דף אמן - צבי אליאש (אצי) - צילומים נבחרים
מדבריו צבי בפתיחת תערוכה לרגל יום הולדתו ה-90
עברו עלי
תשעים שנים ארוכות. ואני לא רוצה לספר את תולדות חיי רק לסכם במילה אחת – החיים
היו מגוונים. אז אני רוצה לדבר קצת על הקריירה הצילומית שלי כי התערוכה הזאת בעצם
באה להפגין חלק מזה. לא הכול.
אני מצלם
כבר כ-65 שנה. הייתי צלם הקיבוץ דה-פקטו, לא דה-יורה כי חבר אחר קיבל לפניי את
התואר הזה. מה אומר צלם קיבוץ? זה אומר שהוא צריך לכסות הכל: אירועים,
חגים, בניינים חדשים בבנייתם וגם בניינים ישנים בהריסתם. כל מה שקורה בקיבוץ הצלם
הקיבוצי צריך לכסות ולהנציח. זה דורש גיוון, דורש מיומנות בכמה שטחים ולאט-לאט אני
רכשתי את המיומנויות האלה. מה שאני יודע את הרוב למדתי בעצמי מחוברות צילום,
ומספרים.
התערוכה
הזאת בעצם מורכבת משלושה חלקים:
מוסיקה
זו אהבתי
הראשונה מלפני הצילום. עוד כשהייתי ילד הייתי שומע מוזיקה קלאסית ומאז לא הפסקתי. הייתי
מורה לצילום פה בכפר בלום, בעמק החולה, צילמתי הרבה במהלך החזרות לימי המוסיקה בגליל
העליון. חזרות וגם מופעים ויש לי אוסף גדול מזה.
ינון מרחיב על אהבת המוסיקה של אביו:
בעל ידע ובקיאות מעוררי השתאות ברזי מלחינים ויצירותיהם, בזיהוי היצירות מתוויהן הראשונים. מנצח מן הכורסה על התזמורת שצליליה מושמעים מן הרמקולים. יום אחד – מעשה שטן, בשידורי קול המוזיקה התהפכו הימין והשמאל בסטראו. שוד ושבר. ואתה לא ידעת את נפשך. מכתבים, טלפונים, למי לא הגעת? לגדעון הוד ולבכירי הטכנאים של קול ישראל. לא הנחת ולא וויתרת עד שיום אחד אותר נגן תקליטורים מסוים שככל הנראה חובר הפוך ובאה הגאולה לציון ולסלון משפחתנו.
הפרק הזה משמש שתי מטרות. האחת - להשוויץ עד כמה אני צלם טוב, והשנייה - שאני יודע לצחוק
על עצמי. השתתפתי פעם בקורס של ד"ר מיכל שחר. באחד השיעורים דיברנו על
צחוק, והיא שאלה את הקהל, האם אתם יודעים לצחוק על עצמכם? אז אני לא אמרתי כלום
אבל בשיעור הבא, הבאתי את התמונות האלה והוכחתי להם שאני יודע לצחוק
על עצמי.
כאן ליד כל צילומי האגו-טריפ צילמתי עצמי במסגרת.
בשבילי זה מבצע גדול כי אני לא תמיד מסתדר עם מסגרות. לפעמים אני מנסה לפרוץ אותן
בהצלחה, פחות או יותר, וזאת התוצאה.
התמונה
העיקרית פה זה ה"צלם המושלם. יש שם שלוש זוגות ידיים, כל אחת מחזיקה
אביזר אחר שקשור לצילום: מכונת הגדלה מעל הראש, מצלמה בצד שמאל, פלאש מצד ימין,
ולמטה יש כלי שאני מוזג בו איזו תמיסה.
הייתי
קצת משוגע, רציתי לעשות הכול לבד, הכול בעצמי, ואפילו בישלתי את חומרי הצילום
בעצמי, כי רציתי לקחת אחריות מלאה על התוצאות. אם טובות וגם אם לא. שלא אחשוב שהפיתוח
אשם או הצלם אשם. אני אשם אם זה לא בסדר ואני מקבל את הפרס אם יש הצלחה.
