רחל ושמעון וגה (יום השואה תשפ"ד)

כתבה זה, המתפרסמת ביום השואה, נכתבה לכבודם ולזכרם של שני אנשים, ניצולי שואה, שחיו בשדה נחמיה שנים בודדות, (1950-1956) אבל הטביעו חותמם בליבות חברי וילדי שדה נחמיה בתקופה של אחרי השואה.

שמעון היה מורה ומחנך, שהוגדר ע"י תלמידיו, בני שני המחזורים הראשונים של הקיבוץ, כ"מורה לחיים".

רחל שנפטרה לפני כחודש הייתה אשתו.

הם נולדו וגדלו בהולנד, היא באינהובן והוא באמסטרדם.

רחל הייתה בת 13 כשנלקחה לבירקנאו-אושוויץ בקבוצת הילדים היהודים של עובדי חברת פיליפס.

שמעון נלקח לברגן בלזן בהיותו בן 18.

שמעון ורחל הכירו אחרי שחזרו להולנד מהמחנות.

הוא היה מדריך שלה בהכשרה.

הם עלו לארץ היישר לשדה נחמיה.

בעלייתם ארצה בחרו להפנות את מבטם קדימה, ולא להביט יותר לאחור. הזיכרונות ממחנות הריכוז היו עבורם טאבו, לא דיברו ולא הזכירו אלא לעיתים רחוקות וברמזים דקים.

האתגר הגדול בהפניית המבט קדימה, לא היו הזיכרונות הקשים ולא הגעגועים לעולם שחלף, אלא החיים בסביבת אלה שלא היו שם ולא היו מסוגלים להבין.

השינוי התרחש אחרי מות בנם. אקי (ארד) ששירת כפקח העמסה בחיל אוויר ונהרג בתאונת מטוס ב-1975. (אקי נולד בשדה נחמיה).

בשנות ה-80 והתשעים, של המאה הקודמת, התראיינו שמעון ורחל מספר פעמים וסיפור קורותיהם בתקופת השואה נאסף נערך והודפס ע"י יוטה בתם לאסופה פרטית שנקראת "במה דברים אמורים?".

בשם "במה דברים אמורים?", חבויה זעקה של אלה שחזרו ושתקו כי לא היה מי שיבין אותם. בהסכמת ילדיהם של שמעון ורחל קיבלנו הצצה לזיכרונותיהם. הדברים המובאים בשמה של רחל נכתבו על ידה במקבץ שקראה לו "הגיגים". דבריו של שמעון וחלק מדבריה של רחל לקוחים ברובם מראיון שנערך עם שניהם ב1986.

חלק א' (מתוך) במה דברים אמורים?

בּוֹא הָעֶרֶב וְסַפֵּר סִיפּוּרֶיךָ

כֵּיצַד תַּמָּה הַמִּלְחָמָה.

מֵאָה פְּעָמִים חֳזוֹר עַל דְּבָרֶיךָ:

שוּב וָשוּב אַזִיל דִּמְעָה.

לאו וורומן (משורר הולנדי 1915-2014)

רחל:

*** אנשים שמרגישים צורך לכתוב את זיכרונותיהם מהשואה, עושים זאת בהרבה מקרים כדי לשמור מהשכחה את הקורות במלחמת העולם השנייה. בדרך כלל מספרים את חוויותיהם בזמן המלחמה. אפשר לראות בזה, מעין קובלנה או זעקה מאוחרת.

מעטים התחילו לכתוב על מה שציפה להם בתום מלחמה זו.

העובדות, כמה שהן זוועתיות, הן ישנן. העיון והדיון בעובדות אלה ובתוצאותיהן נראים לי יותר רלוונטיים להבנת מצבם העכשווי של האנשים.  הרי האנשים הם בסופו של עניין תוצר של התסכולים, האכזבות והתקוות הנכזבות של אחרי המלחמה.

*** לא היה מקובל לדבר עם אחרים אחרי המלחמה על מה שקרה. אחי אבי, שאל למשל מתי ראיתם את אביכם בפעם האחרונה? אנחנו סיפרנו לו בדיוק איך זה היה... דודי פרץ בבכי וזאת הייתה בדיוק הפעם האחרונה שסיפרתי למישהו דבר...

