחורבנת,
מפגישות קבועות של ימי שישי התפזרנו, חלק התפנו, חלק נדדו, וחזרו, אבל כמעט כולנו
השתבללנו אל תוך התא המשפחתי, דאגנו לסביבה הקרובה שלנו סוג של הישרדות של חבורה
קשוחה, אבל רכה. ניהול היום יום השוחק והלא ברור, מלא דאגות ושינויים תכופים של
חוסר ודאות.
קצף על הגלים .
יושב על הסיפון, מעבורת בין
נורבגיה לדנמרק, ים מאופק לאופק, תאורה מושלמת לגעגוע אין סופי ולידיעה מוחשית
שמשהו אישי שלנו השתנה לא יתקיים יותר סוף של פרק.
תחושה של מחנק בגרון, עצב גדול
עליך ועלינו, על שלא הספקנו להיות ולהנות משארית החיים עם החברות הטובה האמיתית
והנקייה מכל מה שמזויף ומקולקל בחיים שמסביבנו.
אוהב אותך, מחבק את עליזה שהיא
חלק מאיתנו ובעיקר מתגעגע.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!