האדם השלילי - אני מקרין את התשליל (הנגטיב) שלי על הקיר על ידי מכונת הגדלה.
יש פה
תמונה של פסל חזיר בר גדול שמצאו ארכאולוגים חובבים שלנו. אני הוספתי את הראש שלי
בתור אריה.
ואחרון –
יש שם ציטוט מהמחזאי הרוסי גוגול שכתב הרבה פארודיות ושאל את הקהל: למי תצחקו אם
לא לעצמכם? כי מה שאתם רואים על הבמה זה בעצם אתם עצמכם. אז ככה אני צילמתי את
עצמי בטלוויזיה ואמרתי לעצמי "מה אתה לוקח את עצמך כל כך ברצינות?".
על הגל הקל
קבוצת
התמונות השלישית מהשנים האחרונות. אני מסתכל על הדברים הפשוטים
שאנחנו עוברים לידם בלי לשים לב ומחפש בהם ערך מוסף. במזון, על הצלחת, על קרש
החיתוך ועל קצה המזלג. מידי פעם אני מוצא שם צורות שראויות לצילום. למשל, נחש. זה
לא נחש אלא קליפה של אבוקדו שתפסה את עיני על הצלחת המחוספסת.
את החלב
שנשפך, מצאתי על המדרכה שליד הבית שלי.
את
הקליפות המתנשקות מצאתי בסל האשפה, ולא שיניתי כלום. לקחתי מצלמה וצילמתי.
אני הצלם הרשמי של גלריה סימן שאלה
ושם אני מצלם כל פתיחה של תערוכה,
גם את המוצגים והיצירות וגם את טקס הפתיחה. צילמתי הרבה מאוד יצירות לאומנים באזור.
פעם דויד פיין ז"ל ממעין ברוך לקח אותי לטיול בארץ לצלם את כל הפסלים שלו. הגענו
עד לערבה ולמצפה רמון.
בפתיחת התערוכה "הצצה למציאות העכשווית בגליל ובגולן תחת אש" , בגלריה סימן שאלה, אמר צבי את הדברים הבאים:
אני רוצה להתוודות. בעוונותיי התעלמתי מהנושא
המוצהר של התערוכה ולא הסכמתי לצלם תמונות של מלחמה. כמו כולנו, גם אני מודע לחומרת
העיתים, הכעס, התסכול וחוסר האונים. אין צורך לפרט, כולנו יודעים במה מדובר. אלו הדברים הרעים. גרוע
מכל, שאין לי אפשרות לשנות דבר. במקרים כאלה, כשאין לי שליטה על המתרחש סביבי, אני
נכנס עמוק-עמוק למצב של מגננה. אני דוחק את הדברים הרעים לפינה נידחת שהתודעה, לא מחטטת
בהם ומתמקד בדברים הטובים. ולמרבה המזל, יש
דברים טובים, אותם אני כן רוצה לפרט:
יש לי מה לאכול. אני לא גווע ברעב. יש קורת
גג מעל ראשי, עם מיזוג אויר. חשמל מים, גז, ריהוט לטעמי, וכל ה"גדג'טס" שאני
צריך וגם כאלה שלא צריך. יש לי חופש תנועה. אני נוהג במכונית, מגיע לכל מקום. לתערוכות
ב"סימן שאלה" ובמחניים, רואה סרטים בסינמטק בראש פינה, הצגות ומופעים בבית
גבריאל, קונצרטים בכרמיאל, סופי שבוע של תרבות בטבריה, מבקר אצל קרובי משפחה וידידים בכל הארץ.
אני בטוח שיש כאן, בינינו כאלה שעברו מלחמות
מסוג אחר, בהן כל ה"טוב" הזה נשלל מאתנו. לכן במקום תמונות מלחמה החלטתי
להציג צילומים "על הגל הקל".
חברות וחברים יקרים, אם תמונותיי הצליחו להעלות שמץ של חיוך על פניכם, באתי על שכרי.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!