*** למרות שגדלתי בבית עם תודעה יהודית ברורה ועם אידיאלים ציוניים, היה עלי אחרי המלחמה לבנות לגמרי מחדש את השקפת עולמי הציונית: התנסויותיי במחנה הריכוז עם יהודים מכל מיני ארצות היו כאלה, שלא במיוחד יכולתי להתלהב מהרעיון שאצטרך לחיות אתם ביחד. רק המודעות שרציתי לשמור את ילדיי מפני האנטישמיות, הניעה אותי ללכת בדרך הציונית, ואני שמחה שכך עשיתי. אחרי שכבר גמלה בליבי ההחלטה, לא היה קשה בשבילי, יתומת מלחמה, כמו רבים אחרים, לעשות את הצעד ולהיות "חלוץ", לדחות ולתעב  רכוש... לא נותר לנו כל כך הרבה רכוש, ועל כן בקלות יכולנו לוותר עליו.

*** כאשר הלכנו אל בית העירייה, על מנת להירשם לנישואין (בהולנד יש חובה של נישואין אזרחיים, בנוסף לחופה בבית הכנסת) ועוד לא מלאו לי 18, הסתבר לנו, שצעד כזה טעון הסכמת ההורים. לשנינו כבר לא היו הורים. הפקיד היה בדעה, שאם כך, אין אנו יכולים להתחתן, ולי הוא אמר, שכל אחד יכול לבוא ולטעון שאין לו כבר הורים.

*** המפגש הראשון שלי עם צבר, יליד ארץ ישראל, אירע דווקא כשגרתי עוד בהולנד. סטודנט לרפואה. "הוא ראה את המספר על זרועי ואמר: "אני יכול לשאול אותך משהו? את לא מתביישת בזה?" זה היה בשנת 1948. הוא לא התכוון כלל להתבדח, הוא התכוון ברצינות גמורה."

*** באופן בלתי-צפוי לחלוטין, יכולה להתהוות החייאה של זיכרון שמודחק מזה שנים.  לי זה קרה, לא מזמן, בפעם הראשונה. עברתי ברגל את לוד, בדרך אל המוסך, על מנת לקחת משם את המכונית. שמעתי משרוקית (משרוקית כזו מברזל, שבה משתמשים בתחרויות כדורגל וכדומה). צליל זה הזכיר לי בפעם הראשונה את המשרוקית שהייתה ל-aufseherinn (המפקדת) במחנה הריכוז, שבאמצעותה אספה את האנשים למסדר. זה גרם לי תחושה של אי-נחת, אבל ידעתי מיד כשזה קרה, שעכשיו, משרוקית כזו תזכיר לי את המשמעות מן העבר.

*** עלייתנו ארצה גרמה לכך, שהפנינו את המבט קדימה, וכבר לא הבטנו לאחור יותר. "clearcut" כזה בוודאי שיהודים שנשארו בהולנד אף פעם לא זכו לעשות.

*** ימי הזיכרון, גם יום השואה וגם יום הזיכרון לחיילים שנפלו במערכות ישראל, הם בשבילי ימים  קשים, כמובן שגם בגלל תוכנם. אבל... מה שמפריע לי אישית הכי הרבה אלה הצפירות. זה קשור לזיכרונות של ההפצצות של חיל האוויר הבריטי על עיר הולדתי איינדהובן,  כשעדיין הייתי אצל הוריי בבית. כל מה שאני רוצה ברגעים אלה זה שהרעש הזה ייפסק.  ה"מיסוד" של האבל הלאומי – על ידי ימים ותכנים שנקבעו מלמעלה – דוחה אותי, והוא מהווה בשבילי הוכחה טובה ביותר שאין יודעים מה חי באנשים. מי שעבר את החוויות האלה אינו זקוק שיועידו לו יום כדי להיזכר – הוא עסוק בזה ממילא במשך כל השנה.

שמעון:

***  ביום העצמאות הראשון עוד היינו בקיבוץ, התקיים אירוע חגיגי משותף לקיבוצי הסביבה. הצורה שניתנה לאירוע הייתה מסדר צבאי, כי זה משקף כמובן במידת מה את הגאווה הלאומית. למי שאין לו, כמו לנו, התנגדות פנימית למושג "מסדר" ולעצם העמידה שם, עמידת דום וכל הכרוך בדבר. בוודאי שגם התרגשנו בעת שירת התקווה בהזדמנות זו, אבל אני בכל זאת רוצה לומר, שמהאירוע דווקא את התפאורה דחינו, ומה שזכור לנו הוא שבזמן שתי דקות הדומיה (גם זה היה זר לנו) לפתע נשמעה קול פרה גועה. ואת זה אנחנו זוכרים במיוחד... זה הפיג את המתח.

