כילדה, חל עליי איסור לעלות לשם, ולעיתים בשבתות אבי ז"ל היה מפעיל את המועדון בתורנות שבת (מכין קפה וכאלה), אפילו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר שיחקנו על הדשא הגדול חבורה של ילדים והאזעקה הקפיצה אותנו - לא העזתי לעלות לשם (היה בשעת החיסול).

פעם אחת עשיתי זאת - וחטפתי צעקות... נהגתי (כילדה ממש קטנה) בניגוד לתקנון(!).

כאדריכלית - מעריכה מאוד לא רק את הבניה הנקיה, בה חשוף כל חומר וחומר מחומרי הבניה, מהבטון ועד חיפוי העץ שמתחת לרעפים. היופי גם בבניה, לא רק בתכנון, למרות שהיום לא ניתן לבנות כך בשל שיקולי בידוד תרמי.

לאורך כל שנות פעילות חדר האוכל תמיד החניתי את אופניי מתחת למועדון, בסמוך לקיר הספריה/ארכיון/ משרדים, כך נשמרו אופניי יבשים בחורף וצוננים בקיץ, ויכולתי לארגן את ילדיי על אופני או על אופניהם תחת קורת גג.

עד היום משתמשת בתמונות של המועדון להוראת תורת הבניה במכללת תל חי, העמודים הבדלים, הקורות המבנה שנשאר תחתיו והמועדון "מרחף" מעליו ולא נשען עליו.

יהי זכרו ברוך.

גם כשהייתי ילדה והוא היה מין נסיך ביצה, מתרומם מהקרקע,קצת משוויץ ביופיו אך יחד עם זאת צנוע ואותנטי.

ואת שירתו ההומוריסטית של מיכאל בן דרור (למרות ששמו לא הוזכר). 

בשבילי ההמועדון לחבר היינו זכרון של ילדות (מותר היה רק לבוגרים לעלות), נערות: מסיבות ריקודים בשישי בערב, קפה ועוגה בשבת בצהריים.

ובגרות: המשפט הזכור: "אתה בא למועדון". אירועים רבים של שמחות ופחות.

תודה, דני רינגל.

 

זה מקסים. מכובד ומכבד.

מרגש מאד

חנה