***  כך גם עמידה בתור בשירות עצמי... זה עדיין... ברגע מסוים אתה מתחיל להשלים עם הדברים האלה; כך נעשים הדברים כאן, ועל כן נחלשות האסוציאציות האישיות, כי אתה מתרגל לפרש הכל בצורה אחרת.

רחל:

*** מתום מלחמת העולם השנייה מתייחסים לקורבנות השואה כאל "ששת המיליונים", וזהו זה. הרי זה מושג בלתי-ניתן לתפיסה. מופשט כמעט. רק כיום, כאשר מתחילים להבליט סיפורים אינדיבידואליים של אנשים, נוצרת אפשרות למוח האנושי להקיף את גודל האסון שאירע. משהו כמו לפרוט סכום גדול, נאמר שישה מיליון, למטבעות קטנים. רק אז רואים, כמה כסף זה באמת.

*** כאשר חזרנו מהמחנות לעיר הולדתי, וברגע מסוים הגענו לרחוב ואל הבית של הורינו. על הדלת לא הופיע שם משפחתנו "נח" אלא שם אחר. עד עצם היום הזה לא העסיקה אותי השאלה מי גר מאחורי הדלת הזאת, וגם לא איך הגיע לשם. מה קרה לתכולת הבית? רק כיום זה מעסיק אותי.... סביר להניח, שבשנת 1945 הייתי מבחינה רגשית פחות או יותר מתה.

*** בקוראי עדויות אישיות על השואה, אף פעם לא הצלחתי להגדיר במדויק מה הפריע לי בכך הכי הרבה. נדמה לי, שעכשיו אני יודעת: כל הסיפורים האלה מתארים איך לאט אך בטוח הרשת נסגרה סביבנו, היהודים.  כל הזמן יותר ויותר חוקים מגבילים, איסורים, אנשים שנתפסו או נעלמו, לא-יהודים שהתרחקו. החלק הזה בסיפורים מעיק עלי הכי הרבה. תקופה זו גם הייתה הכי מאיימת: הכל עוד היה לפנינו, היה צריך עוד להתרחש, באופן כמעט בלתי נמנע.

*** לעומת זאת, כאשר בסוף באמת הגענו למחנה הריכוז, הייתה מין הרגשת הקלה: "זה כבר לא יכול לקרות לי, זה כבר קרה". גם יותר מאוחר בחיי ידעתי את ההקלה: כאשר חוששים מדבר מסוים, והוא קורה, יורדת עליך מין שלווה כזו. כיום אני סבורה, שאנשים שהיו מוחבאים במלחמה, נגזר עליהם לחיות עם אותו איום הרסני עד תום המלחמה. ויתכן מאוד, שאפילו אם לא נפגעו גופנית אף פעם, דבר זה שבר אותם לכל החיים.

שמעון:

*** נולדתי למשפחה שומרת מצוות ממוצא פורטוגזי. הציונות לא מילאה בה כמעט כל תפקיד. אבי אפילו דיבר במידה של זלזול על כל מה שהתרחש בהתיישבות העברית. הוא כינה זאת "סמטת החשמונאים" וראה נגד עיניו תדמית של יהודי גלות שהעתיקו את עצמם לישראל על כל תכונותיהם. בשום פנים לא חזה מדינה יהודית, לוחם יהודי, איכר יהודי. חיינו את יהדותנו באופן חיובי וחיי היו שזורים באופן אינטנסיבי בחיי הקהילה הפורטוגזית, הסנוחה [בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם] וכל אשר היה כרוך בזה. זכורני שבבית הספר היסודי בכתה ה' או ו' כתבתי פעם חיבור, על הוואי ליל השבת בביתנו כולל קידוש ומה שעוד היה ומה שנאכל בהמשך, בוטנים ופרי וכו'. אני יודע שהוריי לא היו מאושרים עם זה. זה נראה להם כעין חשיפה כלפי לא-יהודים.  חיינו באווירה שהכתיבה לא להבליט את יהדותך ברבים. מה שכונה בינינו "לעשות רישעות". על כן דאגה אימי שלא אלבש ציצית מתחת לחולצה. כשהשתתפתי בטיול השנתי של בית הספר והיא נתנה לי במקום זאת מטבע קטן שהאות ה' חרותה בו, זה היה מוצנע יותר, ואז לא כל אחד היה אמור להבחין שלבשתי את זה.

***  באמצע שנת 1944 הוסגרנו ועל ידי כך הגענו למחנה ברגן-בלזן. שני הוריי לא חזרו משם. זה היה קו השבר מכל הבחינות. לא רק מבחינת הקיום הפיזי, אלא גם לגבי תודעתי היהודית, לגבי הציונות, לגבי החיים בכלל. הציונות הפכה אחרי המלחמה פחות או יותר לתוכן המקיף של חיי. בשובי ממחנה הריכוז חייתי עם תחושת מציאות שישראל הייתה המקום היחידי שלשם יהודים יכלו לפנות. היה עליי לבנות את חיי מחדש כמעט בכל השטחים. המשיכה הרומנטית, כלשהי, של החקלאות מילאה תפקיד, אבל בעיקר השאיפה לבנות התייחסות חדשה ליהדות;  יחס חופשי, משוחרר, לא כבול על ידי מוסכמות וגם לא כבול לקיום הקפדני של המצוות.

***  אנחנו היינו יהודי גלות, וכאן למדנו לתעב את זה. יחס זה גרם לדורנו, שעלה אחרי המלחמה, לפגיעה נפשית ניכרת, כי פירוש הדבר היה שגם כאן אין דרך לעבד את השואה. זה היה חלק מתהליך ההתערות שלנו בארץ. כיום נהיר לנו, שחברים אלה לא יכלו להבין, וגם לא יבינו, אם אין לזה מקום בעולמם. כאן, בארץ שסיגלה לעצמה מזמן דפוסי התייחסות מסוימים, וראתה את אלה כטבעיים, נקלענו אנחנו ואתנו כל רבבות האחרים, פליטי רדיפות ומחנות, אל סביבה שלא התחשבה בכך..

*** העובדה ששכלנו פה בן בצבא... זה דבר שפוגע בך במישור האישי, האנושי. אבל היינו מודעים מראש לאפשרות הזאת; אפילו ביטאנו זאת בקול רם בפני ידידים בהולנד, שניסו לדבר על ליבנו "מדוע אתם לא נשארים פה ?". עמדתנו הייתה שעלינו לסייע בבניין הארץ הזאת. ואני אפילו הצהרתי פעם: גם כשהמחיר הוא אובדן ילד – מה שלא היה דמיוני – ידענו זאת בבהירות. לא לכך שאפנו אך כאשר אירע מה שאירע ידענו: אשר יגורתי... הנה זה קרה. זאת הייתה אם כן, קצה גבול המסקנה של הציונות שלנו, שכך אמנם אירע, וכך גם עיבדנו את זה ...

קיומנו כאן נעשה על ידי כך קיום ללא תנאי, מוחלט יותר

רחל:

***  לגבי משפחתנו משמעות הדבר הייתה שבפעם הראשונה בחיינו היה קבר.

לקריאת "במה דברים אמורים" המלא

חלק ב' המדריך

השנה היא 1952. שדה נחמיה הצעירה מחפשת ומעצבת עדיין קודים והגדרות "נכון" "לא נכון" בכל תחומי החיים.

סדר היום של העובדים בענפים היצרניים, מטעים, מספוא, לול ורפת היה הסמן הימני של סדר היום הקיבוצי. סדר יומו של המחנך / המורה היה שונה. עבודתו החינוכית השתרעה ממועד השכמתם של חניכיו בבוקר ועד לכתם לישון בלילה. בכל השעות הללו, למעט שעתיים בבית הוריהם, המחנך היה נוכח פיסית. הוא היה אוכל איתם שלוש ארוחות ביום, משמש כמורה בשעות בית הספר, מלווה אותם ב"עבודת ילדים" בענפי המשק, מטייל איתם ומפעיל אותם בפעילויות חינוכיות רבות.

שמעון וגה היה מורה במחזור הראשון של בית הספר היסודי בשדה נחמיה, והמחנך המיתולוגי של המחזור השני מכיתה ג' עד כיתה ח'. שמעון היה מחנך בכל רמ"ח אבריו. ההערצה אליו ע"י תלמידיו והוריהם ליוותה אותו עד יום מותו.

באוגוסט 1952 פרסם שמעון מאמר בעלון שדה נחמיה בקבוצה, בו הוא משקף מצוקה עמוקה על כך שסדר יומו של המחנך, נמצא בסתירה אל מול הנורמה של עבודות כפיים.

מאמר מאת שמעון וגה, פורסם בעלון "בקבוצה" אוגוסט 1952

"המדריך"

אין להתפלא שבעיות המדריך ועמדתו במשק עוררה ויכוחים ומאמרים, דיונים ופולמוסים רבים בקרב הציבור שלנו, ולא זו בלבד אלא שאותה בעיה עד היום על רבים מאתנו מעיקה ולוחצת.

אין להתפלא כי הנה לך דבר המעביר בפני חברה את בעיית שבירת השוויון המעניק לחבר מסוים מעמד בולט (ומחונן) ההופך לעתים קרובות נימוק מכריע בשטחים שונים - וכל זה הפעם לא בשביל "הילדים שלנו" ....

כמו מורים, בעלי תפקידים שונים, גזברים וכו', גם המדריך בין אלה אשר נטלו על שכמם את שמירת יחסם את הקבוצה כמידה הדרוש מחוץ למסלול חייה. ז"א תביעה יוצאת מגדר הרגיל למצפונו.

ומכאן מתחדדת חרב פיפיות אשר באין רחמים חותכת בבשר החי של חברותנו.

הפצוע הראשון הוא המדריך בעצמו:  כל בעל מצפון נאלץ להשלים עם הכרה שהרי מצפונו אינו מספיק כלל וכלל ושאין הנחת מצפונו מוציאה אותו ידי חובה, אלא אם כן מילוי אחרי חוק כתוב או בלתי-כתוב, ממשי או מדומה. וגילוי זה מביא לידי דכאון נפשי יומם ולילה.

הפצועה השנייה היא במצב ירוד יותר ממנו: החברה אשר הטילה עליו את תפקידו. תוקפת אותה באותו רגע של החלטה בהלה שמא המועמד לא יעמוד במבחן מצפונו וינצל חו״ח את ההזדמנות למצוא דרך (ע"י השפעה, ע״י פנאי, ע״י השכלה) ל"עולם שכולו טוב". ומכאן נגועה החברה בעין הרע אשר אינה מאחרת להשפיע השפעה טוטאלית על העסקן החדש, אשר ממילא אינו מרגיש בטוב כפי שציינו לעיל.

תמונה זו המושאלת מהווי מאבק וייסורים נראית מוגזמת, אך בהתחשב בעובדה שהמדובר על תהליך פסיכי ולפרקים בלא-יודעים, הדבר מקבל אופי טראגי ובוודאי אין כאן כל שאלה שהיא של אשמה אישית.

והנה בא המדריך המחנך ודורש – "דרישות חינוך" שהן לפרקים מנוגדות לדרישות המשק, כשהוא צריך לקרב נוער לחיי המשק. למשימה זו התווה לו קו - והמשק מפר את תוכניתו ועבודתו עלולה להסתיים בכישלון גמור. הוא והמשק נאבקים. ועם כל רצונו להראות חבר טוב - כרוך באופי עבודתו שיהי חבר רע.

ואם לפעמים נדמה ש"העסק אינו כדאי" והמדריך ממשיך בעבודתו בלי להתחשב בחשבונות מסוג זה או אחר. אז נראה הוא כחבר רע עוד יותר, אך בינתיים הוא אוהב את החברה שלו שהשקיע בה את יומו ואת לילו, את כל נפשו ואת כל מאודו.

האמנם חשבון משקי יהרוס את היחס ההוא?

לא ולא ואשריו שלא! לחבר מסור למשקו קשה לו דרך זו, ולפעמים יחפש לו דרך קלה יותר וייכנע לצד זה או אחר, ויש שילך בדרכים עקלקלות כדי לעקוף את הבעיה, ויש שייפקח את עיניו ויתייצב ככל אומץ לבו בפני הציבור כולו ויגיד "הנני מוכן ומזומן לתת דין" וההשתפכות תרפא אותו ואת סביבתו מפגעי להב הפיפיות.

והנני מוכן ומזומן .

בתמונה: שמעון מנצח על שירה בציבור

לקריאת המאמר המלא "המדריך"

חלק ג' הקיבוץ והעזיבה

בשדה נחמיה שמעון פרח כמחנך נערץ ורחל התמודדה עם טראומה של הלינה המשותפת. האמונה העמוקה של שמעון בחיי הקיבוץ, הקושי של רחל, הקשר העמוק של שניהם עם החברים בקבוצה הביאו את שמעון ורחל להתלבטויות קשות. אך כל ניסיונות השכנוע לא צלחו.

רחל מתארת את התקופה במשפטים ספורים ושמעון כותב, לרות שלח, מכתב נוקב ובו הוא מסביר את החלטתם לעזוב וסותם את הגולל על האופציה להמשיך בשותפות.

רחל:

***  ביום הגיענו לישראל, נסענו עוד בו ביום לקיבוץ. נתקבלנו שם על ידי אחת החברות שכבר הכרנו, משום שהייתה בהולנד בתור שליחה, בסמוך לסוף מלחמת העולם. היא הוכיחה כמה היא הבינה את שראתה שם, בכך שאמרה לי, צעירה בת 18, נשואה: "חבל שאצלנו לא תמצאי הרבה חברות לשחק איתן..."

***  התחלנו מיד לעבוד. היינו שם ארבע שנים, לפני שנולדה ביתנו הבכורה.
בו ביום שחזרתי עם התינוקת מבית החולים הביתה, אבד לי החשק לחיי השיתוף. ירדנו מהמכונית, ובשביל באה לקראתנו המטפלת של בית התינוקות, הושיטה את זרועותיה ואמרה: "מזל טוב! ההנקה הבאה בשעה חמש" ...

***  כשהיה לנו כבר ילד שני, השתוללה דיזנטריה מסוג מידבק ביותר בקבוצה של בתנו הגדולה. אנחנו סירבנו אז למסור את הילדה לבידוד, רצינו לטפל בה בחדרנו. כמחאה, נמנעה אחות הקבוץ מלבוא ולראות את הילדה במשך כל אותו שבוע. ואחרי ויכוח סוער חשבתי "אני רוצה לעזוב את המקום הזה". ישבנו בקבוץ עוד שנה ואז עברנו לבן-שמן".

בתמונה: ברם אנדריסה, בינה רוזנברג, שמעון וגה

מכתב משמעון וגה לרות שלח (אוגוסט 1956)

לרות – מעיין חתום,

את תמיד מפליאה ברעיונות מקוריים ובהצגתם המקורית. זאת ועוד: שיקולייך הם תמיד מיזוג של חשיבה הגיונית והזדהות נפשית אימהית. ועל אלה כל צורה חיצונית לא יכולה להסוות. ואם יש להשתמש במלה dank baar [אסירות תודה], כיוון שנזדמן לנו לחיות במחיצתם של אנשים יקרים, דעי לך שבזה אנחנו שותפים. אודה תמיד על האנשים הטובים שזכיתי להכיר בהיותי בקבוצה. את ויצחק תופסים כאן מקום ראשון. אבל - אין בזה מוגדר יחס האדם אל הקבוצה.

למרות הייאוש התוקף כל פעם אדם העובד בחינוך, ידעתי היטב שאם הצלחתי לתת לילדים שלנו, קבלתי את שכרי בעולם הזה: אהבת תינוקות (של בית רבן...?) בכיתה ח' והבנה רצינית בכיתה י'. גם כאן אודה: אין מקרה או יחיד שהכזיב – בכל זאת אין דעתי נוחה ממעשי.

כמו כן אל תאמיני שלא בררנו וסיננו מה כאן kind [תינוק] ומה was water [מי האמבט], ולא שפכנו אותם יחד. גם בחינוך (ההוראה), גם בחברה ואפילו בתורת הקיום, יש בקבוצה יסודות שיעמדו גם להבא לפני עניינינו.

אף אל פי כן – כל אלה הם חלק בלבד בהווי הקבוצתי.

כי הקבוצה, שהיא חברה כה סגורה שתוכל להיות רק סכום כל חבריה, נהפכה לעצמיות, בבחינת 1+1=3, שהשליטה בה אינה אלא בידי מעטים המחוננים בסגולות מתאימות. נכון שהקבוצה היא ביתי, נוצר בשבילי, שאין לי חלק בסגולות הנ"ל. היחס אל ביתי דומה ליחס הפורמלי אל יחידות חברה גדולות יותר. זהו עיקר דחיפתנו לצעד הגורלי. כי זאת מתיחות שאנו לא נעמוד בה.

על כן: נסתיים הוויכוח.

וצער כן מקנן בליבנו כי הוקרתנו לך וליצחק היא מעתה הוקרה עקרה.

לקריאת המכתב המלא

חלק ד' תלמידים זוכרים

ציפורה קדר כותבת לרחל עם פטירתו של שמעון (2008)

לרחל שלום רב,

הרבה ימים אני מתהלכת כשבלבי ובמחשבותיי אני "מתקשרת" עם שמעון. התעצבתי לשמוע על לכתו. עבורי כמוהו ככוכב, או כירח, אשר בנוסעך לעת לילה, הוא כביכול מלווה אותך, איתן ויציב, וכה מנחם.

קשה לי בכלל להעביר את עצם החוויה של המפגש עם אישיותו, ואת השפע והמגוון של אירועי חיים, אשר בהם אני שומעת את קולו, ורואה את חיוכו, האירוני והמשועשע. היום, למשל, עסקתי במקורות תנ״כיים ליצירה שאני מנסה ללמד. מיד שמעתי את קולו ואת מבטאו, הכה דייקני, מרומם רוח, עם שמץ מבטא הולנדי, אשר עבורנו, ילדי חוליות, היה גם המבטא של הבית. שוב ושוב אני נזכרת ב״הפטרה" ששרנו בטקס הבר-מצווה, הכל כך תמים ומלא אמונה שהוא הנחיל בקיבוץ. לחן ההפטרה עודנו מתנגן באוזני רוחי, ובעיקר תוכנה החגיגי, הנאצל: היזהרו בני ישראל מלשים עליכם מלך, אשר את בנותיכם ייקח וכוי.

גם עתה, כאשר אני בוחרת במחשב את הלשונית "סימן", כדי לנקד מילים, עומדת שוב דמותו לנגד עיני. באמצעות הוראת ה״ניקוד" הוא הצליח להאיר את השפה על כל יופיה המבני והמוסיקלי. ונדמה לי כי משיכתי בהמשך ללימודי בלשנות ופילוסופיה של הלשון, מקורה בהתלהבות שהקנה לנו, בהציגו את צלילי השפה כעניין מסעיר ממש מבחינת העניין והיופי שבו.

אכן, שמעון התייחס ברצינות רבה אל עולמנו האסתטי, לא רק למבנה הדף של המכתב (גם זה קופץ לזיכרון כרגע) אלא דברים שהם כפתיחה לדרך ארוכה: גויה ורובנס התערבלו עם שעור "כתיבה תמה", עטיפת מחברות, קישוטן בעידודו ועוד. ובעולם זה, יחד עם בינה, תבדל לחיים, ניצח על טקסים של יופי ויפעה: קבלת שבת על נרותיה, המפה הלבנה וניגוניה; הטקס המרשים של ליל הסדר הקיבוצי, על החזרות הקיבוציות לפני הסרט השבועי, לחני יום הכיפורים ומילותיהם, ועוד ועוד. ואמנם, בטקס הפרידה משמעון, אשר היה חגיגי במיוחד, ונכללו בו שירי מקהלה ב״קולות", על פי מה שלמדנו ממנו, סיכם יהודה (אז פקדראחר) ואמר: שיעור עם שמעון היה חווויה. עד היום מילים אלו הן נר לרגלי, עתה כשאני בעצמי מורה, אין ספק שחוויות אינטלקטואליות מעין אלו שבהן זיכה אותנו, הציגו את האפשרות, הלא כל כך מובנת מאליה, ששיעור יתעלה לדרגה של חווויה. וגם בשטח זה הדוגמא שלו מהווה אבוקה מאירה בדרכם של תלמידיו, אשר היו למורים גם הם. איני רוצה לדבר גבוהה, אך עניין זה נראה לי כבד משקל: רוחו ומפעלותיו ממש ממשיכים, ולא מן הנמנע שהם מקנים חוויות אינטלקטואליות גם היום, ואולי הם מאצילים אף להט ללמוד ולחשוב במקומות שונים בארצנו.

בתמונה: שמעון וגה וגבריאל דיבו בקייטנת קיץ בנוה ים

לקריאת הדברים המלאים של ציפורה

לעיון נוסף בתיק של שמעון ורחל וגה בארכיון